וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

טנדר בטעם של פעם

ירון אדרי

19.1.2009 / 13:00

ניסאן ווינר חוזר לישראל, מצוייד במנוע טורבו דיזל חדש ומחיר תחרותי. אז יצאנו איתו לעבודה וגם לשעשוע בשטח. מבחן דרכים

'קרסו', יבואנית ניסאן לישראל, החלה לשווק מחדש את טנדר העבודה ווינר. ב-2006 הוחלף זה על ידי הנווארה, שהציג מבנה חסון יותר, מנוע טורבו דיזל חדיש לו 174 כ"ס, ועיצוב עדכני שמשכיח במעט את העובדה כי מדובר ברכב עבודה. איבזור הנווארה היה נדיב יותר מהווינר כמובן, וכך גם המחיר, שבתמורה לו ניתן היה לקנות את המתחרים ואף להישאר עם עודף בכיס.

היתרון שהעניק הנווארה בדמות מנוע חזק, הניב חסרון במספרי המכירות בשל מחירו הגבוה. על כך בדיוק רוצה לענות היבואנית, עם שידוך מנוע הטורבו דיזל חדש (וחלש יותר) לווינר והצמדת תג מחיר תחרותי. האם זה יש סיכוי לקאמבק?

חדש, חדיש ומחודש

כשהוצג הווינר לראשונה, הוא זכה למחמאות. לא עוד מבנה טנדרי מרובע ומיושן, אלא משהו נעים הרבה יותר למראה. נכון, זה עדיין נראה כטנדר, אבל זה בדיוק כל העניין. בשנים שחלפו הווינר כנראה שהה בקפסולת זמן וכמעט ולא השתבח ולכן הוא נראה מיושן יחסית, ולא תואם לדור הטנדרים הנוכחי. כל זה נעשה כמובן במטרה להוזיל את רכישתו ובסופו של דבר גם את מכירתו לצרכן המקומי. כחלק מהרצון לחסוך, הפגושים וחיפויי הפלסטיק של בתי הגלגלים נותרו בצבע שחור ולא בצבעי המרכב וכמוהם גם פתח יניקת האוויר של מצנן הביניים על מכסה המנוע וכן גם רכיבים שונים בתא הנוסעים. מכאן שלא רק שהווינר לא מחדש דבר, הוא אף מחזיר אותנו אחורה בזמן.

גם בתא הנוסעים לא נרשמים שינויים, וכאן התחושה כוללת סוג של דה-ז'ה-וו. לאחר מספר דקות של נהיגה פתאום נפל האסימון – אני מכיר את תא הנוסעים הזה מניסאן שפעם הייתה ברשותי, סאני מודל 1993. לוח המחוונים זהה לאותה מכונית מלפני 15 שנה, וכך גם שאר פקדי התפעול כולל אלה של מערכת המיזוג כמותם לא ראינו מזה זמן. מצד אחד, מדובר על מתגים שישרדו כנראה לעד, אך למה חייבים להמשיך ולהשתמש בהם גם היום?

חומרי הפלסטיקה מהם מורכבים הדשבורד והדיפון שייכים לסוג הקשה והתעשייתי, שוב בכדי למנוע ממחיר הווינר לנסוק. אבל אתם יודעים מה, ברכב עבודה שכזה זה בהחלט מספיק ובעיקר כשאיכות ההרכבה טובה מאוד. הרי לא הייתם רוצים לראות בלאי מואץ של חומרים רכים ונעימים שנחשבים גם לאיכותיים יותר. אולם, את הבחירה בשטיח גומי זול שמכסה את הרצפה קשה לנו להבין. גם הגימור והעובדה כי במקומות מסויימים ה"שטיח" מחובר עם סיכות מתכת, לא מבטיחים לו אריכות ימים. עוד מכיל תא הנוסעים שתי כריות אוויר בלבד וכיוון ידני למראות. לפחות כל 4 החלונות חשמליים.

התחושה המיושנת והספרטנית בתא הנוסעים ממשיכה גם כשמניחים את הישבן על המושבים בו. המושבים הקדמיים אמנם רכים ואפשר לטעות ולסבור כי הם גם יהיו נוחים לישיבה, אך אלה "יושבים" נמוך על רצפת הרכב, מה שמחייב את הנהג לפרוס את רגליו לפנים ואת הנוסע לקפלן דווקא במהלך הנסיעה. מאחור המצב אף חמור יותר, שכן המרחב מצומצם, המושב צר ונמוך ושלושה אנשים צריכים ממש להידחס שם.

מהדור ההוא

הווינר שומר על אופיו המיושן גם בנהיגה וזה אומר, שכמו שהיה מקובל בדור הטנדרים הקודם (אליו שייך הווינר), המתלה הקדמי רך ומתנדנד על מהמורות וגלי אספלט ואילו החלק האחורי, שאמור להתמודד עם מטען במשקל מאות קילוגרמים, מכויל על הצד הקשיח מאוד. מה שגורם לקפצוצים מרגיזים ולנסיעה מאוד לא הרמונית בקטעים משובשים. אולם, כאשר זורקים מאחור שלושה או ארבעה שקי מלט בארגז, המצב בהחלט יכול להשתפר.

ובכל הקשור להתנהגות? אל תצפו לגדולות ונצורות. הווינר הזה לא אוהב שמבקשים ממנו לפנות מהר מדי, לא בכביש ולא בשטח, שכן מרכז הכובד הגבוה שלו, יחד שם מפסק הסרנים הצר, גורם להטיות מוחשיות שעלולות להפגיש את המראות עם הקרקע. גם ההגה קל מאוד וחסר תחושה לחלוטין.

לעבודה ולמלאכה

הווינר ששב אלינו עושה זאת שוב בשתי גרסאות ההנעה: הנעה אחורית בלבד וגרסת ההנעה הכפולה שהייתה אז גם חביבה על בעלי העסקים בזכות יכולות השטח שלה. זו האחרונה היא זו שהתייצבה אחר כבוד בחניית המערכת. לרשותה מנוע טורבו דיזל בנפח 2.5 ל' המפיק 133 כ"ס ב-3,600 סל"ד, ומומנט של 31 קג"מ המתקבל ב-2,000 סל"ד. אל מנוע זה משודכת תיבה ידנית והכוח מועבר ממנה דרך תיבת העברה אל הציר האחורי או לכל ארבעת הגלגלים עם אפשרות להילוך כוח (LOW) עבור הקטעים הטכניים באמת.

החידוש העיקרי של הווינר בביקורו החוזר הוא המנוע כאמור. זה נחות בכוחו מזה הנמצא בנווארה, אך עדיין נמצא בליגה של הטנדרים המתחרים. וכך, ללא מטען, הווינר שומר על קצב התקדמות טוב תודות ליחסי העברה הקצרים בגיר. כוחו של המנוע זמין כבר מ-1,500 סל"ד והמשיכה דועכת רק כאשר מחט הסל"ד מראה כ-4,000 סיבובים. עידון או שקט לא תמצאו שם, שכן שאון הדיזל נוכח תמיד בתא בנוסעים וכמובן זה מתגבר במעלה הסל"ד.

הגמישות היחסית במנוע מאפשרת לו להתמודד בכבוד עם עליות ומשאות כבדים (משקל ההעמסה המותר עומד על 1,080 ק"ג), אך אם לפניכם עליות ממושכות כמו הכביש המטפס לירושלים, צפויה לכם מלאכת בחישה אינטנסיבית בידית ההילוכים. מהלכה של זו ארוך מאוד, אך לא ארוך מזה של דוושת המצמד וזה כבר ממש לא נעים לתפעול בעומסי תנועה.

הווינר לא מציע בקרות בטיחות אלקטרוניות – לא ESP ולא מניעת סחרור גלגלים ותתפלאו, הוא בהחלט מסחרר בפניות הדוקות כאשר הדוושה דבוקה לרצפה ובייחוד בכבישים רטובים עד כדי יצירת החלקות פוטוגניות.

בשטח לעומת זאת, הווינר הופך לצעצוע חביב מאוד. במרבית השבילים, גם אלה החוליים כלל לא צריך לשלב להנעה כפולה כדי להתקדם. הגרסה ה"זולה" הזו נועלת צמיגים דקיקים למדי ולנו אין ספק כי לא מעט רוכשים יחליפו את אלה באחרים בעלי רוחב וקוטר ראויים יותר. כאשר מגיעים לקטעים בהם ההנעה לכל הגלגלים מתבקשת, הווינר הראה כי הוא מצליח להתגבר על לא מעט שטחי עבירות מבלי להזדקק לסיוע, כל עוד בוחרים בקפידה את המקום בו מניחים את הגלגלים ואת קצב התנועה המתאים.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

איך הופכים אריזת פלסטיק לעציץ?

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר

בזעת אפו יאכל לחם

שלא כמו במפגשים עם כלי רכב וותיקים המעוררים זכרונות ונוסטלגיה, הווינר החדש-ישן ששב אלינו לא משאיר אותנו עם טעם של עוד בפה. מחד, הוא לא מצליח להצטיין כמעט באף נושא, הוא לא נראה שונה מספיק מקודמו ואפילו מרגיש פרימיטיבי מדי, אך מצד שני, זהו רכב עבודה שלא מנסה להתיפייף או להתחמק ממלאכת כפיים וזה בדיוק מה שרבים מחפשים וכעת, לאחר שנים של היעדרות, ניסאן חוזרת לשוק הטנדרים הזולים.

ואם כבר הזכרנו את נושא המחיר, גרסת ה-2 על 4 תעלה 147 אלף שקל ואילו גרסת ההנעה הכפולה המוגבהת שתעניק לכם לא מעט שעות מהנות אחרי העבודה היכן שהאספלט נגמר תדרוש מכם הוצאה של 177 אלף שקל. עשרות רבות של אלפי שקלים פחות מהנווארה וקצת פחות סוסים, אבל ואולי זה בדיוק זה מה שהעסק שלכם צריך.

  • עוד באותו נושא:
  • ניסאן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully