פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      תאונת דרכים או ניסיון לרצח?

      דורון אובז'נק רק עמד עם הקטנוע בצומת וכמעט נהרג מרכב שהתנגש בו. וידוי אישי של רוכב דו-גלגלי

      ישנם הרבה תאריכים שאני זוכר. יום ההולדת של אשתי, קום המדינה, הניצחון של מכבי באליפות אירופה, וישנם גם רבים שאיני זוכר. אבל את יום חמישי, ה-21 באוגוסט 2008 – לעולם לא אשכח. זה היום בו ניסו לרצוח אותי – וכמעט הצליחו.

      נהגתי בקטנוע שלי (ז"ל), בדרכי לעבודה. ת"א, שעות הבוקר. רכב מסחרי, שנסע במהירות גבוהה מאוד ועבר באדום, נפגע במרכז הצומת (כל אותה עת הייתי במצב עצירה מלא אור אדום ברמזור שלי) ותוך שבריר שנייה, שעט לכיווני במהירות מטורפת, תוך שעבר מרחק רב - ופגע בי חזיתית. הועפתי מן האופנוע מרחק רב התנגשתי בעץ ומשם עפתי אל שפת המדרכה ואיבדתי את ההכרה.

      התעוררתי לאחר זמן מה, בכאבים עצומים, כאשר מספר אנשים סביבי. מסתבר כי הרכב אשר פגע בי, המשיך את הנסיעה על המדרכה ועבר גדר בטון, ברזל ושיחים שעל המדרכה. נשארתי ללא תזוזה עד שצוות האמבולנס שהגיע פינה אותי ליחידת הטראומה במיון של בית החולים איכילוב.

      טראומה לכל החיים

      "אתם, האופנוענים. מתי כבר תפסיקו להרוג את עצמכם?!", כך קיבלה אותי האחות בחדר המיון לאחר שיצאתי מחדר הטראומה. "אני?! אני בכלל עמדתי ברמזור אדום. לא עשיתי כלום...", ניסיתי להגן על כבודם האבוד של נהגי האופנוע. "זה לא משנה מה תגיד. אני רואה אתכם מגיעים לכאן כל יום. שבורים, משותקים, מתים. מתי תזרקו את האופנועים האלה לכל הרוחות?!"

      טוב, אז את האופנוע שלי כבר זרקתי, או יותר נכון זרקו בשבילי. "טוטאל-לוס", אמר לי השמאי בשיחת טלפון, שבועיים לאחר התאונה. "השרידים נמכרו ב-550 שקל". 550 שקל!!! איך לעזאזל שווי הכלי שלי ירד למחיר ארוחה זוגית במסעדה תל אביבית ממוצעת?!

      אמנם נתקלתי במאות תגובות זהות של רופאים ואחיות בסגנון "מה יהיה אתכם ועם האופנועים שלכם?!" אבל לא הבנתי אותם לגמרי עד הרגע שהגעתי למיון החירום. כששכבתי שם, ממתין לתוצאות הצילומים הרבים שיאשרו/יבטלו פגיעה בעמוד השדרה, אני על קרש ענק, בתחתונים (גזרו לי את הבגדים בחדר הטראומה) אשתי בוכה ומחזיקה לי את היד, שכב מיטה ליד רוכב אופנוע נוסף חסר מזל. וילון חצץ בנינו אבל שמענו אותו מתבדח עם אימו. "לא נורא, אמא. זה כבר קרה לי בעבר. אצא מזה". הרופא בדיוק הסביר לאביו (גם את זה שמענו דרך הוילון מהצד השני) כי בנו יהיה משותק בארבעת גפיו לכל החיים!

      מעולם לא עברו עליי רגעי אימה כמו אותן חמש הדקות עד שקיבלנו את תוצאות הצילומים

      "אין פגיעה בעמוד השדרה", אמר הרופא בלקוניות (כנראה שהוא כבר אדיש למראות הזוועה במיון, אני לא מאשים אותו, אין דרך אחרת להתמודד עם זה יום אחר יום). אשתי ואני התחלנו לבכות יחד.

      מה כן יש? כתף מרוסקת, שברי עצם במפרק, שבר ופריקה, המון שריטות ושטפי דם, קרע בשריר רגל ימין ועוד מגוון מונחים רפואיים. שום דבר ששני ניתוחים מסובכים, כמה ברזלים, אישפוז ארוך ואלפי משככי כאבים לא יתקנו. איני מכיר את ה(כמעט)רוצח, אבל את הרכב הירוק שלו לא אשכח כל חיי. הוא לא בא לבית החולים, לא התקשר לשאול אם אני חי או מת או חס וחלילה להתנצל, בשיחה של סוכנות הביטוח שלי עם שלו, נאמר לנו כי אינו מודה בכלום ושזו בכלל אשמת הנהג השני. אני עברתי כבר את שלב חיפוש האשם ועברתי לרחמים עצמיים. אז זו סתם תאונת אופנוע או נסיון לרצח - אתם תשפטו.

      נסיעה באופנוע בכלל לא מסוכנת

      אשתי כמובן הקדימה את המאוחר ואיימה בגירושים אם אי פעם אעלה שוב על אופנוע. הפעם, לא התווכחתי. אני רוכב על אופנוע כבר שנים רבות ובהנאה יתרה. מקפיד לנהוג בזהירות ולחזור אל חיק משפחתי בשלום. ניוז פלאש: גיליתי שלפעמים זה פשוט לא מספיק. אני לא אעלה יותר על אופנוע, לא בגלל שנסיעה באופנוע מסוכנת יותר מנהיגה ברכב או אפילו מהליכה על המדרכה. אלא בגלל שכל הקלישאות ושטיפות המח לנהיגה בטוחה ואחראית 1. נכונות 2. לא מזיזות כלום לנהגים מסויימים. עצוב.

      לא ארחיב על הנסיעה המשפחתית לחו"ל שתיכננו שנה מראש – המתוכננת ליומיים אחר התאונה – והתבטלה, הסבל של אשתי שנאלצה לטפל בי וגם בילדים ובכלבה, הילדה שהתעוררה בסיוטים כששכבתי בבית החולים, שואלת אם אבא שלה ימות ויעלה לשמיים והיא תישאר לבד? הלילות הטרופים וחוסר שינה ועוד. מה שכן, אשמח להשיא מספר עצות למי שיעבור תאונת דרכים קשה בעתיד (כן, זה יכול לקרות גם לכם):
      1. אתם חיים – תגידו תודה!

      2. הולכת לעבור עליכם תקופה לא קלה בבית החולים. הצטיידו במגוון שוקולדים וסבלנות אין קץ. הרופאים והאחיות העושים עבודתם נאמנה, לא תמיד יזכרו שאתם צריכים משככי כאבים.

      3. קחו עורך דין טוב, זה ירגיע את תחושת חוסר האונים שלכם ואינספור הפחדים.

      4. המוסד לביטוח לאומי – אל תתייאשו, בסוף הם ישלמו עבור ימי ההיעדרות מן העבודה...

      5. אחרי חודשיים לערך, תרגישו שאתם משתגעים, העסיקו את עצמכם, קיראו הרבה ולכו ברגל לפיזוטרפיה במקום שימוש במוניות – הפעילות הגופנית – עוזרת!

      6. גייסו כוחות נפש אדירים.

      7. נסו לכתוב על זה בסביבות 2:00 בלילה, כשהכאב לא מאפשר לכם לישון.

      וידוי

      אני לא מתבייש להודות – אני מפחד!
      מפחד לעלות על הכביש שוב, מפחד שהבת שלי תחצה מעבר חצייה, מפחד כל פעם שאשתי נוסעת לעבודה ולא מסמסת לי שהגיעה בשלום, מפחד מן הידיעה שמשהו כזה יכול לקרות למשפחה, חברים ומכרים, ומפחד שלמרות כל כך הרבה מאמצים, של כל כך הרבה אנשים טובים ומקצועיים, עיתונאים בעלי לשון ושכל חריף, עמותות ואנשים נדיבים, אנשי מקצוע בתשלום ובהתנדבות – כלום לא יעזור!

      גם אתם צריכים לפחד יותר. הרבה יותר.


      *הכותב הוא דובר איגוד המוסכים בישראל