אנחנו בני האדם, אוהבים להתרגל אל הסביבה שלנו ולקחת אותה כמובנת מאליה. כולנו מצפים שהקפה יהיה חם, שיהיה מספיק חלב במקרר, שהאוטו יניע בבוקר ושבני הזוג יישארו לצדנו לתמיד. אבל הבעיות מתחילות כאשר אנו מתרגלים לשגרה ושוכחים שללא תחזוקה שוטפת, כמעט דבר לא יקרה. ובתחבורה, כמו בזוגיות, כשבן או בת הזוג שלכם ישמיע באוזניכם את אחת הטענות הרווחות במערכות היחסים "אתה לוקחת אותי כמובן מאליו", לא כדאי להתעלם שהרי אתם עלולים למצוא את עצמכם לבד. או להשאיר את בן/בת זוגכם לבד.
היום, למרות מציאות תאונות הדרכים בישראל, אף אחד מאיתנו לא באמת משקיע מחשבה שנייה לפני שהוא נכנס לרכב. באופן תיאורטי, אנחנו גם לא אמורים להשקיע בכך מחשבה יתרה, שכן באלף השלישי לספירה הניידות שלנו באמת אמורה להתנהל באותה קלות ובטיחות כמו אותו קפה חם. אולם, כולנו יודעים שזה לא כך ומרביתנו שוכחים כיצד אנו צריכים ואמורים להתנהג על הכביש, בין אם כנוהגים ובין אם כהולכי רגל.
מדי בוקר, מרביתנו נכנסים אל הרכב ונוסעים אל מקום העבודה - מניעים את הרכב, מכבים את השכל. באופן אוטומטי אנו עוברים באותם הכבישים, חוצים את אותם צמתים, נתקעים באותם פקקים, שומעים את אותה תחנת רדיו מחפשים את אותה חניה ובשעות הערב, הכל חוזר על עצמו שוב. כך יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע שנה אחר שנה. בסופו של דבר, ההרגל משתלט ואנחנו מתחילים להתעלם מרכיבים נכבדים בדרכנו תמרורים, סימון הנתיבים ואפילו מהנהגים והולכי הרגל שמסביבנו. ואז, כאשר רמת המודעות שלנו אל הסביבה יורדת, כאשר אנו לוקחים את התנועה ממקום אחד למשנהו כמובנת מאליה, מתחילות הצרות. פה כמעט תאונה, כאן בלימת חירום ושם לא עלינו נכנסים גם זק"א לתמונה.
הולכי הרגל, הנושא החם הבא
היום, אין ספק שנושא השיחה החם בקרב העוסקים במלאכת הבטיחות והתחבורה, הוא מצבם של הולכי הרגל. מספרם של אלה הנפגעים בתאונות גובר מדי יום וכבר שובר שיאים. ומדוע? לטעמנו, כי פשוט שכחנו כיצד חוצים כביש, כי נדמה לנו שהזהירות כבר לא חלה עלינו ובעצם שכחנו שכל מפגש בין טון וחצי ברזל לבין רקמה אנושית יגמר תמיד, אבל תמיד, לרעת ההולך על שתיים.
מדי בוקר בדרכי אל מקום העבודה, אני חולף בסמוך לבית ספר מקומי וכל פעם גם עוצר כדי להתבונן במתרחש במעבר החצייה המוביל אליו. מצד אחד, אני רואה ילדים שמנסים להיות זהירים ככל הניתן בחציית הכביש ולעומתם, נהגים ונהגות ששכחו שצריך לנהוג במשנה זהירות בקרבת בתי ספר וגנים. פעם אחת עוד העזתי לשאול נהגת שבחרה לחצות את מעבר החציה במהירות - למרות שילדי משמרות הזהב ביקשו לעוצרה כדי לאפשר לילדים לחצות - מדוע עשתה זאת, תשובתה חסרה את השלב המילולי והיא הסתפקה בנפנוף יד בוטה לעברי והסתלקה מהמקום. מחר, כשילדה יהרג על סף בית הספר, למי היא תבוא בטענות?
זו כמובן דוגמה קיצונית על זלזול במכוון בחיי אדם ולמרות שיש להילחם עד חורמה בנהגים עבריינים מסוג זה, דווקא טעויות הנהיגה הקטנות שאנו עושים מדי יום, הן אלה שמסכנות אותנו. החיפזון בהגעה ליעד, בחוסר תשומת הלב לסביבה, בחוסר הכבוד וההדדיות על הכביש שלהם ביטויים רבים בנהיגה עצמה והשלכות הרות אסון.
היום, יום ראשון ה-16 בנובמבר, מציין האו"ם את יום המאבק הבינלאומי בתאונות הדרכים, אך יום זה לא מצוין רשמית בישראל. ככל הנראה, הבחירות הקרובות מעניינות את שר התחבורה שאול מופז וחבריו יותר מהמתרחש בכבישים. שר התחבורה הוא דוגמה נוספת לאדם שלקח את התחבורה כמובן מאליה. הוא אמנם האריך ימים ביחס לקודמיו במשרד, אבל גם הוא ככל הנראה נעשה אדיש לקורה מחוץ למשרדו.
אז כן, יום זה אמנם לא מצוין באופן רשמי גם בישראל, אך כדי שיום זה לא יהפוך לעוד יום שבשגרה, שבו יקפחו את חייהם עוד עוברי אורח בכבישים, אנחנו בוואלה! רכב קוראים לכם ומבקשים מכם להשקיע עוד מאמץ קטן במלחמה הגדולה של כולנו בתאונות הדרכים. עוד קצת זהירות, עוד מבט לפני השתלבות, עוד אדיבות וסובלנות כלפי עוברי הדרך שסביבכם רק הם ימנעו תאונות. מה זה לא מובן מאליו שזה בידיים שלכם?