אני לא חושב שאי פעם יצא לי להשתתף בדיון או אפילו דו שיח בו ההכרעה עוברת לסגמנט המשפחתי הסופר מורחב. או במילים אחרות, 'סטיישן'. זה מושג כל כך זר ובלתי אטרקטיבי לנהג הישראלי, שאם היה אפשר לשבח את וולוו על כל פעם שאחד מרכבי הקברנים הישנים שלה היו יוצאים מהמוסך בנזק הקטן בערכו מדירה, היה מקום לשנות את התפישה העקומה הזו בימינו.
לצערנו, הורגלנו אחרת. ואולי זה בצדק. בתודעת עמנו, עדיין, מכוניות הסטיישן מזכירות גיחות לא נעימות לתחומי בני ברק הצפופה והשתאות למראה משפחות ברוכות ילדים המסיעות תריסר בני משפחה במושב האחורי בלי טיפת חמצן.
וולוו כיכבה באותן שנים בעיקר באדיבות הוורסיות עתירות המטראז' כגון 740 GLE סטיישן או דומותיה. היא לא היחידה כמובן, ראינו דוגמאות לא פחות מבהילות מבית סובארו, אם כי אותה אימץ הנהג הישראלי לחיקו בחפץ לב בגין האמינות המופלגת שהפגינה גרסת הסדאן של הלאונה וה-DL.
נדלג לנו כ-20 שנה קדימה, ושוב אנחנו עם גרסת הסטיישן של וולוו. רק שהפעם התפישה הקלוקלת של הנהג הישראלי אינה כה גורפת וקיצונית כפי שהייתה בעבר. למה יש לנו עדיין בעיה עם גרסאות 'טורר' או 'ספורטבק', 'סטיישן' או 'ספורטוואגן' הוא נושא הנטחן עד דק בכל קצה ובכל מקום בגבולות הרשת ומעבר לה. האם זה העיצוב? האורך? הבושה מהשכנים שלא מבינים מה פשר הקירבה המוטורית למכוניות גזלניות במרחב ודלות ביכולת? אז את כל אלו, אם תואילו לרגע לנטוש את חוות הדעת המשוחדת תוכלו להפריך ולא רק באדיבותה של הנבחנת כאן.
כבר מ-ז-מ-ן השם 'סטיישן' אינו שמור לעגלות קניות ארוכות משעממות וחסרות ייחוד. כי אם באירופה גרסאות סדאן הן החריגות, כאן ההיפך הוא הנכון ואין לכך כל הצדקה.
מראה מוכר
ה-V50, ואת זה נאמר כבר בתחילה, אינה חולקת דבר וחצי דבר עם העבר הבלתי נחשק בעליל של מכוניות הסטיישן של וולוו. היא מבוססת על ה-S40 ואורכה הפרוס על 4.52 מטרים נראה הרבה יותר קצר מכפי שמספרים הנתונים. למעשה, אפשר לבטל כבר כעת את המונח 'סטיישן' ולכנותה 'לונג-ספורטבק'.
את הצגתה בפני העולם ערכה בתערוכת ג'נבה ב-2003. מאז ועד היום, רק לאחרונה בשנה החולפת עברה מתיחת פנים משויכת לקו הסדרתי כשם שעשתה ה-S40 סדאן. הצללית מוכרת, ושום דבר מעבר לסולידיות המאפיינת את וולוו לא נשבר כאן. החזית מכילה את הגריל המוקטן עטור הלוגו המתחדש, בתי הגלגלים צרים אך מכילים צמיגים בקוטר של 205/55/16 בצורה מאוד פרופורציונלית לקבוצה.
פנסי החזית ממשיכים להיות חלק מהמרענן הכי רשמי של וולוו לצד מכסה המנוע בצורת V, וודאי אם מביטים עליה מהצד וקצת פחות מלפנים. חלקה האחורי לעומת זאת, נראה פלוס-מינוס כמו אבולוציה מזערית של שאר דגמי הסטיישן של החברה, אם כי בפירוש צר יותר ונוח לשימוש ופחות עמוס מקודמיו.
במעמקי החלל
להיות סולידי זה לא בהכרח דבר נורא בתעשיית הרכב. בוולוו, מלאכת שינוע הנוסעים תמיד תפסה מקום ראשון במבחני הדרכים משום שמלבד סוגיית הבטיחות עליה עמלים נון סטופ ומסביב לשעון במשך כל ימות השנה, אירגון חלל התא הפך במשך השנים לפרט חשוב לאין שיעור. לא קשה במיוחד להסיק מכך שאלמלא ב.מ.וו או אודי היו מתרחקות ממנה בקצב מהיר כל כך במשך השנים בקבוצת המשפחתיות, יכול להיות שעדיין היינו מוצאים אי אילו תלונות לגביי איכויות התא או הסידור הארגונומי.
ה-V50 לא מפציעה סדר יום חדש בתחומיה, גם לא בגרסה זו. לוח מחוונים התלוי על פלטה מוכספת ודקה קריא וברור, כל המתגים וכל האמצעים העומדים לרשות הנהג קרובים וממחישים עד כמה פשטות יכולה להיות הדבר הכי נכון וקל לשימוש. הדבר שהפתיע יותר מכול היא תנוחת הנהיגה. אני ממהר אל מאגרי הזיכרון ומעלה קובץ ויזואלי בו זכורה לי תנוחה הרבה פחות טבעית. למשל, במתחרותיה מבית אודי או מרצדס. אצל הבווארים - ב.מ.וו, הסיפור קצת אחר. אם כי מאוד דומה ומזכיר בתחושותיו את הדרך הטבעית בה הכול יושב בדיוק במקומו והנהג לא נאלץ לחשוב יותר מידי היכן נמצא כל דבר. כל נהג, בכל גובה, ימצא תנוחת נהיגה נהדרת מאחרי ההגה העבה, כשגם לוח המחוונים הגדול והמפורט, מצליח לנפק אינפורמציה דרך שני שעונים וצג דיגיטלי אינפורמטיבי המכיל את הדרוש למעקב אחר הרגלי הנסיעה.
את נושא איכות החומרים והדיפון נחלק לשניים. מרבד הקונסולה וכל שדה המרחב מלפנים, רובו ככולו עשוי מקשיחה אחידה גבוהה ברמתה. לא עמוס, לא מוגזם, קצת משעמם אם אתם חייבים עוד קצת צבע בעיניים אבל בפרוש לא משהו שנרשם לרעתה. לעומת זאת, קצת התאכזבנו מאיכויות הפלסטיק המעטרות את סביבת הנהג והנוסע.
מתגי החלונות למשל נראים כמו משהו הלקוח מהפוקוס כך גם ניתן לתאר את פריסת החומרים מסביב לקונסולה הנראים מעט שבריריים. מאידך, אפשר לתרץ את זה בלגיטימציה קלה כאשר מבינים שאי אפשר תמיד לפגוע בול בכל דבר, וודאי לא במכונית שממילא לא מנסה להרשים יתר על המידה ונכללת במרשם המשפחתי.
בחלק השני, נאלצנו לקבוע כי ייגרע מהוולוו ציון ניכר. למרות כי בהיצע אפשרויות ריפוד מגוונות, דגם המבחן 2.4 ל' הבסיסי ביותר, הגיע עם ריפודי בד מהזן הגס והמחוספס. עד כדי כך, שלעתים ולמרות אחיזת המושבים הקדמיים הטובה כשלעצמה, נעתי בחוסר נוחות כשהחום טיפס מעט.
עוד בעניין המושבים, קשיחותם היחסית הביאה לכך שלצד היותה מכונית משפחתית בכל רמ"ח איבריה, הצליחה ליצור איזון מאוד דק בין רכות לספסליות מורגשת. אבל בסך הכול ועוד נגיע לכך בתחומי הביצועים, לא השמענו אנחות תלונה בדבר הנוחות הכללית גם בתחומי המושב האחורי.
הנאה ארוכה
כאמור, גרסת המבחן הגיעה אלינו עם מנוע בנפח 2.4 ליטר 5 צילינדרים ו... 140 כס" בסך הכול. לא הרבה, אבל בהחלט לא סוסים עייפים או עצלנים במיוחד. אל יחידה זו משודכת תיבת הילוכים 'גירטרוניק' לה חמישה יחסי העברה ותפעול ידני. בהיצע קיימים כמובן מספר דגמים חזקים יותר להם 170 ו-230 כ"ס בגרסת ה-T5, כמו כן אפשר לפנות לכוון הסולר באדיבות ה-D5. אבל כשם שגרסאות הסטיישן הן עוף ביזארי בארצנו, כך גם לגרסת הדיזל לא היה סיכוי ממשי להיבחר כמכונית המבחן המקומית.
נו, אז אתם חושבים 140 כ"ס, וולוו, משהו שם לבטח יזחל לו באיטיות פנסיונרית במעלה הגבעות של כבישי עוטף בית שמש. אז לא. ל-V50 מנוע נהדר. לא רק בזמרת חמשת הצילינדרים שלו, אלא בתגובה החדה למצערת ולאופן בו היחידה מושכת את כוחה אל מעמקי הסל"ד עד לגבול האדום בלי שום צעקות או צרחות צורמות.
שיא המומנט המושג ב-5,000 סל"ד מגלה אורך רוח של ממש בתחומיו. את הדחיפה מרגישים ממש בתחילת הדרך ומעל 3,400 סל"ד רצועת הכוח מגלה כי בכל הילוך שלא תבחרו, היא תאפשר לכם נעיצה של הדוושה הימנית ונצילות כוח פנטסטית. צריכת הדלק שמרה על מפלס סביר וממוצע של 10 ק"מ לליטר בנסיעה משולבת. תחת תובענות יתר, גדלה הצריכה וייצרה נתון ממוצע הנע בין 7 ל-8 ק"מ לליטר.
את שיגורה למאה קמ"ש עושה הוולוו ב-10.7 שניות וכבר כעת, תשמחו לדעת שהיא מצליחה לקצץ את הנתון הזה בכל פעם. בתנאי המבחן, חשפה הוולוו כי את שקיים לה לרועץ בגרסאות הטורבו מה שנקרא בעגת האחיזה 'היגוי רווי מומנט', לא התקשתה גרסה זו בשום שלב. תחת תאוצה כבדה, שומרת הוולוו על היגוי נקי מרעד וסחרור ומכוונת את הנהג בדיוק להיכן שעיניו וידיו נושאות אותו.
המראה המטעה של תא המטען הארוך והעמוק (417 ליטרים), היה אמור לספק לנו משחקי זנב בעיקולים כאלו ואחרים בעקבות הגדלת המשקל על הסרן האחורי. אבל גם תחת פרובקציות נרגזות מאוד, הוולוו שמרה על חדותה, סיפקה טונות של בטחון לנהג במהירויות גבוהות מאוד, הקנתה תחושה של שליטה מוחלטת על המתרחש ואת הידיעה שהגלגלים מספקים אינפורמציה מאוד ברורה לנהג.
אבל, וזה א-ב-ל קצת מעצבן, סידור דוושת הבלם גבוהה בצורה חריגה מהימנית לה. מה שגרם לנו לא פעם או למחוץ את דוושת הבלם (הרכה משהו) יותר מידי, או מעט מידי. במעברים בין הפדלים זה יוצר תחושה לא נוחה במיוחד, בפרט אם אתם דורשים הרבה יותר מכפי שמצופה בתנאי דרך רגילים.
הבעיה היא שהתחושה הספורטיבית אותה ציינו, פוגעת בנוחות ברמה לא מבוטלת. בתחומים העירוניים הנושא פחות מורגש אבל עדיין מספיק בשביל להשמיע כמה קיטורים שלא צריכים להיות חלק ממכונית סטיישן משפחתית. המתלים נוקשים, הבולמים משככים את הטלאים היטב, אך כשבוחנים עד כמה היא מסוגלת להעביר את זה הלאה, לצערה, לא שוכחים את זה בנקל.
אם מוסיפים לכך את הכיסאות העציים, לא בטוח שנסיעות ארוכות טווח הן חוויה רכה ונעימה כשהמתלים עמוסים ביושבים והמהלך מחוץ עד סופו. כשבוחנים את החוויה הכללית ומאזנים את המשתנים, האספקט הדינאמי עולה ברמת הדומיננטיות שלו על פני המתבקש עבור הנהג המשפחתי. וזה לא בהכרח דבר טוב. כי למרות ה'מוי-כיף' אותו חווינו בנסיעת המבחן, זה לא בדיוק מה שאמור לקטלג אותה או לדאוג לשיווקה כמכונית וורסטילית בתחומי הנוחות והמרחב.
מה את משדרת?
חייבים לומר שהוולוו V50 הפתיעה. מאוד. בתחילת המבחן ניגשתי לפתח דלתה בחשש כי אולי המנוע חלש מידי, והמרכב המוארך ייפגם בתחושה הטובה המורגשת בגרסת הסדאן של ה-S40. הכול נזרק החוצה ברגע שהמנוע התחיל לגרגר, המהירות החלה לצבור קצב מרשים, השלדה צחקה לכל עיקול וזריקה אליה הטלנו אותה והמתלים נעו על האספלט בשלווה מופתית.
על כך אוסיף, כי רמת הבידוד במכוניות וולוו הייתה ונשארה באופן קבוע מובילה קבוצתית. גם בהשקת ה-XC-60 חשנו כי חלה קפיצה בתחומי הבידוד והרעש החיצוני. היא פשוט מבטלת אותו בגיחוך ובהינף יד כאילו לא היה. וזה חשוב. כי בקטגוריית מכוניות הסטיישן וה'ספורטבק' המשפחה צריכה לנוע בחרישות. משום שלהתמודד עם צרחות היושבים קטני הגיל מאחור ורעש הכביש הרעוע בישראל, זה פשוט יותר מידי לטמפרמנט הישראלי.
אז מה בעצם מנסה הוולוו V50 לומר לנהג? קח אותי, אני כשרונית, או קח אותי אני בשלנית? כנראה שאת האיזון הזה,ובדיוק את זה, וולוו מנסה ומצליחה להשיג במשך השנים ונמצאת על דרך סלולה היטב אל היעד הרצוי.
סיכום
בסיום המבחן, הגענו למסקנה שנכון לרגע זה לוולוו בעיה אחת מאוד מהותית. ולא, זה לא המחיר שעומד על 191,000 שקלים בגרסתו הצנועה וגם לא המראה שאף אחד פה לא מסמפת וכנראה שלעולם לא. היא פשוט נופלת בין הכיסאות. היא לא סטיישן מובהקת דהיינו אינה פרקטית בהרבה ממכונית משפחתית בתצורת 5 דלתות ואין לה את האפיל הנושך של אודי בגרסת הספורטבק השרירית. ועל נוחות הנסיעה, יש עוררין הנשמע על יד מספר אנשים.
אז מה בכל זאת? את הנושא הבטיחותי אפשר להניח בצד, שם היא מכריעה את הקרב עוד לפני שהחל. בנושא האבזור, דגם המבחן צויד פחות או יותר, במה שנחוץ. כל המפרט החשוב נמצא שם, אבל מעבר לכך תאלצו להוסיף על כל גחמה אישית בנושאי האודיו, החיצוניות, הריפוד וכדומה, תוספת לא קטנה מכסכם. חבילת ה-'ELITE' למשל הכוללת עוד צמד כריות ווילון למושבים הקדמיים והאחוריים (לעומת 6 כסטנדרט), מערכת שמע משודרגת במסכי LCD ועוד אי אילו הטבות, תעלה לכם עוד 20,000 שקלים.
אבל בטווח המחירים הזה, קשה למצוא מכונית אחרת או דומה לכל מאפיינה של הוולוו V50. ניתן להכניס לכאן את האודי A3 ספורטבק שלמרות התבססות על דגם קומפקטי, אורכה העומד על 4.29 מ', קצר בסך הכול ב-20 סנטימטרים מהוולוו. ואם המחיר של הוולוו לא מרתיע אתכם, כך גם האודי המאובזרת יותר שמחירה עומד על 200 אלף שקלים.
אם אתם מתעקשים על סטיישן, כדאי שתשקלו את צורכי השימוש שלכם היטב. משום שלמעט דגמי המשפחה הגדולים בקבוצת שימוש 4 ו-5, כל בחירה מכובדת יותר תאלץ אתכם לוותר על לא מעט חסכונות. האם זה כדאי? על השאלה הזו מוטב שלא נענה, כי לעניות דעתנו, סטיישן-טורר-ספורטבק-ספורטוואגן או כל דבר שהיה מניח את דעת המעצב, היא אופציה הרבה יותר מעניינת וחכמה ממכונית סדאן מוגבלת מקום. אבל תשכחו מזה. אף מילה על הסלידה המוזרה ממכוניות סטיישן בארץ. כלום.