אמריקה נגד יפן

גיר אוטומטי, מזגן מקורי, הגה כוח, חלונות קדמיים חשמליים, מושבי עור, מערכת סטריאו מקורית עם מחליף דיסקים ו6- רמקולים, דיפונים דמויי עץ, מחזיקי כוסות - כבר הרבה זמן לא נראתה ברחוב המסגר מכונית שמדגימה כל-כך טוב את המושג והאידאל של "מכונית אמריקאית" כמו הקרייזלר ניאון.
הניאון הקודמת, עם עיצובה הצעיר ומחיר תחרותי הצליחה לא רע בארץ ב95-' ו96-', אבל נעלמה מאוחר יותר. הניאון החדשה, שהוצגה ב99-', כבר נולדה לחברה שונה, לדיימלר-קרייזלר. הגרמנים המנהלים את הקונצרן ביטלו את גירסת ה2- ליטר החזקה, עם 150 כ"ס, את דגם הקופה, והותירו רק את הבסיס: דגם מרכב אחד, סדאן, מנוע אחד, 2 ליטר 133 כ"ס, ומבחר מצומצם של רמות גימור, המשווקות בארה"ב בעיקר תחת המותג של דודג'. לארץ היא מגיעה תחת המותג קרייזלר, המוכר יותר, עם חבילת האיבזור הגבוהה ביותר. אבל יש מחיר לשפע הזה. הניאון, שמתחרה בארה"ב בשברולט קבלייר, בהונדה סיוויק או במאזדה פרוטז'ה (הדגם האמריקאי של הלנטיס) ממוצבת ומתומחרת בארץ ישירות מול מכוניות ה2- ליטר מיפאן ואירופה. היא מאבדת את יתרון הנפח שיש לה מול היפאניות בהן היא מתחרה בארה"ב, ונאלצת להתמודד עם מכוניות גדולות ממנה בממדים.
אחרי שהשברולט קבלייר בחרה שלא להתמודד מולה, והפולקסווגן פאסאט עדיין לא זמינה למבחן השוואתי, נותרה מכונית אחת בוועדת קבלת הפנים של העולה החדשה: המאזדה 626, מכונית ה2- ליטר הנמכרת ביותר בארץ. שבוע אחרי יום השנה ה69- למתקפה על פרל הרבור, יצאנו שוב לעימות אמריקה נגד יפן.

עיצוב, תא נוסעים

הניאון נראית טוב. גדולה יותר, כבדה יותר ויקרה יותר מהקודמת, עם איזכור לקווי
הM-300 הגדולה והדרמטית. גם ללא הממדים של האחות הגדולה היא מגלה נוכחות בולטת על הכביש, הרבה יותר מהמאזדה הארוכה יותר. זה לא היה רק צבע מכוניות המבחן, חום באמריקנית מול לבן ישראלי כל-כך ביפנית. המאזדה מצליחה להראות נעימה ומודרנית, אבל להיעלם בכל פקק או מגרש חנייה. מתיחת הפנים שעברה לפני שנה העניקה לה מעט יותר "פרצוף", אבל בניגוד לקרייזלר הדרמטית, מדובר במכונית סולידית למדי.
מבפנים שומרת הקרייזלר על היתרון. רשימת האיבזור לא רק ארוכה כמו הפקקים בנתיבי איילון ביום ראשון בבוקר, אלא גם מבוצעת היטב. משטחי הפלסטיק איכותיים - אפילו הפלסטיק דמוי העץ נראה טוב, מושבי העור מלפנים ומאחור נראים מצויין, ואפשר לשכוח מתא הנוסעים הפשוט והזול שאפיין את הניאון הקודמת. מה שכן, מרוב "איכות", קרייזלר הלכו לפעמים רחוק מדי. מתג האיתות ממש קשה ומחייב הפעלת כוח, מערכת הקול המקורית מצויינת, והנדסת אנוש עומדת בדרך כלל ברמה יפאנית - התקדמות גדולה לעומת מכוניות אמריקניות מעבר.
מה שכן, ישיבה בניאון קצת מזכירה את התחושה הצפופה של עמידה בפקקים של איילון. על הנייר בסיס הגלגלים שלה ארוך ב6- ס"מ מזה של המאזדה, אבל היא צפופה וקטנה יותר מבפנים. בקרייזלר מתגאים בשיטת ה"קבינה לפנים", המקצרת את מכסה המנוע לטובת החלק של תא הנוסעים, אבל מדובר בעניין עיצובי גרידא. "קבינה לאן?" היה תיאור טוב יותר של הביצוע הלא יעיל. חלק ניכר מהסנטימטרים שנוספו לתא אובדים בשל מגרש החנייה הענקי שנמצא בין ההגה לחלון הקדמי, ומסוגל לאכלס בנוחות כל מגוון הדגמים של דיימלר-קרייזלר. לא רק שמדובר בשטח מבוזבז, אלא גם בפגיעה בשדה הראייה, שלא מצליח להרחיק מעבר לשמשה הקדמית. לנהג, אלא אם הוא גבוה מאוד, לא יהיה אף פעם מושג מתי מתחיל ונגמר החרטום. במבט לאחור המצב אינו טוב יותר, הזנב הגבוה ושלוש משענות הראש של המושב האחורי ממלאים כמחצית משדה הראייה של המראה המרכזית.
גם מושב הנהג רחוק משלמות. כיוון הגובה אומנם חשמלי, והתמיכה טובה, אבל כמו מושב הנוסע והספסל האחורי הוא קצר מדי ולא נוח בנסיעות ארוכות. מאחור המרווח בינוני, מזכיר שמדובר בעצם במכונית מספחתית קומפקטית, לא מנהלים. מרווח הרגליים והראש לא עומד בסטנדרטים המקובלים בקבוצת ה2- ליטר, ולא מתאימים לנסיעות ארוכות של נוסעים מבוגרים. המושבים עצמן די נוחים, מצויידים בחגורה אמצעית בעלת 3 נקודות עיגון ובאפשרות גישה לתא המטען. התא עצמו קטן אפילו עבור משפחתית, בטח שעבור מתמודדת בקבוצת המנהלים, ושפת ההטענה שלו גבוה.
המאזדה מציגה תמונה הפוכה, לא שונה מזו שנראתה כאשר נבחנה אצלנו מול המיצובישי גאלנט והסיטרואן קסנטיה ("פגישת עסקים", הגה מס' 8). אין עור או מערכת קול מקורית, והפלסטיק דמוי עץ נראה בדיוק כמו שהוא נשמע. תא הנוסעים עתיר משטחי פלסטיק וריפוד אפורים, והתחושה הכללית היא של מכונית זולה ופשוטה יותר. מצד שני, היא מרגישה - ומגבה את זה בסנטימטרים - מרווחת יותר, מלפנים ומאחור. המושבים עדיפים, והמרווח מאחור מתאים גם לשלושה מבוגרים. הנדסת האנוש יעילה, האיבזור סטנדרטי תא המטען גדול יותר ושפת ההטענה שלו נמוכה יותר. בסך הכל מתקבלת סביבה נעימה, איכותית - ומשעממת בהשוואה לזו של הקרייזלר.

ביצועים, התנהגות

הניאון החדשה כבדה ב150- ק"ג מהקודמת, מצויידת בתיבה הילוכים אוטומטית בעלת ארבעה הילוכים (לעומת שלושה בקודמת) ובאותו מנוע 2 ליטר. מה התוצאה של המשוואה הזאת? הרעה בתנאים. לא רק שהיא אינה מספקת את הביצועים המצופים מ"מכונית אמריקאית", אלא שהיא גם איטית יותר מהמאזדה.
הבעיה היא לא רק ששיא המומנט מושג ב4,600- סל"ד (במאזדה המצב לא הרבה יותר טוב), אלא תגובה איטית של תיבת ההילוכים המקשה על עקיפות. הניאון אינה מכונית איטית, אבל כל אחת ממשפחתיות ה1.8- ליטר שנבחנות בגיליון הזה תיתן לה בראש ברמזור ובעת עקיפה. המאזדה, למרות הדימיון בנתוני ההספק, המומנט והמשקל, מגיבה מהר יותר ללחיצה על הדוושה ולא פחות חשוב, גם שקט יותר.
דווקא התנהגות הכביש של הניאון מפתיעה לטובה, מציעה מאפיינים גרמניים קלאסים (ידם של האדונים מדיימלר?). כיול קשיח של המתלים מתבטא באחיזת הכביש גבוהה - ובכניסה מהירה לסיבוב נוטה האמריקנית לסחיפה קצרה וקלה יותר מזו שמפגינה היפאנית באותם תנאים. מה שכן, ההגה מדויק אבל כבד מדי ולא