פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      "טוטאלוס" - זה טוב או רע?

      חברות הביטוח מנצלות את חוסר הידע של הלקוחות, ומפעילות מערכת לחצים שבסופה ברור לכולנו מי "אוכל אותה"

      אובדן מוחלט? אובדן להלכה? הפחתות משווי הרכב? רכישת הרכב? פירוק לחלפים? סוחרי רכב? הפקדת הרשיון? רגע רגע אתם אומרים, מה לנו ולכל הללו? מה המשמעות הכספית והמשפטית?; זה נראה קצת גדול עליכם - אירעה לכם תאונה, אתם נסערים, ואתם אובדי עצות מחד אך מרובי עצות מאידך. עצות מהסוכן, עצות מהשמאי, עצות מפקידת חברת הביטוח. אז תנו גם לנו לבאר כמה מושגים ולהשיא לכם איזו עצה או שתיים.

      "אובדן מוחלט" הנו מונח המוגדר בתקנות התעבורה ומשמעותו כי שעור הנזק הגולמי ברכב הנו 60% ומעלה, והוא אינו ראוי עוד לנסיעה. רשיונו של רכב כזה מוחזר למשרד התחבורה (חובתו של השמאי), והרכב מועבר לפירוק לצרכי חלפים בלבד. לאחר שחברת הביטוח שילמה למבוטח תגמולי ביטוח בגין ערך הרכב, עוברת לידיה הזכות לשימוש בשרידי הרכב. גם רכב אשר נגנב ולא נמצא נחשב כאובדן מוחלט לצורכי הפוליסה, באופן המחייב את המבטח לשפות את המבוטח במלוא ערכו.

      לעומתו, אחיו הצעיר "אובדן להלכה", הנו גם הסורר מבין השניים, שכן הנו המקור לצרות ונזקים רבים לציבור, ובין היתר גניבות, תיקונים בשטחים ובמוסכים בלתי מורשים, והחזרת כלי רכב שאינם מתוקנים כראוי ואינם ראויים לנסיעה. רכבי "אובדן להלכה", הינם כאלה שנפגעו באופן קשה ועלות תיקונם באופן חוקי ובטיחותי, יקרה ומגיעה לכדי 50% מערך הרכב ויותר (עד 60%). אזי, על פי הפוליסה התיקנית (התוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו 1986), נתונה לחברת הביטוח הברירה להכריז על הרכב כאובדן כללי הלכה למעשה (ובקיצור אובדן להלכה) ולרכוש אותו מהמבוטח, במקום לשפות את המבוטח על תיקונו.

      רכב כזה, הנו רכב שנמכר עם רישיונות ברי תוקף, ולאחר שיקומו – יחזור לנוע בכבישי ישראל.

      מערכת משומנת של הפעלת לחצים על הלקוח

      אך בכך לא סגי. קיימת גם תופעה המתקיימת בשוליים העמומים של החוק וניזונה מחוסר האונים של המבוטחים בשעתם הקשה ומבורותם מחד, ומאידך - המערכת המשומנת היטב של הפעלת לחצים עליו מצד מכלול של גורמים. תופעה זו מתרחשת כאשר חברת הביטוח פושטת את גלימת המבטחת ועוטה את גלימת סוחרת רכב. נזכיר, כי חברות הביטוח קיבלו ממדינת ישראל רשיונות לעסוק בעסקי ביטוח ולא בעסקי רכב.

      קיימות שתי סיבות עיקריות מדוע תחפוץ חברת ביטוח לרכוש מהמבוטח את הרכב גם כשערך הנזק פחות מ- 50%. האחת - חברות הביטוח מגלמות בעלות הנזק גם את ערך הפיצוי לירידת הערך אותו יצטרכו לשלם למבוטח, בתוספת לעלות התיקון הישירה של הרכב (תחשיב שגוי על פי החוק). השניה - סוחרי גרוטאות הרכב משפרים את הצעות המחיר שלהם לרכישת רכבים "סחירים". הואיל והפוליסה התקנית אינה מתייחסת למצב דברים כזה, דואגות חברות הביטוח להשיג את "הסכמת" המבוטח, אלא שכידוע על פי מכלול דינים ולא רק דיני הביטוח, הסכמה המושגת שלא על בסיס מידע שלם ותוך כדי הפעלת לחץ – לאו הסכמה היא.

      נזקו העיקרי של המבוטח מ"עיסקה" זו, הינה שחברת הביטוח אינה מחויבת לשלם לו את מלוא ערך רכבו שכן מדובר ב-"מכר רצוני" ולא בשיפוי על פי הפוליסה. היא מתחילה לנהל עימו (באמצעות השמאי שאף רשיונו אינו מתיחס לתיווך בסחר ברכבים אלא לשומות נזק) "משא ומתן" לגבי שווי הרכישה, וזאת פעמים רבות לאחר שהרכב כבר נלקח על ידה וכבר אינו ברשותו(!). במשא ומתן בלתי שווה ובלתי הוגן זה, מפסיד המבוטח אשר יכול היה לקבל עבור רכבו מחיר גבוה יותר בשוק החופשי.

      הלקוחות בתסבוכת

      הנה פסק דין המהווה דוגמה לתסבוכת מעין זו שנכנס אליה מבוטח. מבוך עתיר אינטרסים, בו אין לו סיכוי למצוא את ידיו ורגליו. ראשית נציין כי בעוד שהתאונה אירעה באוקטובר 2003, רק בימים אלו יצא פסק הדין. מבלי להתייחס לסיבות בגינן חל העיכוב, הרי עובדה היא, כי המבוטח נאלץ להמתין כחמש שנים ומחצה וזאת בכלל כאשר צד ג' אחר הוא שאשם בתאונה ולא הוא עצמו.

      עם הכנסת הרכב למוסך לאחר התאונה, ניסו סוכן הביטוח והשמאי לשכנע את המבוטח כי הרכב יוכרז כאובדן גמור בניכוי 10 אחוזים מערכו, וכי המבוטח עצמו יעשה מאמץ למכור את הרכב כאשר את ההשלמה לתמורה אותה יקבל מאותו רוכש, תיתן לו חברת הביטוח. אליבא דאמת, קונסטלציה כזו אינה מוכרת לנו כלל בדיני הביטוח, אך ככל הנראה רב עד מאוד הפער בין היכלי המשפט לבין מגרשי המכוניות. המבוטח אכן פעל כך ומכר את הרכב במצבו הניזוק, כאשר לדבריו, סמך על הבטחות סוכן הביטוח והשמאי כי יקבל השלמה בשעור של 49 אלף שקלים לכל הפחות. עד לאחר המכירה, לא קיבל כלל את חוות דעת השמאי ולא ידע כמה אחוזי נזק ואיזה שווי רכב קבע הלה.

      לאחר קבלת חוות הדעת, התרעם המבוטח על השומה בה הוערך הזנק בכ-51 אלף שקלים, ובה הופחתו רכיבים שונים משווי הרכב בגין העובדה כי הנזק הוערך ב- 39% בלבד, וכן בגין העובדה כי שכרו של השמאי שולם על ידי סוכן הביטוח – בשמו. המבוטח פנה לבית המשפט בדרישה שישולמו לו תגמולי הביטוח על פי שווי הנזק, או לחילופין את אותו סכום שהובטח לו בגובה 49 אלף שקלים.

      לטענת חברת הביטוח וסוכן הביטוח שהיו שניהם נתבעים בתביעה זו, חברת הביטוח הוציאה למבוטח המחאה על סך כ-36 אלף שקלים עוד בסמוך לאחר התאונה, אך הוא בחר שלא לפורעה. הם טענו כי הסבירו לתובע מראש שאין המדובר ב-"אובדן להלכה" ולפיכך אם יחליט לתבוע את המבטחת שלו (במובחן מאת צד ג' האשם בתאונה), תהיה חברת הביטוח רשאית לעמוד על דרישתה לתקן את הרכב, ובכל מקרה תהיה זכאית חברת הביטוח לקבל את שרידי הרכב והמבוטח לא רשאי למכור הרכב בעצמו. לטענתם, בחר המבוטח לתבוע את צד ג' ואף למכור את הרכב בעצמו ובכל זאת הסכימה המבטחת, לפנים משורת הדין(!), לפצותו עבור נזקיו הישירים כמופיע בחוות הדעת.

      בסופו של דבר, דחה בית המשפט את טענות המבוטח כי יש לפסוק לו תגמולי ביטוח על פי חישוב שווי הרכב בניכוי סכום המכירה וזאת בעיקר מחמת חוסר ראייתי מטעם התובע, אך החליט כי המבוטח יקבל פיצוי על פי חוות דעת השמאי, וזאת על פי שורת הדין ולא לפניה(!), וכן בסכום גבוה יותר בכ-10 אלף שקלים ממה שכבר שילמה חברת הביטוח.

      בשורה התחתונה, אנו למדים כי "אובדן להלכה" הנו משחק מסוכן, ומצגים של סוכני ביטוח ושמאים בעייתיים ביותר להוכחה בדיעבד. דבר אחד אנו יודעים בוודאות – המבוטח היה שרוי בבילבול ובמצב של חוסר אונים בזמן אמת, וכי אלו שהוא אמור לסמוך עליהם שיכוונוהו איכזבו אותו. גם אם לדעתו הסובייקטיבית בלבד, הרי הוא הלקוח, וגם אם פרשנותו את מצב הדברים היתה סובייקטיבית לחלוטין, עדיין נגרמו לו עוגמת נפש וטירדה מיותרים לחלוטין. הרי יכול היה לתקן את הרכב מלכתחילה, ולא לעבור את כל מסע הייסורים הזה.


      * הכותבת הינה היועצת המשפטית של 'איגוד המוסכים בישראל' ו'פורום התיקון הבטוח'