ג'נרל מוטורס הודיעה שבקיץ הבא תפסיק את ייצורה של הקאדילק אלדורדו הנצחית. המתחרה הנצחית שלה, פורד האמריקנית, תפסיק באותה תקופה את ייצורה של הלינקולן קונטיננטל, הנצחית לא פחות. שני סמלים אמריקניים שיעזבו אותנו בתקופה הקרובה. שניהם החלו את דרכם סביב מלחמת העולם השניה ויוצרו עד היום. שניהם היוו את פאר היצירה האמריקנית בתקופתם ושניהם היו ביטוי לכוחניות, לגודל וליוקרה האמריקנית של אמצע המאה.
הלינקולן קונטיננטל הייתה חלק ממורשתו של הנרי ללנד, האיש שהקים את קאדילק בתחילת המאה העשרים, וזה ששלושים שנה מאוחר יותר הקים את חברת לינקולן, ע"ש הנשיא המיתולוגי של ארצות הברית, אברהם לינקולן. כשהוצגה בשנת 1940, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, הייתה מין נווה-מדבר מוטורי ראוותני בתקופה קשה של כלכלת מלחמה. מנוע 12 צילינדרים הניע גוף קבריולט גדל ממדים ומפואר. שנה לאחר מכן כבר הופיעו גרסאות קופה- 2 דלתות וסדאן, עם יכולת שינוע של 8 נוסעים, בשתי שורות של מושבים. ייצור המכונית נמשך בכמויות קטנות של כמה מאות בשנה- עד 1948, אז הופסק הייצור כחלק מהתייעלות כלכלית.
אבל הקהל האמריקני אהב את המכונית הזו ומחה על הפסקת הייצור. בשנת 1955 נענתה חברת פורד, כבר אז בעלת מותג לינקולן, להציג את גרסת ההמשך של הקונטיננטל, מארק 2. המכונית הזו הייתה הדבר הכי יוקרתי שאמריקה נתקלה בו מעולם. מרכב עור ועץ מפואר ועיצוב מרשים הביאו למחיר שערורייתי, לאותה תקופה, של 10,000 דולר, בעוד שמכונית מקובלת לא עברה את סף ה- 4,000 דולר. בסיס הגלגלים של המארק 2 עמד על 320 ס"מ! והמנוע הגדול סיפק 300 כ"ס רועמים. כל השנים המשיכה הקונטיננטל להיות גדולה ומפוארת, והאמריקנים קנו אותה היטב, לעתים למעלה מ- 60,000 מכוניות בשנה.
המתחרה הגדולה של פורד, ג'נרל מוטורס, הייתה חייבת להציג מתחרה רצינית לקונטיננטל. "להראות לה" מי המציא את הפלח האולטרא-יוקרתי האמריקני. בשנת 1953, בתוך הגאווה הלאומית שאחרי מלחמת העולם השניה, הציגה קאדילק את אלדורדו, "המוזהב" בספרדית. אנשי השיווק של החברה לא היססו והזמינו להשקת המכונית את לא אחר מאשר נשיא ארה"ב וגיבור מלחמה בפני עצמו, אייזנהאוור. הוא נסע לעיני המצלמות עם אחת ממכוניות האלדורדו הראשונות שירדו מפס הייצור, הוא גם היה הבעלים הגאה של אחת מהן.
כמו הקונטיננטל, גם המכונית הזו הייתה ענקית, בעיקר במונחים שלנו, אחרי משבר הדלק העולמי. מבט על נתוני האלדורדו מהדור השני, 1959, מראה בסיס גלגלים של 330 ס"מ ואורך כללי של 572 ס"מ. המנוע כאן סיפק 345 כ"ס. מעניין לציין שאפילו האלדורדו מודל 2001 נמכרת עם פחות כוח. ולא שחסר כוח- 300 כ"ס בסך-הכל. כבר בשנותיה הראשונות של האלדורדו היא הפגינה חדשנות טכנולוגית, כמו כסאות מתכווננים חשמלית ונעילה מרכזית. היא גם הציגה את הקונספט המוזר, שנמשך עד היום באמריקניות רבות, של בלם חניה שנדרך בעזרת הרגל.
במשך השנים חלו בסמלים הללו תמורות, לא כל-כך טובות במונחים של היצרנים. מצד אחד, כמו ב.מ.וו בישראל, המותג היוקרתי משך אליו לקוחות משכבות נמוכות יותר, שניסו לגעת בתהילה ופגעו בתדמית הנוצצת של הקאדילק והלינקולן הגדולות. מצד שני, הלקוחות האמיתיים כבר לא היו סלבריטאים ומפורסמים, אלא אנשים מבוגרים ועשירים, דבר שלא עזר לתדמית הכבדה של החברות הללו.
האלדורדו האחרונה הוצגה בשנת 1992, נאלצת, כמו גם הקונטיננטל האחרונה, שהוצגה ב- 1998, להתמודד עם מכוניות שלא פשוט לנצח. ב.מ.וו ומרצדס מחד, לקסוס ואקורה, חטיבת היוקרה של הונדה מאידך מציגות מתמודדות הרבה יותר טכנולוגיות, אמינות ואפילו ביצועיסטיות מסמלי היוקרה של העבר. ולקהל האמריקני כבר קצת נמאס מהבומבסטיות והסרבול שמלווים את המותגים. קרייזלר, המתחרה האינטליגנטית הקטנה, כבר הבינה את זה ונפרדה ממותג פלימות', וגם הג'נרל נפרד מאולדסמוביל. אם לקונטיננטל עוד יש עשרים וכמה אלף לקוחות, האלדורדו נמכרת באלפים בודדים ממש. ג'נרל מוטורס מכריזים רשמית שבקיץ הבא יופסק הייצור של המכונית המיתולוגית. באותה תקופה ייפסק גם הייצור של הקונטיננטל ובכך, אולי, יסתיים פרק בספר ההיסטוריה של אמריקה הנוצצת.
בתמונה העליונה: קאדילק אלדורדו 59'
באמצע (מימין לשמאל): לינקולן קונטיננטל 59', אלדורדו 01' וקונטיננטל 01'
היו שלום, ענקי התהילה
מאת אסף בר-שי
11.6.2001 / 11:05