הרגש וההגיון

לקראת העימות המסקרן הזה ניסינו להיזכר מתי בפעם האחרונה נהגנו בעת משימה עיתונאית מכוניות ידניות בכבישי ישראל. המסקנות היו מזעזעות. לפני כמעט חצי שנה נהגנו מעל דפים אלה ב...סיטרואן ברלינגו ושות'. לפני שבעה חודשים בשני הדורות של האימפרזה טורבו. כך שבזמן שרגל שמאל מתעוררת לקראת המבחן הזה, אנחנו מסכמים שוב את המציאות המרה: מכוניות ידניות הולכות ונעשות נדירות כאן, יותר מתמיד. גיר אוטומטי מתחיל להיות אביזר סטנדרטי לא רק במכוניות פאר, סאלון ומנהלים, אלא גם במשפחתיות הנפוצות (לאנטיס ידנית, למשל, כבר אינה מיובאת - למה לטרוח?), אלא גם בקטנות.
אפילו הפוקוס, שלפחות עד תחילת המבחן הזה היא המשפחתית לנהג שלנו, אפילו אצלה רק אחת מכל 20 מכוניות שעולות על הכביש מצוידת בדוושה הנכחדת הזאת, הקלאץ'. ועוד פחות בוחרים בתצורת ה- 5 דלתות הנאה. האם אין כאן חובבי הגה, או שגם הם נשברים באולם התצוגה ומזמינים אוטומט, בשביל "שמירת הערך", "האישה" או כל סיבה-תירוץ אחרים?
אם יש מכונית שמוציאה מהארון חובבי מכוניות, בעיקר כאלה שבאמת אוהבים לנהוג, זוהי האלפא 147. כמו תמיד, אלה הם המוניטין, והצליל, והסמל, שהופכים כל אלפא חדשה לאירוע. ובטח שאת האלפא הזאת, שהחזית שלה היא משהו שצריך לתלות בסאלון בתור פוסטר, והמפרט שלה צריך להפוך סטנדרטי בכל מכונית חדשה, ABS ו- 6 כריות אוויר מצד אחד, מערכת סטריאו ומזגן מפוצל מצד שני.
אבל מה שבאמת מייחד את שתי המכוניות האלה הוא תג המחיר. זה לא חוכמה לייצר מכונית מאובזרת ומהנה ב- 200 אלף שקל. גם לא ב- 150 אלף. בזמן שרגל שמאל עדיין מגששת את דרכה מתחת להגה, ברור שמדובר כאן בעיסקה מצוינת בכל מה שקשור לשילוב בין משפחה ונהיגה, שימושיות והנאה - ובמחיר של המכוניות הנמכרות ביותר בארץ. נשאר רק לבדוק מי מהן עושה זאת טוב יותר.

לראות

שתי המכוניות מגיעות פחות או יותר לאותו מקום, משני מקומות אחרים לגמרי. האלפא, בת שנה בסך הכל, היא ניסיון של יצרן עם מסורת ברורה מאוד ונישתית, לפנות למיינסטרים. הפורד, כבר בת שלוש, היא ניסיון של היצרן השני בגודלו בעולם, סמל להיגיון מוטורי, לשיעמום, ולמיינסטרים, להציע מכונית שתקרוץ גם למי שמחפש ערך מוסף במשפחתית שלו.
את העיצוב החיצוני של ה- 147 אפשר לסכם במילה אחת: מרהיב. הצבע האדום, לבוש טבעי לכל מי שנולדה באיטליה, רק מדגיש את הקווים שלה, ומסייע לה לסובב ראשים. קו המותניים גבוה מאוד והצללית הכללית הנמוכה מהמצופה, יוצרים מראה ספורטיבי ודרמטי. לתואר האחרון אחראית בעיקר החזית, עם הגריל הקלאסי שבמרכזה, משולש הפוך המעוטר על ידי שש צלעות ונושא בגאווה את סמל החברה. פריט עיצובי בודד, שמצליח באחת להזכיר אלפות קלאסיות וימים אחרים, עתירי תהילה. לעיצוב הספורטיבי בדגם ה- 5 דלתות מסייע גם מיקומן הנסתר של ידיות פתיחת הדלתות מאחור, המסתירות את הדלתות האחוריות, ותורמות ליצירת מראה של מכונית קופה.
והעיצוב נמשך גם מבפנים. לוח המחוונים הוא אלפא קלאסי, מרכז את כל התצוגות הרלוונטיות, ומפריד בין השעונים באמצעות מסגרות פלסטיק בצבע ניקל. מלבד היופי יש לתצורה זאת יתרון גדול, בכך שהוא לא מאפשר למערכות ההתראה האנושיות שיושבות במושב הימני, לראות את מחוג המהירות ולהרוס את החגיגה בצעקות.
הירידה לפרטים בתכנון הפנים הקסימה אותנו. כל המתגים קלים לשימוש וישנו פידבק צפצופי נעים בכל לחיצה על אחד מהם. "שמעתי אותך", מודיעה המכונית לנהג, "אני מבצעת". מישוש קצר יגלה כי חישור ההגה משנה את חתך התפישה כך שהוא מתאים בדיוק לצורת האחיזה. האבזור בגירסה זו, שהיא גם הזולה ביותר, עשיר למדי וכולל בעיקרו: 6 כריות אוויר, פתח מזגן מאחור, אפשרות לביטול כרית אוויר מלפנים ורדיו-טייפ מקורי. הדיסק מגיע רק בגרסאות היקרות יותר. עם זאת, השימושיות אינה תמיד נקודה חזקה ב- 147: תאי האחסון מצומצמים במספרם ונפחם.
הישיבה מוגדרת כספורטיבית לחוצה בגלל המבנה המזכיר "תעלות" ישיבה יותר מאשר תא נוסעים. יהיו כאלה שיחושו מעט קלסטרופוביה. אנחנו, בכל אופן, אהבנו את ההרגשה ההדוקה בתא. המושבים תומכים מאוד, עושים חסד לבעלי מידות צרות, מעיקים קצת באזור הירכיים והמותניים על רחבי גוף. ניתן לכוון את מושב הנהג וההגה לכל כיוון כדי לקבל תנוחת נהיגה מעולה.
המרווח מאחור סביר למדי באזור הברכיים, אך מוגבל מעט באזור הראש ובמימד הרוחב, ויספיק לשני מבוגרים בלבד. המושב תומך היטב והתחושה היא כאילו יושבים "בתוך המושב" בשל השקיעה הקלה של המסעד. נוחות הטענת תא המטען נפגמת מעט בגלל שפת הטענה גבוהה וקרקע נמוכה.
הפוקוס חסרה את הדרמטיות של האלפא, שיש מי שיגיד שהיא מוגזמת. גירסת ה- 5 דלתות, לפחות לדעתנו, היא הפוקוס היפה ביותר, מודרנית, מתקדמת, ונעימה. שילוב פנסי הבלימה בקורות האחוריות הוא רכיב עיצוב מעניין, העזה משתלמת שנעלמת בגרסת הסדאן. מכונית המבחן הגיעה לבושה בצבע תכלת-כסף, הנפוץ. צבעים כהים יותר - למשל אדום כמו באלפא - היו מייפים אותה אפילו יותר, ומדגישים את קוויה.
גם כאן מאזכר העיצוב הפנימי את הקווים החיצוניים. אבל בפוקוס יוצר העירוב של קוים זוויתיים, אליפסות ומשולשים לא מעט חילוקי דעות. לוח המחוונים עמוס בשורות של מנורות ופריטים כך שלפעמים לוקח זמן מה למצוא את המחוון הרצוי. צריך להתרגל לכך. איכות חומרי הבניה וההרכבה סובלת מחוסר אחידות מאכזב. ישנם מקומות בהם איכות החומרים גבוהה אך באחרים ירודה באופן מפתיע. חלקי פלסטיק אחדים נזלו והתפרקו ממקומם זמן קצר לאחר שחוו מעט מחומה של השמש בארץ. אחרים פשוט לא נעימים לעין ולמגע, כמו מרקם הבד של המושבים.
מושב הנהג נוח למדי, אך אינו תומך מספיק. גם כאן מוצעת אפשרות כיוון לגובה, אך התפעול נעשה על-ידי מנואלה לא נוחה לשימוש, בשל מיקומה מתחת למושב. מצריך רכינה ארוכה לפנים. המרווח והתחושה טובים ואווריריים יותר בזכות כמות האור הגדולה שחודרת מבעד לשטח החלונות הגדול. הנדסת האנוש טובה מאוד. כל המתגים נמצאים בדיוק היכן שצריך, בייחוד