פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      ראלי ווילס: הקור, הבוץ והחוויה

      ביקור בבריטניה הוא חוויה מוטורית בפני עצמה. כעת תוסיפו לזה גם מירוץ ראלי של ה-WRC. ירון אדרי מסתגל לנתיב הנגדי

      אתה מבין שאתה נוהג בבריטניה רק כשאתה מגיע לכיכר הראשונה. בלימה, איתות (רגע לאיזה צד?), מבט למראה המרכזית (מה עושה כאן קורה A?!), הורדת הילוך (איפה הידית?!) וכניסה עם תפילה בלב לנתיב השמאלי. לקראת הפנייה הבאה אתה מקווה שזאת ב-GPS לא תגיד שצריך לפנות ימינה; אתה שוב בודק במראות שאכן כולם נוסעים לאותו כיוון, וממשיך עד לכיכר הבאה. מה יש להם שם בוויילס עם כיכרות?

      האומה הוולשית, אחת מ-4 המרכיבות את הממלכה המאוחדת (יחד עם אנגליה, סקוטלנד ואירלנד), לא זוכה להמוני מבקרים באופן קבוע כמו אחיותיה. אבל פעם בשנה, מתעוררת עיר הבירה שלה קרדיף לצלילי מערכות הפליטה הרועמות של מכוניות ה-WRC. בזו אחר זו הן עולות על הרמפה בטקס הפתיחה הנערך בחניית בניין העירייה, מה שמלמד על החשיבות הלאומית. מפגש פנים אל פנים עם הקהל גם הוא חלק מהסיפור, ובל נשכח חתימות למעריצים.

      למרות שמדובר במירוץ האחרון לעונת 2008, וסבסטיאן לואב כבר הוכתר לאלוף, עדיין עומדת על הפרק אליפות הקבוצות בין סיטרואן לפורד כך שכל תוצאה יכולה להיות גורלית.

      מערבה מכאן

      40 מייל (ק"מ? תכפילו ב-1.6) מערבה לקרדיף שוכנת העיר סוואנסי (Swansea), שם שוכן אזור הסרוויס, משכנן של הקבוצות ורחבות הטיפולים. מכאן יוצאים הנהגים אל הסטייג'ים, וחוזרים מאוחר יותר בהתאם ל-TC, לוח הזמנים הקפדני. כל איחור ילווה בעונש, ולשם כך מוצבים בכל פינה שעונים מסונכרנים.

      היום השני שלי בווילס הוא היום הראשון לתחרות. הסטייג' הראשון ממוקם 90 מייל צפונה מסוואנסי וכמוני, גם מכוניות המירוץ עושות דרכן בכביש הציבורי. ועם מרחק כה רב ומצלמות מהירות יותר מתמרורים, חשוב לצאת מוקדם ככל הניתן. למזלי, הכנסת קורדינטות חניית העיתונאים מבעוד מועד אל מכשיר הניווט מנעה ממני סיבובים מיותרים בכפרים שמסביב.

      עוד קודם, ביקור בסרוויס והזמנה למתחמה של קבוצת סובארו חשפה בפניי את העולם מהצד השני. זה לא רק פטר סולברג הנהג (או כל נהג אחר), אלא מכונה משומנת היטב של אנשים טכניים, אנשי שירות ולא יזיקו גם מספר אנשי יחסי ציבור. מאוחר יותר נראה אותם גם בפעולה (או איך מחליפים תיבת הילוכים בפחות מ-5 דקות).

      תוואי הסטייג' הראשון שימש גם כסטייג' החמישי ונקודת המפגש של העיתונאים היתה לקראת קו הסיום, 19.1 ק"מ לאחר הזינוק. הקור והגשם שליוו אותי מהבוקר, הפכו לבוץ ושלוליות שמייד תורגמו לאצבעות רגליים קפואות. אבל החום הגיע מייד, עם התהפכות הפורד פוקוס של מיקו הירבונן מספר מטרים ממני. המצלמה נשלפת תוך כדי ריצה, כי מתי יצא לי עוד פעם לעזור לנהג ראלי לחזור למסלול.

      לואב מת מפחד

      מירוצי הראלי במסגרת אליפות העולם של ה-WRC, מתחלקים למספר סוגים. יש עפר, כורכר (או כל סוג אחר של קרקע חולית), יש שלג וכמובן יש אספלט. בין לבין נכנסים הנהגים גם לנחל קטן או שלולית מים, בעיקר בשביל התמונה באינטרנט והשואו לצופים; אופי הקרקע בווילס, עימת את הנהגים והמכוניות עם משהו אליו הם פחות רגילים. אמנם היתה תערובת של עפר ומים שיצרה בוץ, אבל זה היה קפוא.

      בחודש זה של השנה נעה הטמפרטורה בווילס בין -5 ל-5 מעלות. קור זה מספיק בכדי לגרום לאדמת הבוץ הידועה של וויילס לקפוא בלילה, ולסרב להפשיר ביום. וכך היה בדיוק בימי המירוץ, מה שגרם ללא מעט תאונות בגלל אי התאמתם של הצמיגים. הירבונן כאמור מצא עצמו על הגג ורק עם עזרת הקהל (ושלי!) חזר למירוץ, ואילו כריס אטקינסון מסובארו מצא עצמו עם מכונית הרוסה כליל וביקור לא מתוכנן בבית חולים.

      "כשאני רואה מה קרה לאטקינסון, אני מפחד. זה גורם לי לחשוב אם המירוצים האלה שווים את הסיכון". את המשפט הזה אמר במהלך מסיבת העיתונאים לא אחר מאשר אלוף העולם פעם חמישית ברציפות סבסטיאן לואב. זה יצא כנגד תקנות ה-FIA אשר אינן מאפשרות להחליף את סוג הצמיגים במהלך המירוץ. גם אלוף העולם לשעבר של סובארו פטר סולברג טען שהקרח לא תרם לאחיזה של המכונית והיווה סכנה למתחרים.

      והצופים? תנאי השטח אילצו את מנהלי המירוץ לבטל שני סטייג'ים ביום הראשון של המירוץ, אך למרות זאת אלה לא אמרו נואש וגם הקור (שעדיין לא הגיע לשיאו בתקופה זו בעונה) לא השאיר אותם בבתים. גיל גם הוא אינו פונקציה כשמדובר במסורת לאומית, ואפילו מספר כלבים נצפו. והכי חשוב היה שסולברג נותר על המסלול, כי רובם ככולם של המעריצים הגיעו לעודד אותו. ואפשר להבין. בכל רגע אפשרי הוא דאג לתת להם שואו, וכמובן לא סרב (כמו רבים אחרים) לחלק חתימות.

      בשר ודם

      מכשיר הטלוויזיה בבית של כל אחד מאיתנו, גורם לסוג של חיבור עם האנשים שמייצרים עבורנו סוג של תחביב והנאה. לא משנה עם מדובר באמן מעולם המוזיקה, הקולנוע או הספורט, תמיד על המסך זה נראה סוג של חלום רחוק. והנה, פתאום אתה בעצמך ממלא את תפקיד העיתונאי בכדי להביא לקהל הרחב את התמונות והמידע מזירת האירוע.

      אזור הכינוס, המקום אליו מתקבצות המכוניות למה שנקרא "רה-גרופינג" (בשלב זה עוברות המכונית בדיקות טכניות אקראיות, מוחלפים משדרי ה-GPS והנהגים זוכים לכוס עם תה או מרק חם), הוא הנקודה בה נערך החיבור בין הנהגים ואנשי העיתונות. כל אחד יספר איך עבר עליו המירוץ עד כה, רצוי עם כובע הספונסר על הראש. הירבונן מספר לנו שהוא צפה כי שלולית המים תסיט אותו ממסלולו, אך לא התכונן אליה נכון ולכן התהפך. סולברג מנצל את הרגע להתלונן על תיבת הילוכים סוררת ושלמרות השיפור במכונית, זה עדיין לא זה.

      כאן גם מבינים בצורה ברורה כי הנהג לא לבד. למרות שהאוחז בהגה קוטף את התהילה (ורק שמו כתוב על חלון המכונית), הנווט הוא זה שעושה את כל העבודה השחורה. פרט לתפקיד החשוב של קריאת נתוני הסטייג', הנווט הוא גם זה שאחראי לכל העבודה הפקידותית. וכזאת לא חסר; מכאן יוצאות המכוניות בזו אחר זו בהתאם ל-TC אל הסרוויס, לחצי שעה של תיקונים לרכב ולגוף.

      הנאה קפואה

      סטייג' 15 הנועל את היום השני למירוץ החזיר את המתחרים לקרדיף, ואיתם חצי מדינה. למרות פריסה מוקדמת של כוחות שיטור וסדרנים, קשה היה להגיע עד ל'איצטדיון המילניום' שאירח את הסופר ספיישל. מדובר בקטע נהיגה בין ק"מ אחד בלבד במקום שעד לא מזמן היה עליו דשא, כשיותר מכל נועד לתת לצופים חוויה מסוג אחר. חוויה מסוג אחר גם קיבלתי בכל מפגש עם שוטר מקומי. זה פונה אליך בחיוך ומנסה לעזור מכל הלב, כמעט כמו שקורה אצלנו כאן. פחות מ-24 שעות מאחור יותר, ושוב נהיה בקרדיף.

      היום השלישי והמסכם התחיל עבורי מוקדם מאוד, כשעדיין תחת חושך מוחלט אני מחפש עצמי בנקודת הכינוס של 'רהיולה', אחד מהסטייג'ים האחרונים של המירוץ. האדמה קפואה, כנ"ל גם האוויר, אבל בלב תיקווה כי התחזית צופה יום בהיר ושימשי. הזריחה מתחילה רק בשמונה בערך, ויחד איתה רעם המנועים.

      בשלב זה, מובילה פורד את המירוץ עם יארי-מאטי לטבלה, אך התאונה של הירבונן לא מסדרת לה את האליפות בגלל שסיטרואן ממוקמת שנייה (לואב) ושלישית (דני סורדו). אבל לא "מולטי טאלנט" (כך כינה לטבלה את לואב במסיבת העיתונאים) יסיים עונה בצורה שכזאת ולמרות עונש של 10 שניות, מנצח לבסוף לואב את המירוץ ממש על קו הסיום.

      ניפגש בקרוב?

      מסיבת העיתונאים נקבעה ל-3 וחצי, והפעם הנהגים קצת מאחרים. אחרי שלושה ימים של דיוק ללא פשרות, הגיע הזמן "לזרוק". ובכלל, זה גם סוף העונה. בינתיים, שיחה עם קצין העיתונות של סובארו מבהירה כי הקבוצה הכחולה מרוצה מהמקום הרביעי. "לעונה הבאה נהיה הרבה יותר מוכנים".

      השעה כמעט 5. השקיעה הייתה לפני פחות משעה ולפניי 40 מייל חזרה לסוואנסי, למלון. פתאום כשהכל נגמר, אני שם לב שהייתי בכל סוף השבוע האחרון לבד. כ-700 מיילים של נהיגה במקום בו כולם נוסעים נגד הכיוון. הפעם, אולי סוף סוף יהיה מוקדם מספיק בכדי לצאת לעיר ולאכול כמו שצריך בלי הלחץ מסביב. אבל העייפות נופלת עלי אחרי המקלחת, ואני קם רק בשעה 9 וחצי בכדי לגלות שבעוד חצי שעה סוגרים הכל. אין דבר, אני כבר זוכר בעל פה איך מגיעים לבורגר קינג. לא, לא לפיש אנד צ'יפס.