פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      "הכל כלול" מסוג אחר

      לא כל טיול בטורקיה חייב לבזבז לנו את הזמן בקלאב. הרי הטאורוס וסוזוקי DRZ יכולים להיות תחליף מצויין. פחות לישבן

      זה מסוג הסצנות שאתה לא מאמין שאתה באמת נמצא בהן. הרי רק בצהריים הגענו בטיסת צ'רטר של נוסעי "הכל כלול" לאנטליה לקראת מה שכונה בשם התמים "טיול סוזוקי 400DRZ בהרי הטאורוס". והנה עכשיו, שעות בודדות אחרי הנחיתה, אנחנו תקועים ביער חשוך בין סלעים משוננים בעלי חיוך שטני בשביל עיזים שגם עיזים היו חוששות ללכת בו. האור היחיד הוא אור הירח המלא, ואורם של פנסי האופנועים; היוצרות התהפכו, במקום שהאופנועים יקחו אותנו, עכשיו אנחנו גוררים את הכלים - לעיתים בקבוצה דוחפת, לעיתים במשיכת חבל - מטפסים לעבר הפסגה בגובה 1,000 מטרים מעל פני הים. ורק לפני שעתיים היינו בגובה פני הים. המאמץ גדול, אין לי אוויר. אני חושב להשאיר את הריאות שלי על אחד הסלעים. רק כשאחזור לארץ אדע גם את הסיבה.

      גם סוג של קלאב

      ברוכים הבאים לטיולים שעורך עופר אוגש, מי שהכין אותנו לרכיבת הלילה ההיא במילים: "יהיה קטע רכיבה טכני קצר", האיש שהיה בסיירת ההיא וכנראה לא השתחרר ממנה מעולם. וזו מחמאה; למעשה זה תרגיל פסיכולוגי ידוע, כי אחרי ערב כזה שום דבר כבר לא יכול להפחיד אותנו.

      "אותנו" זה קבוצה של 11 רוכבים בני 30 עד 55, שהתארגנו לטיול שהוא הכי רחוק ממה שעושים בדרך כלל בקלאבים המשמימים ההם של טורקיה. "הכל כלול" שכולל דם יזע ומי יודע, אולי גם דמעות. כי אחרי הטיפוס ההוא, ואחרי 80 ק"מ של רכיבה על סף תהום, אתה לא יודע מה אתה יותר – מצר על כך שאתה לא יכול לראות את הנוף המדהים, אם היה כזה, או חושב מה יהיה פחות נורא - להתרסק מגובה של עשרות מטרים למטה, להתנפץ על סלע, או להפתיע עץ בחיבוק עז.

      כאן זה סוף העולם?

      אחרי ליל לינה במלון הרים מבודד, מגיעה ההשכמה – האלא מה - מוקדמת. קבוצת האנשים שלא הכירו זה את זה רק לפני 24 שעות, קמה בבוקר כשהיא כבר יחידת עילית מגובשת. והמשימה היומית, כרגיל, טיפוס. הפעם לעבר הר בשם 'סאק-לי-קאנט', ולא רק לכם זה נישמע כמו מילה גסה במיוחד בטורקית. בעוד חודש-חודשיים הסאקר הזה יתעטף בשלג ויהפוך לו כמו בכל חורף לאתר סקי. בינתיים אנחנו מסתפקים באוויר הצלול שיש בפסגתו ב-2,500 מטרים.

      משם ממשיכים לנופים טרשיים, בתוליים, מונגוליים ממש. רמת מדבר גבוהה עם צמחיה נמוכה, עם מרחבים מאופק לאופק, אזור שבו אתה יכול לסובב את ראשך לכל עבר ולא לראות ולו עמוד חשמל אחד. מקום שבו ה"כפר" יכול להיות משהו בן חמישה בתים, ועוד בקתה אחת קטנה, מרוחקת יותר, בצד. לכולם אין מים זורמים, או חשמל, או דעה בשאלה הרת הגורל "שיפרה או עינב?". ואני תוהה לעצמי, הרי הכפר הזה כבר בבסיסו מבודד מאוד, אז מה גרם לאותה משפחה שישית לבנות את ביתה הרחק ממרכזו - להיות מבודדת אפילו יותר?; מיזנתרופיה קיצונית במיוחד? רק אחת מאינספור מחשבות – מיותרות יותר או פחות - שעוברות במוח הכלוא בקסדה בשעות הארוכות של הרכיבה.

      עוברים עמק, ואוכף, ועוד עמק, יורדים ועולים בנופי בראשית, והעייפות מתחילה לגבות מחיר. הרכיבה בין המשעולים מאמצת את הגוף ואת הנפש, ואחד מאיתנו, מותש במיוחד, מצליח לרשום שלוש נפילות מביכות בטווח רכיבה של מאה מטרים. עוצרים בכפר קטן להתנפלות על ארוחת צהריים שכוללת שילוב קולינרי יוצא דופן של לחם, קטשופ, פרינגלס ונקניק יבש שמי יודע כמה שנים שכב לו שם בדוכן. אבל עכשיו, הכול טעים.

      שוב ירד הליל

      גם יום הרכיבה השני מתארך לו אל תוך הלילה. הקבוצה רוכבת בדבוקה, גם משום שרק יחד מצליחים הפנסים החלושים של ה- DRZים להתגבר על החשיכה הגדולה. וכשחבורת גברים רוכבת בצמידות רבה כל כך, כשהטסטוסטרון גובר על ההיגיון, כשהמהירות והעקיפות הקטנות גוברים עם כל עיקול, בסוף, זה מגיע. שניים מהרוכבים שנצמדים מידי זה לזה מחליקים לאורך מטרים ארוכים על האספלט השחור, ממש מול חוטמי. במזל גדול אני מצליח להתחמק מלדרוס אותם. במזל גדול עוד יותר, אף אחד משניהם לא ניפגע באופן רציני. קצת חילופי האשמות קולניים, קצת כאבים בזרוע, אבל עיקר החבטה היא בעצם האגו. אוגש שואל באדישות עם "הכל בסדר" ומסיים ב"קדימה על האופנועים" קצר.

      כמו חבורת אקדוחנים מעשנים, כמו במקס הזועם או בסרט מערבונים, אנחנו חודרים בשעת לילה לכפר קטן. חבורת מלאכי הגיהנום דוהרת פנימה עם מפלטים קצוצי קנה שעושים שמות בשקט הגדול והשלו שאופף את הרחוב הראשי האחד, רחוב שבקצהו עומדים בבטלה נינוחה כל הגברים תושבי הכפר. רק הגברים, הנשים בבית. כולם מצטופפים סביב בית קפה שממחיש את הדלות: המוצר היחידי שניתן לרכוש ב"בית הקפה" הזה הוא מים חמים ובהם עלי זעתר. "מה תרצו? היום יש רק תה זעתר". וגם רמיקו?ב.

      בעל המקום מקפיד ללחוץ יד לכל אחד מאיתנו, תוך חיוך גדול וקידה קטנה. בכלל, אנחנו מעוררים בכפר התרגשות גדולה. זה לא מסוג המקומות שבהם רגילים לראות תיירים, בטח לא תיירים ישראלים, ובטח שבטח לא כנופיה מאובקת לבושה מדים צבעוניים. המראה מזכיר במשהו כפרים נידחים במזרח הרחוק. הם וגם אנחנו עומדים לחוות ערב בלתי נשכח: הרחוב מתפנה, ומשני צידיו נעמדים התושבים ופנגס, אחד מרוכבי הקבוצה שיודע היטב את רזי הווילי והסטופי, מפגין לאורך השדרה את ביצועיו מול הצופים ההמומים. מניף גלגל קדמי, מרים גלגל אחורי, וסוחט פיות פעורים ומחיאות כפיים נלהבות. קוסטריצה לא היה מביים את זה טוב יותר.

      היממה שהחלה אי שם מזמן בבוקר, מסתיימת לה אחרי 340 ק"מ תובעניים של רכיבה בשעה עשר בלילה. אנחנו מגיעים סוף סוף לפונדק דרכים ולמיטה חמה. המים במקלחת, נשארים קרים. ואני לעזאזל, לא מפסיק להשתעל.

      יום שלישי, פעמיים כי טוב

      יום שלישי למסע, הקבוצה כבר מגובשת. ברור מיהו הבדחן, מיהו הדברן, וממי צריך להתרחק ברכיבה צפופה. אחרי שעות רבות כל כך על האופנוע, כל אחד גם מכיר כבר היטב גם את הכלי שעליו הוא רוכב. מדהים בכל פעם מחדש לגלות עד כמה לכל אופנוע יש אישיות שונה. האחד שונא להידלק בבוקר, השני מתעב עליות קשות. חייבים להודות, ה- DRZ אינו אופנוע השטח החזק ביותר שיש בשוק, ובטח לא הנאה ביותר, אבל במסע תובעני מהסוג הזה לא הייתי מחליף אותו בשום דבר אחר. הסוזוקי הצהוב עומד בכל המשימות, וחשוב מכך, הוא מוכיח עצמו כסוס עבודה נאמן כשלמרות המאמץ האינטנסיבי לא נרשמת תקלה מיוחדת באף אחד מהכלים.

      גם היום אנחנו מגביהים ומגיעים לגובה של 1,900 מטרים לתצפית נפלאה על אגם קארקאורן. עשרות ק"מ של רכיבה בלתי נגמרים על מושבו הקשוח של אופנוע שטח, מתחילים לעשות את שלהם. אני מתחיל לנוע באי נוחות על האוכף, מחפש את תנוחת הישיבה שתכאיב קצת פחות לעכוז הדואב. יהיה מוזר – זהירות בדיחה נמוכה – לחזור דווקא מטורקיה עם כאב ישבן. מתנחמים בכך שהיום אנחנו דווקא על כבישים, כאלו מהז'אנר שהיו מוציאות מדעתו כל רוכב חובב סופרמוטו. ומסוג הדברים המוזרים שקורים ברכיבה ארוכה שכזו, שיר ישן משתלט על המוח. הצליל שיוצר המפלט הרועש נשמע לי משום מה מסור בנזין, כמו הסינתיסייזר בשיר הישן ההוא של הפרודג'י.

      והמוסיקה הזו שתקועה לה במוח בלופ אינסופי מלווה את עיקולי הטירוף הבלתי נגמרים בכבישי ההרים הצרים, בסיבובים העיוורים. הבעיה היא שמכונית אחת שתגיח מולנו עלולה להרוס הכל. לשמחתנו היא לא מגיעה. הכבישים באזורים האלו של טורקיה, הם מעין שבילים רחבים עם נטייה אנטי-אופנוענית, סדיסטית משהו, של חצץ שמפציע לו דווקא במרכז העיקול. אבל גם זה עובר בשלום. ברוב המקרים. בסוף היום, כשנתחיל לסכם יתברר שכיסינו כ-600 ק"מ מאוד לא פשוטים, בקצב גבוה, במשהו כמו 48 שעות ברוטו. העובדה שעצמות כל הרוכבים במצב המקורי שלהן היא לא דבר ברור מאליו.

      הפי-לוג

      כן, ברור ש"טיול" כזה לא מתאים לכל אחד, שזו חוויה שעשוי להיות בה משהו מוזר למי שמתבונן מהחוץ. מעין מפגש גברים במילואים עם שריטה קשה במיוחד, כאלו שעזבו חיים ועבודה ומשפחה ושילמו לא מעט כסף כדי לסבול קצת ביחד. וזה כיף גדול. גבריות ישנה ומאוד לא טרנדית שבמגזרים מסוימים מקובל לגחך עליה היום. זה בסדר, תרגישו חופשי. אני מתעב טרנדים. וגם את הגבריות החדשה.

      עופר – "עוד חצי שעה מגיעים, הפעם באמת" – אוגש, מבטיח שהטיולים הבאים אכן יהיו "טיולים" ולא מסעות אקסטרים מהסוג שחווינו. לא הייתי בונה על זה. אנחנו נפרדים ממנו בלחיצת יד עזה. איש יקר.

      אה כן, והיה את העניין הקטן הזה עם השיעול הבלתי נגמר שלי. רק כשאגיע לארץ אבין שלא סתם היה לי קשה. מסתבר שרכבתי כל הזמן עם דלקת ריאות. קורה.