פיצוי, גם אם לא תיקנת את הרכב

סוגיה כמעט נצחית הנדונה בבתי המשפט שוב ושוב, הינה ערך הנזק לפיצוי במקרה שרכב לאחר תאונה ניזוק אך לא מתוקן בפועל. הסוגיה נפוצה ממה שעשוי להדמות, שכן מסתבר כי קיימים אנשים רבים אשר מעדיפים שלא לתקן את הרכבים, מסיבות שונות. שני רכיבי פיצוי עיקריים צפים ועולים בהקשר זה דרך קבע: סוגיית המע"מ ("למה יש לפצות בגין מע"מ שלא שולם בפועל?") וסוגיית ירידת הערך ("עד שהרכב לא יתוקן אין לדעת מה מצבו הסופי ומה שיעור ירידת הערך שלו").

לצערנו, שוררים בפסיקה לא רק חוסר אחידות, אלא נדמה כי גם חוסר הבנה בסיסי של המאטריה, ובראש ובראשונה של עקרון העל – ההשבה לקדמות. לאחר קרות התאונה (בין אם זה מקרה ביטוח על פי פוליסה ובין אם זה נזק שנגרם ע"י צד ג'),יש לפצות את הניזוק באופן שישיב אותו ו/או את הנכס הניזוק למצבו כפי שהיה ערב התאונה, תוך תרגום אותה השבה לשווי כסף. ירידת ערך הרכב הינה סוג נזק אשר הוכר בפסיקת בית המשפט העליון (הלכת מוריאנו) כנזק בלתי נפרד מנזקי תאונה ישירים ומחוייבי פיצוי הגם שזהו סוג נזק שבא לכלל ביטוי רק בשלב מאוחר יותר של מכירת הרכב.

השאלה, האם הניזוק תיקן את הרכב או לא אינה רלוונטית לעניין שווי הנזק, שהוא נתון קשיח. בה במידה, גם שיעור הנזק הגולמי לרכב הינו נתון קשיח אשר אינו אמור להיות מושפע מזהות הניזוק, זהות המוסך בו נבדק או תוקן הרכב, זהות השמאי הבודק וכו'. משרד התחבורה קבע והורה כבר בשנת 1983 בהנחיותיו לשמאי הרכב (חוזר מס' 3), כי בחישוב הנזק הגולמי יש לכלול את תשלומי המע"מ גם במקרים בהם לא תוקן הרכב או במקרים בהם בעל הרכב מזדכה על המע"מ (בהיותו עוסק).

לעיתים נוצר בלבול בין המונחים, וחלק משופטינו סוברים כי יש חובה "להקטין את הנזק" באופן שאם הרכב לא תוקן ניתן "לחסוך" את רכיב המע"מ ורכיבים נוספים. אלא שאין מדובר בהקטנת נזק, שהוא מונח המתיחס לכך שעל הניזוק לקבל בדיוק את שווי נזקיו ולא הטבה כלשהי. השאלה האם הרכב תוקן או יתוקן אינה קשורה, כאמור, לשווי הנזקים ואף לא להקטנת הנזק.

במקרה שבפנינו, לא היתה מחלוקת לגבי האחריות לתאונה והוכרה זכותו של התובע לפיצוי בגין נזקיו, אלא שהשאלה שהתעוררה היתה מהו שיעור הנזקים בהתייחס לכך שהרכב לא תוקן. בית המשפט פסק לתובע את הנזק הישיר לרכב כמופיע בחוות דעת השמאי מטעמו ואת שכר טרחת השמאי – שני רכיבים אלו ללא מע"מ. בית המשפט דחה את תביעתו של התובע לעניין ירידת ערך הרכב והשבתת הרכב למשך התיקון, גם זאת, כיוון שהרכב לא תוקן.

כאמור, דעתנו היא כי פסיקה זו שגויה מדעיקרא: זכותו של התובע לתקן את הרכב במועד מאוחר יותר, ואז ממילא יאלץ לשאת במע"מ (אשר לא קיבל) וכשימכור את הרכב – ממילא יספוג הפסד (שגם אותו לא זכה לקבל). השורה התחתונה היא שהניזוק קיבל פחות משווי נזקו! זהו אינו צדק וזו אינה השבה לקדמות.

מקרה מסויים זה מתאפיין, מעבר לאמור, בפן מטריד נוסף והוא תרומתו המכרעת של השמאי מטעם הניזוק עצמו לכך שהניזוק לא קיבל את מלוא כספו. כעולה מפסק הדין, השמאי עצמו כתב בשומתו כי: "אם יתוקן הרכב, תיגרם לו ירידת ערך בשעור של 3% משוויו". לא האמנו למקרא עינינו – האם השמאי באמת סבור כי אם הרכב לא יתוקן לא תיגרם לו ירידת ערך?! ירידת הערך כבר נגרמה, בין אם הרכב תוקן ובין אם לאו!

כאמור, קיימת גם פסיקה אחרת של בתי המשפט לפיה ניזוקים כן קיבלו את מלוא שעור הנזק לרבות מע"מ וירידת ערך, ונמליץ, כשאתם באים לבית המשפט עם סוגיה כזו, להצטייד מראש ברשימת אותם פסקי דין ולעמוד על זכותכם על-פי החוק.


* הכותבת היא יועצת ופרויקטורית משפטית לאיגוד המוסכים בישראל