כמעט שכבר נדרסתי, וניצלתי

הרעש הצורם של חריקת הצמיגים גורם לי להפנות את הראש מייד ימינה ואחורה. עוד הספקתי לחשוב, "וואלה, עוד נהג רכב שלא שמר מרחק ונאלץ לבלום". ואני הרי כבר עומד בצומת שניות לא מעטות באור אדום, על האופנוע שלי. זה בטח שלא בגללי. אבל חלקיק שנייה אחר כך, בחצי עין, מתוך הקסדה הסגורה אני מבחין שההוא שבולם נמצא ממש מאחורי והוא קרוב. קרוב מדי.

מתוך סוג של אינסטינקט אני מרגיש איך הגוף שלי מתכווץ ואיך כל שריר מתקשה כדי לנסות לספוג את הפגיעה. איכשהו – אולי זה מזל - בסנטימטרים האחרונים הוא חומק ימינה ונעצר מעט קדימה ממני, מצד ימין. צמוד צמוד. הלב שלי דפק כמו שלא דפק מעולם. הרגשתי איך כל הדם בורח לי מהראש והברכיים נעשות חלשות. מזל שאני יושב, כי לא הייתי מצליח לעמוד.

זה התחיל כמו כל בוקר רגיל באמצע השבוע. זה אומר טיפול בבנות שלי, החלפת בגדים וטיטולים, ארוחת בוקר, התארגנות ונסיעה לגן ברכב המשפחתי. וממש כמו בכל בוקר, אחר כך גם עליתי על הקטנוע כדי להגיע לעבודה. רק שהיום המזל החליט לחייך אליי, או שבעצם הביש-מזל פספס רק בקצת.

אומרים על אנשים שניצלו ממוות בטוח בתאונה שהם "נולדו מחדש". ההליכה הזו, קרוב מאוד לקו סוף החיים והחזרה משם, גורמת לאנשים, בעיקר לאלה שלא חוו את האירוע, להרגיש כאילו קיבלו את חיי יקיריהם במתנה.

אבל שני רגעים אחרי שנהג הרכב הלבן נעצר לימיני, השליך את הסלולרי שבו דיבר על הכיסא והביט בי בעיני עגל, לא הרגשתי כמו אחד שקיבל את חייו במתנה ובטח שלא כמו אחד ש"נולד מחדש". אני יודע מה זה לקבל חיים במתנה, כמו כל אב שהיה נוכח ברגע הלידה של ילדיו. אלא שכרגע כל מה שעובר לי בראש – סליחה שאני לא פוליטיקלי קורקט - זה איך אני לוקח את חייו של האיש שכמעט לקח את שלי.

לא יודע, אולי זה בגלל מיעוט החמצן בראש ואולי זה יצר הישרדות קדמוני, אבל הגוף שלי שהתאבן והכין את עצמו לפגיעה קשה, חיפש לאן לתעל את האנרגיה שהצטברה בו. "אתה בסדר?" קראה לי נהגת שנעצרה מאחורי וגם העירה אותי מהקיפאון ותוקפנות שאפפו אותי.

לא פעם ולא שלוש שמעתי סיפורי גבורה של רוכבי דו גלגלי, שהחליטו שהגיע הזמן להחזיר באותו המטבע לנהגי המכוניות שלפני רגע כמעט דרסו אותם – אלה שסוטים מנתיבים בלי כל התחשבות במי שכבר נמצא שם, אלה שפורצים לכבישים ללא היגיון, אלה שפונים פניית פרסה ללא הודעה מוקדמת ובדיוק במקום הכי לא מתאים לכך. הנקמה: שבירת מראות, ניפוץ חלונות, עקירת אנטנות ועוד. כל זה מתוך תקווה שאחרי תגובה כזו, נהג הרכב לא יעז שוב לנהוג בצורה רשלנית. או שהם פשוט מוציאים עצבים.

מיותר לומר שאני לא תומך באלימות בכבישים. אין לי ספק בכלל שהבחור שנהג ברכב הלבן לא רצה לפגוע בי או בכל אדם אחר. גם הוא נותר המום מהסיטואציה לפחות כמוני. למרות זאת, רק בקושי הצלחתי לעצור את עצמי מלעשות לו את כל הרשום לעיל וגם לחטוף לו את הסלולרי ולנפצו על הכביש.

אבל מכל זה כאמור, לא יצא כלום. ספק אם האלימות הייתה משיגה משהו או מונעת את התאונה הבאה. רגעים ספורים אחר כך, אותו נהג היה שב לנהוג באותו הרישול, מפני שרק כך הוא יודע לנהוג. הוא רק היה חוזר לכביש עצבני, מריר ומסוכן יותר.

בסופו של דבר, לאסונו של הנהג הישראלי הנדיר ששומר על החוקים ומתחשב בעמיתיו לכביש, לא נותר אלא לקוות לטוב. הסטטיסטיקה אומרת שעל כל 7 כמעט תאונות מתרחשת אחת. אתם יכולים לשנות את המספרים הקשים האלו אם רק תיקחו את הנהיגה ברצינות. אתם לא צריכים להיות מוכשרים כמו נהגי מירוצים, אלא פשוט לנהוג, ולא לעשות במקביל דברים אחרים. כבוד הדדי בדרכים? במציאות הישראלית, זו כבר פנטזיה לא מציאותית.