מכונית-קרב

להיסטוריה יש נטייה מוזרה לחזור על עצמה בכל הקשור למכוניות על חדשות של למבורגיני. הקונטאש האלמותית הוצגה כאב-טיפוס בז'נבה ב1973-, כחצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים. יורשת הקונטאש, הדיאבלו, הוצגה בתערוכת ז'נבה של 1990, חמישה חודשים לפני שסדאם חוסיין פלש לכוויית והוביל למלחמת המפרץ. הפעם חלפו פחות מ24- שעות ממסיבת העיתונאים בז'נבה בה נחשפה רשמית המורצ'יליאגו ועד שבואינגים החלו נופלים מהשמים בארה"ב.
הרבה עבר על למבורגיני מאז ימי הקונטאש, המכונית שמציאה את מכוניות העל. היא נרכשה בידי קרייזלר, נמכרה לפרוטון, וב1997- קנתה אותה פולקסווגן והופקדה בידי אודי. המורצ'יליאגו (על-שם שור ספרדי מפורסם מהמאה ה19-) היא הלמבורגיני הראשונה שמוצגת מאז החלפת הבעלות האחרונה. ללמבורגיני היה כבר עיצוב מוכן וכיוון ברור ליורשת לדיאבלו כאשר הגיעה אודי לשכונה, אבל הבעלים החדשים החליטו לזרוק את התוכניות הקיימות לפח ולהתחיל מחדש, בטענה שלא מדובר בתיכנון מתקדם מספיק.
בעוד שלקונטאש המקורית היתה עליונות ברורה על כל מה שנסע בסביבה ב1974-, המורצ'יליאגו נולדה לעולם שונה. לא רק שפרארי עובדת במקביל על מכונית על חדשה (F60) ופורשה הפתיעה עם אחת (קאררה GT), אלא שהיא צריכה להתמודד בתחרות מהבית. מצד אחד, הפולקסווגן W12, שבאחרונה אושר ייצור סידרתי של 100 עותקים ממנה, ומצד שני, הבוגאטי ויירון, המכונית הסידרתית החזקה בהיסטוריה (18 צילינדרים, 8 ליטר, 1,001 כ"ס). לכן הוחלט שקודם כל, המורצ'יליאגו לא תמציא שום דבר מחדש, אלא תיבנה כדיאבלו מודרנית, מתקדמת יותר טכנולוגית וקצת יותר מהירה.
הקונטאש המקורית עוצבה בידי מרצ'לו גנדיני, ונחשבת לאחד העיצובים החשובים בהיסטוריה של המכונית. על המורצ'יליאגו חתום מעצב מוכר פחות, הבלגי לוק דונקרוולק, שעבד לפני כן עם אודי. מאחור מאזכרת המכונית שיצר את קווי הקונטאש, ומלפנים, וברוח הימים האלה (ואולי על רקע הפתיחה לקטע הזה) היא משלבת קווים של מפציץ חמקן. עם זאת ניכר ריכוך מסויים של הקו החד המאפיין את הסופר-למבורגיניות.
אחד החידושים הבודדים הוא כונס אוויר מתכווננים. הכונסים הגדולים המוכרים מהקונטאש המאוחרות והדיאבלו SVR נעלמו חלקית במורצ'ילאגו: כעת מדובר בכונסים הנשלפים רק במהירויות גבוהות, כאשר המנוע יכול לנצל את שפע זרימת האוויר החזקה במהירויות כאלה. אלמנט המוכר, שוב, ממטוסי קרב. גם כך מדובר בכונסים קטנים יחסית, הממוקמים מצידי חלקה האחורי של המכונית, מעל לגלגלים האחוריים. הפתיחה שלהם מתבצעת אוטומטית, בהתאם לטמפרטורת המנוע והאוויר החיצוני, או באמצעות כפתור רושם, המאפשר לנהג לפתוח אותם גם ברמזור. מלבדם יש כונסים קבועים גדולים בחזית, ובאמצע המכונית, בחלקה התחתון. כולם יחד נועדו להבטיח זרימת אוויר למטרה אחת בלבד: קירור המנוע, המרכזי כמובן.
האווירודינמיקה המתכוונת מגיעה גם לספוילר האחורי שנותר סגור עד 130 קמ"ש, נפתח חלקית בין 130 ל- 220 קמ"ש, ובולט במלואו רק מעל 20 קמ"ש.



המעטה החיצוני בנוי מפלדה ומסיבי פחמן, המשמשים גם לחיזוק השילדה. ההנעה היא כפולה, עניין של מסורת באודי, אבל גם אופציה שהוצעה כבר בדיאבלו. בדיבלו מותקנת גירסה משופרת שלה, שבה המחבר הויסקוזי מותקן יחד עם הדיפרנציאל הקדמי, לטובת חלוקת משקל מאוזהת יותר, 42/58 לטובת הציר האחורי.
מנוע ה- 12 צילינדרים הוא מנוע חדש לחלוטין ואינו מהווה פיתוח של מנוע הדיאבלו. הוא בעל נפח של 6.2 ליטר ומשתמש בתיזמון שסתומים משתנה לצד סעפת בעלת מצבים משתנים. עם 580 כ"ס ב- 7,500 סל"ד ו- 66 קג"מ ב- 5,400 סל"ד. בעזרת גיר 6 הילוכים הוא מביא את המורצ'יליאגו למהירות מירבית של מעל 330 קמ"ש. התאוצה ל- 100 קמ"ש נמשכת 3.8 שניות. נתונים טובים, אבל לא יוצאי דופן בקטגוריה הזאת. דוושת התאוצה היא אלקטרונית, בשיטת נהג-אל-חוט, ולרשות הנהג עומדות גם בקרת יציבות ו- ABS. הכוח מגיע לאסלפט באמצעות צמידי פירלי "זירו" 18 אינץ', 245/35 מלפנים ו- 335/30 מאחור.
למבורגיני טוענת שהשקיעה מאמץ רב בהפיכת מכונית העל שלה לידידותית ונוחה יותר מקודמותיה, עם מרווח ראש והרגליים גדולים יותר, איכות משופרת וקלאץ' וידית הילוכים קלים יותר לתפעול. יש גם 2 כריות אוויר, בקרת אקלים, סטריאו מקורי ואפילו מראות חשמליות שניתן לקפלן במהירות גבוהה.
הייצור הסידרתי אמור להתחיל כבר בחודש הבא, ו- 350 מכוניות ייבנו בכל שנה. מבחינת אודי, זאת רק ההתחלה: בעוד שנתיים תוצג למבורגיני "זולה" שתתחרה בפורשה 911 ובפרארי 360 מודנה, ותצוייד במנוע 8 צילינדרים.