שוברת לבבות קטנה

"יש לך לייף סטייל?" שואלת אותי בעקביות מרגיזה הקופאית בסניף 'סופר-פארם' שסמוך לביתי בכל ביקור בו. בפעם הראשונה השבתי "יש, אבל לא בכרטיס" והרגשתי מה-זה מקורי ושנון, אבל לפי הפרצוף של ההיא בחלוק הכחול אפשר היה להבין שלפחות אחד או שניים כבר הקדימו אותי עם היציאה הזו. בפעמים הבאות, כבר נאלצתי להשיב ולהודות בבושה ש"לא, אין לי לייף-סטייל". אחרי הכל, זה לא משהו שקל להודות בו, גם לא כאשר אישתי טוענת את זה כבר שנים שעם כרטיס או בלעדיו, פשוט אין לי את זה.

מה "קונה" לכם לייף-סטייל? ארוחות צהריים במסעדות נחשבות, ביגוד מעוצב בקפידה ורצוי של מותג 'על', מספרי טלפון אישיים בספיד-דייל של סלבס ולו"ז מדוקדק ביומן עם כל המסיבות השוות בסביבה. ובכן, שניצל בפיתה אצל 'ברדוגו' עושה מבחינתי את העבודה, אין לי אף מותג על בארון, סלבס לא מצלצלים אלי באמצע הלילה, בטח לא כדי להזמין אותי למסיבה הכי שווה החודש. בקיצור, הקופאית וגם האישה שאיתי צודקות כנראה. אין לי לייף-סטייל.

לייף-סטייל בעולם שלנו, עולם הרכב, מגיע מכלי רכב יקרים, אבל לא סתם יקרים, אלא מכאלה שנראים מיוחדים, כלומר בעיצוב רטרו והווספה החדשה עשתה לנו את זה בכל רמ"ח אבריה, יותר מכל מסעדה או מעיל מפואר. נעזוב לרגע את כל המבטים מהסביבה, את השאלות החקרניות ברמזור משאר רוכבי (ורוכבות) הדו-גלגלי, האיטלקיה הזו הצליחה לשמור גם בדורה החדש על כל מאפייניה של הצרעה המקורית, או לפחות על מרביתם.

אז נכון, שאין יותר גלגל ספייר מתחת לכנף האחורית ובמקום הילוכים ידניים יש ווריאטור, אבל מבחינת העיצוב, אין פשרות. פיאג'ו הצליחו לשמר את התחושה המתכתית במבנה עם מינימום פלסטיקה מודרנית. זה מוסיף קצת למשקל שעומד על 148 ק"ג, אבל זה מרגיש מצוין ולא רק נראה כך. בהמשך לכך, אפשר למצוא את המראות שהזכירו לנו מחושים, את הכיתובים המקוריים, את המושב הבנני המאורך והצר וכמובן בתחושת הרכיבה.

הטיפוס אל המושב נעשה בקלות הודות למבנה הגוף. אם אתם נמוכי קומה תתקשו להגיע עם קצות האצבעות אל הכביש בשל גובהו של המושב ויחד עם כידון נמוך מאוד, מתקבלת תנוחת רכיבה מאוד משונה. לא רעה, אלא משונה. סיבוב המפתח ולחיצה על מתג ההתנעה מעוררים את המנוע מייד. זה מגיב בחרישיות, אבל מווברץ כמו משוגע. ישיבה על הווספה הזו בסרק דומה לישיבה על מכונת כביסה בפעולת סחיטה. הכל רועד, הכל מזדעזע. בהתחלה זה נחמד, אבל אחרי כמה קילומטרים וכמה עצירות, לא מבינים מה הקטע ולמה לא עידנו את הפעולה קצת יותר.

אבל הכל נשכח שוב ושוב ברגע שמסובבים את המצערת עד לעצר. הווספה הזו שחמושה במנוע חד צילנדר מקורר מים פורצת קדימה כמו טיל ומשפילה את רוב הקטנועים ברמזור. תוך שניות קצרצרות רואים 80 קמ"ש בלוח המחוונים האנלוגי (והעני משהו במידע – אין מד סל"ד, אין ספידומטר מתאפס וכו'), ואם תתמידו בסיבוב המצערת, תגיעו למהירות תלת ספרתית הרבה יותר מהר ממה שניתן לשער בתחילה וזה ממכר.

אולם, למרות הכוח ולמרות נפח המנוע, לא הצלחנו להשוות את המהירות הסופית לאלה של הקטנועים היפניים שמציעים גם 50 סמ"ק פחות בנפח והסיבה היא התנגדות הרוח. הווספה הזו נעצרת מול קיר של אוויר מעל 120 קמ"ש וממאנת להצפין מעבר לכך. גם להעדר מיגון הרוח יש משקל כבד ברכיבה, כך ששהיה במהירויות האלה מקשות מאוד על הרוכב שמקבל את הכל וחזק לפלג הגוף העליון ולראש. רכיבה עם משקף פתוח, אפשר רק מתחת ל-80 קמ"ש וגם זה בקושי רב.

אל המנוע החזק משודך גם ווריאטור מעולה שנמצא שם פשוט תמיד לרשות הרוכב. הוא מסייע ביצירת דחף בכל מהירות וגם שומר על כושרו בהרפיה מהמצערת עם בלימת מנוע מוחשית מאוד.

כיאה למוצאה האיטלקי, הווספה הזו גורמת לרוכב לרכב בחריצות שגובלת בפראות בתחומי העיר וממש מוציאה ממנו את הילד הרע. ההיגוי המהיר שלה והעצבנות המובנית בה מהשימוש בחישוקים קטנים ומתלים קשיחים, הופכים אותה לכלי חסר רחמים בכל הקשור לשעשועים. היא נדחקת בזריזות בתנועה, קל מאוד לזגזג איתה בין טורי המכוניות, כשרק יש לשים לב לרוחבן המוגזם של המראות. הטיות בפניות חדות הן גם לא התפריט העיקרי בה. אחיזת הכביש אמנם גבוהה, אבל הצמיגים הזעירים והרגלית הנמוכה מבהירים מהר מאוד היכן נמצאים הגבולות, גם בכל הקשור לעליה וירידה ממדרכות תל-אביביות.

במהירויות עירוניות, ה-GTS הזו מרגישה יציבה מאוד, מה שכלל לא ניתן היה לומר על זו הוותיקה והמקורית. בלימות חזקות (יש להפעיל לא מעט כוח במנופים) לא גורמות לנענוע הישבן והיא נוסכת המון ביטחון בידי הרוכב. אולם, ככל שהמהירות עולה, הביטחון יורד וניכר שאיש מהמתכננים לא באמת התכוון שתשייטו איתה ב-120 קמ"ש באוטוסטראדה.

אם כבר הזכרנו את המתלים הקשיחים והצמיגים הקטנים, הרי שאלה לא ממש מחבבים את המקצוענות של סוללי הכבישים בישראל. בעוד שמהמורות קלות לא גורמות למועקה כל שהיא, שיבושים בינוניים ומעבר להם מורגשים היטב בידיים ובישבן. אולי מורגשים מדי, כך שקשה לדבר כאן על נוחות חריגה לטובה. מזל לפחות שהמושב הרך משמש פילטר נוסף בדרך אל חוליות הגב.

נהנינו. כן, אפילו מאוד מהרכיבה על הווספה 300 סופר GTS, אם זה מהסטייל שנודף ממנה ואם זה מהיכולת הבלתי נדלית שלה להעלות בפנינו חיוך ילדותי. במילה אחת, כיף. נכון, היא לא מושלמת, אבל אולי היא לא צריכה להיות כזו, כמו כל יצירת אומנות מוטורית מקבילה ועוד אחת כזו שמגיעה מארץ המגף. היא קשיחה, לא ממש פרקטית בגלל תא האחסון הצנוע שלה מתחת למושב שלא מצליח לאכלס אפילו קסדה שלמה אחת, היא לא ממש נוחה, יש לה ג'ק צד קפיצי שמתקפל ומאיים להפיל אותה לרצפה כשנוגעים בה בטעות והיא גם יקרה. מאוד.

תמורת האקזמפלר הזה תידרשו לשלם לא פחות מ-34 אלף שקל, מה שישאיר אותה הרחק מהישג ידם של רוב המעוניינים ליהנות ממנה ומהקסם שדבוק בה. אבל אם אתם מחפשים קצת נוסטלגיה מהולה במודרניזציה משובחת ובוחרים לרכוב על כלי שיש בו אמירה חברתית, אזי הווספה 300 סופר GTS היא ה-כלי, ב-ה' הידיעה. היא הדבר האמתי ולא כמו שאר החיקויים העממיים שצמחו לה במרוצת השנים.