הסוזוקי ליאנה: דלת אחת יותר מדי

ההבדל המשמעותי בין התפישה של היצרנים היפנים לבין זו של האמריקנים, היא היכולת היפנית ללמוד מאחרים. כששברולט מפתחת את מחליפת הקבאליר, מול העיניים שלה נמצאת הקבאליר הקודמת. אבל כשסוזוקי ניגשה לפתח את מחליפת הבאלנו ניכר שבמרכז הפיתוח שביפן ניצבו הקורולה, הפוקוס, הסניק וגם היאריס. ולמרות שלג'נרל מוטורס 20 אחוזים ממניות סוזוקי, לא נראה לי שהקבאליר ניצבה באותו מרכז.
התפישה שעומדת מאחורי הליאנה דומה ביותר לתפישה המקובלת בשנים האחרונות ביפן, בצרפת ואפילו פה ושם בגרמניה. לצד כל מכונית סדאן מקובלת צריך להופיע דגם שימושי יותר, שמנצל טוב יותר את ממדי הסדאן. כך זה עם הסיביק החדשה וכך היה, כמובן, עם הסניק שהוצגה כגרסה שימושית מהפכנית לרנו מגאן.
גם היאריס הציגה מהפכה דומה – בתחום הסופר-מיני. ולמרות הבדלי הגודל, ניכר בליאנה שהיא מנסה לשדר את הרוח של היאריס. כמוה, המכונית החדשה משדרת פשטות - עיצובית ותפעולית. העיצוב נעים והרמוני והנדסת האנוש פשוטה ומצוינת. נעים להביט בה, נעים לשבת בתוכה ונעים לנהוג בה. ולמי שלא מצליח להסתגל לתצורת 5 הדלתות שלה: גירסת הסדאן שתושק בעולם בדצמבר השנה.
בסיס הגלגלים של הליאנה קצר מאוד, בהשוואה לכל מתחרה. 248 ס"מ הם מעט מאוד, זהה לזה של הבאלנו, ש..איך לומר, לא שברה שיאים בתחום הזה. אבל הליאנה לא מרגישה צפופה. להיפך. שני מבוגרים בגודל מלא שישבו זה מאחורי זה ייהנו ממרווח רגליים מצוין. איך הם עשו את זה? פשוט מאוד: הם תכננו מכונית שמתנשאת לגובה של 1.55 מטר, מה שיצר תנוחת ישיבה גבוהה ושולטת – אפילו במושבים האחוריים. יחד עם שטחי החלונות הגדולים, מושגת תחושה מרחיבת לב. נעימה, כבר אמרנו?
בואו נהיה נדושים: הנדסת האנוש היפנית של הליאנה, כצפוי, מעולה. אבל זה לא רק זה. למרות שלא חסר בליאנה כלום, אין שום תחושת גודש של כפתורים. הכל קריא וברור ונמצא במקום הצפוי וההגיוני. אנשי סוזוקי, כשבחנו את היאריס, הבחינו בלוח המחוונים הדיגיטלי ובכך שאינו חוסם כלל את שדה הראייה שלפני הנהג. בליאנה הם שיחזרו את השיטה, והלוח הדיגיטלי אכן איננו חוסם את שדה הראיה למרות שכאן הוא איננו ממוקם במרכז המכונית. הלוח הזה פשוט קומפקטי מספיק שלא לפגוע בראות, אבל גדול מספיק כדי להראות את הנתונים החשובים באופן ברור. למעשה, מלבד ההגה, הראות של הנהג והנוסע מלפנים זהה. לגבי העובדה שמד המהירות מציג מספרים ולא מחוון אנלוגי, הדעות חלוקות. בנסיעת שיוט ממשיכים כל הזמן המספרים להתחלף, קמ"ש לכאן או לכאן, וזה קצת מעצבן. מצד שני, רכיבים כאלה הם נכס באולם התצוגה.
תא המטען של הליאנה גדול למדי, סף ההטענה שלו נמוך מספיק ונראה שמשפחה עם שניים או אפילו שלושה ילדים תסתדר איתו מצוין. תאים נוספים, מעבר לתא המטען, אפשר למצוא בגב המושבים הקדמיים, בדלתות, מתחת למושב הנוסע וברחבי הפאנל הקדמי האלגנטי. המושבים האחוריים מתקפלים, כל אחד בנפרד, לאפשר הטענה של מטענים גדולים או רבים יותר.
לארץ תגיע הליאנה ברמת גימור אחת, מאובזרת למדי. 4 כריות אוויר ומערכת ABS יהיו סטנדרטיות. כל החשמלים יעשו עלייה, גם מערכת קול מכובדת ושלל תאי אכסון ומחזיקי כוסות. גם ספויילר אחורי צפוי לעלות על גב המכונית, לא ברור למה, במכונית שספורטיביות היא במובהק ממנה והלאה.




על הכביש מתגלית הליאנה כמכונית נוחה למדי. "נוחה", כי נוחות הנסיעה שלה מצוינת וספיגת המהמורות טובה. "למדיי", כי היא אינה שקטה במיוחד. וזה לא בגלל איכות ייצור בעייתית. איכות הייצור של הליאנה מצוינת, וב"מבחן-טריקת הדלת" היא עומדת בכבוד. צליל הסגירה נותן תחושה של מכונית בנויה לתלפיות. איכות החומרים עדיין איננה ברמת קבוצת פולקסווגן, אבל מלבד קנה המידה הזה, אין לליאנה במה להתבייש מול מכוניות כמו הפוקוס, שמולה היא מתיימרת להתחרות. אבל האטימה של המכונית יכלה להיות טובה יותר; גם במהירות שיוט בינעירונית רגועה נשמעים היטב בתי הגלגלים והכביש, והמראות משגרות צליל שריקה מונוטוני. רעש המנוע, באותו שיוט נינוח, דווקא נעים ושקט. הבעיה שלו היא בהאצה. במצב הזה לא רק המנוע רועם, אלא כאילו כל המרכב מהדהד איתו. כדי לא לחטוא לאמת נדייק שרמת הרעש הכללית איננה בלתי-נסבלת ושמסיבה כלשהי הדגמים האוטומטיים היו, באופן עקבי, שקטים יותר מהידניים.
אבל נוחות הנסיעה, כאמור, טובה בהחלט. הליאנה נותנת תחושה מוצקה ויציבה, אבל גם רכה ונעימה. ספיגת המהמורות טובה, אם כי המכונית איננה נותנת לך להתעלם לגמרי מפגיעות בכביש. המתלים שלה, שתוכננו במיוחד בשבילה, מבהירים לך שהם עובדים קשה, ושאתה תשב ותהנה. בדיוק כמו האימא הפולניה שאומרת לבן שלה, כשהיא רוצה שיחליף נורה: "לא, זה בסדר, אתה תצא לך ותהנה ואני אשב לי כאן בחושך".
הסוזוקי ליאנה איננה מיועדת להשיג זמני מסלול טובים. היא גם לא מתיימרת לעשות את זה, אבל זה לא חידוש. החידוש כאן הוא שגם בכל הקשור לנהיגה, הליאנה מנסה להיות פשוטה. אם ננסה לדבר על הנאה מנהיגה כפי שזה משתקף בליאנה, נאמר שאפשר ליהנות כי מרווח בתוכה, הראות טובה, הכל נגיש ובאופן כללי – נוח לנו. ותודו, עוד לא דיברנו על סוג כזה של הנאה מנהיגה. אני מניח שגם הנוף האלפיני שחיבק אותנו מכל עבר העלה את מפלס הנינוחות. ובכל זאת, הליאנה היא מקום טוב לשהות בו, גם כנהג. ואם בכל-זאת אתם שואלים על ההנאה המקובלת מנהיגה, ההיגוי, האחיזה והשילדה, נאמר שהמכונית מתנהגת מאוד בטוח, שהאחיזה שלה גבוהה ושאל תחפשו פה ריגושים, כי אין.
פרט מעניין בכל זאת, מבחינת הניהוג, הוא ההגה. כדי שלא להישאר מאחור בכל הקשור בטכנולוגיה מודרנית, ציידה סוזוקי את הליאנה בהגה חשמלי – לעומת ההגה מוגבר הכוח המוכר לכולנו. במכוניות אחרות שעברו את ההשתלה הזאת, כמו הפיאט פונטו והאופל קורסה, נתקלתי בהגה קל מדי וחסר תחושה. בליאנה זה כבר סיפור אחר. מחד, קל לתמרן עם ההגה שלה בעיר ומאידך, בנסיעה תובענית הוא נעשה כבד במידה הנכונה ונעים להנהיג בעזרתו את המכונית.
המנוע ותיבת ההילוכים של הליאנה מספקים. התיבה האוט