המסע ליערות הבמבוק

כתב וצילם: רמי גלבוע

שני הסמוראים התנהלו לאיטם במעלה הדרך מוואט-צ'אן לפאי. דרך ראשית או לא, היה זה שביל עפר אדמדם, מתפתל על צלע ההר התלול. מימין נשקף נוף קסום של פסגות משוננות, רבדים של הרים תכולים, מהעמק הסמוך עד לאופק. שדות האורז נצצו בקרניה האחרונות של השמש, על הפסגה הסמוכה הבהיק צריח מוזהב של מקדש בודהיסטי. משמאל השתולל יער טרופי של עצי בננה, פאפיה, שרכי-ענק וכמובן – קני במבוק באלפיהם, מתנשאים לגובה של 8-12 מטרים, לפעמים אף יותר. במבוק הוא העשב הגדול ביותר בעולם, בינקותו מבשלים אותו ובהמשך שנותיו ישמש לאינסוף מטרות. אורגים ממנו מחצלות וקולעים כלי מטבח, בונים בתי כלונסאות, מקימים גשרים ורפסודות.
באחד מעיקולי השביל עמדו אב ובנו, חובשים כובעי קש וחוטבים קני במבוק בעזרת מצ'טות גדולות. "Swadee-Krab" ברכנו אותם, והם ענו לנו בהצמדת כפות ידיהם לחזה. צפינו בהם כמה דקות, מוקסמים מתנועותיהם החדות והמיומנות, מהיעילות בה חטבו את גזעי הבמבוק הגדולים. ביקשנו מהם להכין לנו שני מוטות במבוק, בעובי כ12- סנטימטרים. תוך שניות הונחו המוטות בג'יפים, ואז הציע הצעיר בתנועות ידים: "רוצים כוסות שתייה?". לא עברו דקות מועטות והסרוויס החדש, תריסר כוסות במבוק ירוקות, מצא את מקומו בין עשרות המזכרות שרכשנו בשווקי הילידים. שילמנו לאנשי הבמבוק 150 באט, והם לא ידעו את נפשם מרוב שמחה; עבורם היה זה תשלום של יום עבודה מוצלח במיוחד, עבורנו היו אלה 15 שקל בלבד.

למה תאילנד?

חיפשנו יעד רחוק אך נגיש, ידידותי ומאתגר, מתאים לשוחרי הטבע וגם לעכברי העיר. עונת השנה העניקה עדיפות לנסיעה מזרחה, ההרכב המשפחתי פסל יעדים קשי-עיכול כמו בורמה או הודו. אין ספק, החלטנו - טיול ג'יפים לתאילנד הוא צו השעה. הרכב שבחרנו לנסיעה הוא סוזוקי קריביאן, כינוי אקזוטי לסמוראי בעל בסיס גלגלים ארוך (אבל עם אותם קפיצי עלים גסים ומנוע 1.3 ליטר). ההחלטה חסכה כאלף דולר אבל עלתה לנו בטלטלות עזות.

איך מגיעים?

יש טיסות זולות של אייר-טשקנט ונתיבי אוויר אתיופיים, אבל לא התלהבנו מטיסה מעל ארצות הכמהות לקבל בני ערובה ישראלים. אל-על ישיר לבנגקוק התאים לנו יותר, בעיקר עם כרטיסי נוער העולים פחות מ700- דולר לגולגולת. תריסר שעות ואנו בבנגקוק, עוד שעתים באוויר ונחתנו ב'שושנת הצפון', Chiang Mai. שוק הלילה עדיין שקק, ריחות התבשילים והתבלינים הממו את חושינו. לעולם לא נדע מה בדיוק אכלנו באותה ארוחת ערב, אך זה היה טוב, מעניין וזול עד כדי גיחוך. יש המפנטזים על מועדוני מין בתאילנד, אבל אחרי הארוחה התיישבתי לי דווקא בדוכן Foot Massage שמצאתי על המדרכה, בדרכי למלון. תחת סככת במבוק הסתערו על רגלי הדואבות זוג תאילנדיות זעירות אך רבות עוצמה. תוך שהן מעסות, מותחות ומקווצ'צ'ות את אצבעותי, לכדו מבטי את בני משפחתי החולפים בסמוך, מופתעים למצוא אותי שרוע על הדרגש, גונח ומתענג מכאבים. לא חלפו אלא דקות ספורות, וכולם הפקירו את רגליהם לחסדי התאילנדיות הנמרצות (20 שקל לשעה). הבדיחות התעופפו מדרגש לדרגש, ולאחר מכן התגלגלנו לאיטנו אל המלון הסמוך.
בצפון תאילנד אפשר לבקר כתרמילאים זרוקים, או כבורגנים עשירים המוטסים ממקום למקום. המדינה ידידותית מספיק לנהיגה עצמאית בין הערים הגדולות, עם מכונית שכורה ומפת דרכים סבירה. אם רוצים לרדת מהכבישים הראשיים, לראות מקומות אותנטיים ולתקשר עם המקומיים, מומלץ לקחת מדריך מקומי – זו האופציה בה בחרנו, לאחר התלבטויות רבות. לטובת Pawin Chantanimi עמדו המלצות חמות, והעובדה שהוא עוד מוכן לראות ישראלים... זה אומר שלפחות, סבלנות יש לו. בדיעבד, אין ספק שבלעדיו לא היינו עושים רבע מנהיגת השטח ממנה נהנינו, ולא היינו פוגשים כזה מגוון של מקומיים. אבל מי שהשטח אינו בוער בעצמותיו, יסתדר יפה מאוד בשיטוט עצמאי, ויסתפק בפלישות קצרות אל שבילים הנעלמים אל תוך הג'ונגל (לא בעונת הגשמים!). במקרה כזה יעזור מאוד GPS, שיחזיר אתכם אל הכביש הראשי. עם קצת מזל, תיפלו על נוף יפה וכפרים אותנטיים; עם פחות מזל, עשיתם סיבוב קטן ביער; מה רע? המרחקים בצפון תאילנד קטנים יחסית, אבל אל תטעו את עצמכם - הנהיגה איטית מאוד (בצד שמאל), הכבישים צרים, וכל ירידה מהכביש עלולה לשבש את התכניות.


והטיול - בקצרה

הקצאת שבעה ימים לצפון תאילנד מאפשרת שיטוט נינוח ומעמיק יחסית. העיר Chiang Mai סואנת ומלאת מקדשים, ביקרנו בה בקצרה ויצאנו מזרחה אל Samoeng, מרחק של כ80- קילומטרים. הטיפוס הקצר למקדש Wat Phra Doi Suthep המחיש לנו את עובדות החיים: הכבישים תלולים ומתפתלים להפליא, וזוג סמוראינו מפגינים העדפה מוחלטת למישורי הולנד. כפי שניתן לצפות מג'יפון בן חמש שנים עם מנוע 1.3 ליטר, הטיפוס התלול לגובה 1,600 מטרים לא עבר בקלות. אנחנו ממשיכים מזרחה, בשביל עפר צר מאוד המתפתל מעל תהום ירוקה. היער הטרופי אינו גבוה, אבל הצמחייה עשירה ומיוחדת: עצי בננה ופאפיה, שרכים מגודלים, ושיחי במבוק ענקיים. בערבים אנו ישנים בבונגלוס התקועים בלב היער – לא ממש מודרני ומצוחצח, אבל ריחות וצלילי היער הטרופי מענגים אותנו. יום המחרת היה אמור להיות ארוך וטכני ביותר, במסלול אתגרי שנפרץ במסגרת האיסוזו צא'לנג' של 1998. בהתייעצות משפחתית ולעוגמתו של המדריך, אנחנו מחליטים לוותר על חלק מנהיגת השטח; הנוער אינו מתלהב מתיאורי הזוועה על קוליסים בעומק חצי מטר, שיפועי צד ושבילי עפר שנסחפו בשטפונות האחרונים… מבחינתי זה בסדר גמור, הנוף מדהים גם בצדי הדרכים הראשיות, וטלטלות הסוזוקי אינן מיטיבות עם חוליות הגב שלי.
לא אלאה אתכם בכל פרטי הטיול; באופן כללי ביותר, המשכנו מזרחה עד העיירה Wat Chan, משם צפונה אל העיר Pai. הכביש מערבה אל העיירה הקטנה Mae Hong Son מתפתל בין הרים תלולים ומשוננים, שדות אורז, ופסלי בודהה ענקיים הצופים בדממה על הנוף.
חזרנו אל Pai בדרך-לא-דרך, פוגשים בדרכנו כפריים, מערות נטיפים ושאר אטרקציות. בחלק מתחנות דלק יש משאבות ידניות,