'סאנבים טייגר', ואתם חייבם להודות, זה שם נפלא למכונית. אפילו אם מדובר בדור שני קונספטואלי. את הכינוי לקח ריאן סקלי (Ryan Skelley) ממכונית מירוץ שהחלה את דרכה בשנות ה-20 כמתחרה מן המניין, אך מצאה את עצמה במרדף אובססיבי אחר שיא המהירות היבשתי על מסלול 'ברוקלנדס' האנגלי ב-1925. נהגה האמיץ דאז , הנרי סגרייב, אימץ את 12 הצילינדרים של הנמרה הבריטית בכדי לחתום על מהירות מרבית 233 קמ"ש. סגרייב שבר את שיאו כשנה לאחר מכן, אך הפעם המכונית נשאה שם אחר לגמרי, 'ליידיבירד', והמהירות נסקה אל מחסום ה-250 קמ"ש.
לא ידוע אם סקלי, המעצב התורן, אי פעם התנסה במכונית מירוץ אותנטית; מצד שני, לשבת מאחרי השולחן ולהמטיר על תוכנת הגרפיקה את אשר המוח משדר, זה תחליף לא רע בכלל. אולם, כל מי שעוסק כיום במקצוע הוויזואלי של התעשייה, מבין היטב כי בתקופתנו לכל היותר, ניתן לשייך כינוי נוסטלגי עבור האפיל. אך בכל הנוגע למכלול ההנעה או לחומרים המשמשים לבניית המכונית - הגבולות די ברורים.
הלכה למעשה, הנמרה של סקלי נוצרה על מנת לציין את חגיגות מאה השנים להולדתה של הסאנבים המקורית. קרי, רק ב-2025, כביכול, תנסה היא את כוחה בעולם החדש. אך להבדיל אלף תרכובות, הסאנבים המודרנית היא יצירה ירוקה וידידותית בעליל. שני מושבים בלבד נמצאים בחלל התא, כאשר על גוף היושבים מגנה שלדת צינורות מחומרים הניתנים למחזור. המעטפת החיצונית נרקמה משמן ירקות, הצמיגים קורצו מעמילן, הבלמים מסיבים תזונתיים והמושבים עשויים סויה. מעניין איפה מחזיקים את הסכום.
את ארבעת גלגליה של הנמרה, תניע יחידה חשמלית מתקדמת; טווח הנסיעה בין טעינות (4 שעות) הוא כ-1,200 ק"מ, ובמקום סוללות הזנה שכיחות כגון ליתיום-יון, סקלי מספר על הטמעה של טיטאנט-יון המקצרות את זמן הטעינה ומספקות גמישות רבה יותר למנוע. ב-2025, גם סעיף הביצועים אינו כה דמיוני, כך שהמעצב האופטימי חוזה זינוק למאה קמ"ש ב-2.3 שניות ומהירות מוגבלת אלקטרונית של 280 קמ"ש. מי אמר שצמחונות היא חסרת שיניים?
עוד בוואלה!
