פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בכורה: נהיגה בטאטא נאנו

      רגעים ספורים לפני ההשקה העולמית, קיבלנו את ההזדמנות לנהוג במכונית הזולה בעולם, ברחובות מומבאי בהודו

      לפני נהיגה במכוניות חדשות, אנו משתדלים להגיע ללא משקעים וללא ציפיות, כדי לתת למכונית הנבחנת את רשות הדיבור וכדי להעניק לה יחס הולם. אולם, במקרה הזה, עם כמה שהתאמצנו, לא יכולנו שלא להגיע עם ציפיות בגובה ים המלח. הרי מדובר כאן במכונית זעירה, הודית שעולה רק 2,500 דולר, שזה פחות מרביעייה של חישוקים קלים עם צמיגים טובים לרכב נורמאלי. אז מה הסיפור של הנאנו הזו ומי צריך אותה בכלל?

      הסיפור של הנאנו לא מתחיל במוחם של מהנדס או מעצב שאפתן, אלא דווקא אצל רטאן טאטא, הבעלים של קונצרן טאטא ההודי, בבוקר אחד בדרך אל המשרד שבמומבאי. מבעד לחלון המרצדס המוארכת שלו (שאגב מהווה חלק קטן מצי מכוניותיו שכוללות פרארי, פורשה ואפילו הונדה), ראה רטאן אופנוע שעליו רוכבים יחד אב ושני ילדיו, אחד מלפנים ואחד מאחור, ורק האב חובש קסדה. ואז החזון הכה בו. הצורך לייצר מכונית 'סופר' זולה שתהיה נגישה לעם, קטנה מספיק כדי לנוע במומבאי הצפופה ובטוחה קצת יותר לארבעה נוסעים מאותו אופנוע.

      רטאן טאטא לא התמהמה ומייד עם הגיעו למשרד הוריד הנחיה ברורה – להתחיל בעבודות התכנון. הרצה מהירה לעתיד, כשנתיים מאוחר יותר והנה אנחנו כאן, בהודו, במומבאי, קצת אחרי שנער החידות הפך למיליונר כדי לראות מה בקע מביצת הקינדר של טאטא. האם זו תהיה לצעצוע או מכונית אמיתית?

      רושם ראשוני

      במתחם טאטא במומבאי אליו הוזמנו, עמדו 3 מכוניות, אם לא נספור את אלה של האורחים מסביב. שלוש מכוניות סופר זעירות שנראות כאילו רק לפני רגע כמה מקומיים סיימו להרכיבן מתוך ביצת ההפתעה. עדת העיתונאים ואנשי ה-VIP שמסביבנו עטו עליהן כאילו היו סיר ענק של קארי. אלה התחילו לנענע אותה, לפתוח דלתות, לסגור דלתות, לשבת על כל מושב שבה ואנחנו עמם.

      להפתעתנו הרבה, הרושם הראשוני שמניבה פתיחת הדלת הראשונה די טוב. תא הנוסעים אמנם מעוצב בפשטות, אבל התמקמות במושב הנהג (בצידו הימני של הרכב) חושפת קבינה ידידותית למדי. אין חלקי פח גלויים ואין ראשי ברגים חשופים ולמרות שמדובר בפלסטיקה פשוטה, איכות ההרכבה גבוהה והכל מרגיש מוצק למדי.

      אולם, ברגע שמתחילים להתעמק ולרדת לפרטים, מגלים מהיכן בדיוק נחסך הכסף, בייחוד בגרסה הזולה והעירומה שהועמדה לרשותנו. ריפוד המושבים מרגיש זול מאוד, רק את מושב הנהג ניתן לכוונן וכל אביזר מעבר למגב יחיד, נחשב לתוספת בתשלום – המזגן, שתי מראות צד (במקום אחת), כריות אוויר, מערכת שמע וכו'. תוספות אלה עשויות גם להכפיל את מחירה הבסיסי של הנאנו ויותר מכך.

      יש מקום לעוד אחד?

      מבחינת המרחב, אורכה של הנאנו עומד על 3.1 מטר, שזה קרוב מאוד למידותיה של הסמארט הדו מושבית של מרצדס, אבל רוחבה וגובהה של הנאנו עומדים על 1.5 ו-1.6 מטר בהתאמה. התוצאה היא תא נוסעים מפתיע ביותר במרחב המוצע בו. ברכי הנהג נותרות רחוקות מהדשבורד הגבוה, המרחב לראש מצוין, אך בממד הרוחב, אין בשורות של ממש. הישיבה קרובה מאוד אל דלתות הצד, מה שגם לא מוסיף לתחושת הביטחון בה (ע"ע פגיעות צד).

      מעבר שמאלה אל כיסא הנוסע, מגלה שרק זה של הנהג מתכוונן (כיסא הנוסע מקובע למקומו) ומאחור, למרות המרחב הנדיב לשני מבוגרים, אין משענות ראש. כצפוי, מי שמשלם את מחיר המרחב בתא הנוסעים הוא תא המטען, שנפחו מספיק בקושי לשתי כוסות של צ'אי.

      אחת מנשותיו של מוזמן VIP הודי שנכח באירוע סיפרה לנו שמבחינתה מדובר ברכב המושלם. היא זולה, ממילא היא נוהגת לבדה ברכב ויש בה מספיק מקום ליום שלם של שופינג. אנחנו אומרים, שהכל תלוי בסטנדרטים שלכם.

      שני צילינדרים וגיר ידני

      אחרי ההפתעה מהמרחב בתא הנוסעים, החלטנו לתת קצת קרדיט גם למנוע, עוד לפני שנתניע אותו. שוב, מה כבר יכולה להניב יחידת כוח עם שני צילינדרים בנפח 623 סמ"ק ו-33 כ"ס? כמובן שלא הרבה, ועל זה תעיד הסקאלה בלוח המחוונים שבקצה שלה נרשמים 120 קמ"ש אופטימיים. אבל המנוע מותקן מאחור וגם ההנעה אחורית אז... בעצם, לא משנה, אל תצפו למצוא כאן מתכון שמזכיר אפילו בטיפטיפה את המכונית הספורטיבית ההיא...

      אחרי פרק מישושים לא קצר, אנחנו מתיישבים סוף סוף מאחורי ההגה כדי לנהוג בפעם הראשונה בנאנו. סיבוב המפתח (לא באמת ציפיתם להתנעה בלחיצת כפתור נכון?) מעיר את המנוע מייד ומפיג את חששותינו ממציאת יחידת כוח שרועדת, מווברצת ורועשת. להיפך, המנוע של הנאנו מניע בקלות, לא מטרטר ולא רועש.

      לוחצים על הקצלץ' (רך וארוך יחסית), ביד שמאל אנו משלבים ראשון בתיבה הידנית (בהודו נוהגים בצד הלא נכון של הכביש) ויוצאים לדרך. הנאנו לא מזנקת, לא שועטת, אבל מתקדמת. שני נכנס ואחריו שלישי והיא צוברת מהירות בקצב שלא שונה בהרבה ממכוניות מיני עירוניות זולות. עם מהירות מרבית של קמ"שים ספורים מעל ל-100, אין באמת צורך למדוד את המיאוץ הקלאסי מעמידה ל-100 קמ"ש, אבל על פי התחושה, לא לוקח לה יותר זמן חריג כדי להראות 80 קמ"ש על המחוון. שם גם מתחיל להיגמר לה האוויר והקמ"שים נספרים אחד אחד.

      למרות זאת, ובהתחשב בכבישי הנהיגה (רחובות מומבאי), 40 קמ"ש מספיקים לנו בהחלט כאן. המנוע הקטן לא מציע גמישות יתרה והאטות והאצות גוררות העברות הילוכים תכופות יחסית. טאטא מספרים שהנאנו הזו מסוגלת לנוע בעיר עם צריכת דלק ממוצעת של לפחות 20 קילומטרים לכל ליטר, אך את זה לא יכולנו לבדוק בפרק הנהיגה שהוקצה לנו.

      נוחות והתנהגות

      מכוניות מיני נוטות שלא להיות נוחות במיוחד, והנאנו של טאטא לא שונה מהן. להיפך, מתליה בעלי המהלך הקצר מרגישים מעט קשיחים, אך קשיחות זו לא גורמת ליכולות משובחות יותר בכל הקשור לפרק ההנאה מהנהיגה. הנאנו היא לגמרי לא מכשיר מובחר לתקיפת סיבובים. מחד, רוחבה הגדול ביחס לגובהה ואורכה, נוסכים בנהג מעט ביטחון בכניסה לסיבובים, אך ככל שהמהירות עולה, עולה מפלס החשש. אחרי הכל, זו לא המכונית שהייתם רוצים להתהפך איתה או אפילו לנשק חלק אחורי של ריקשה.

      ואם כבר דיברנו על פניות וסיבובים, חייבים להזכיר את ההגה של הנאנו. גם ממנו נחסכו כמה מאות רופי והוא מגיע ללא תגבור. כן, ללא תגבור כלל, לא הידראולי ובטח שלא חשמלי. בחניה, למרות שהיא נועלת חישוקים בקוטר 12 אינטש וגומי דקיק, ההגה מרגיש כבד ותמרונים הרגישו לנו כמו מלאכת סגירת 'שיבר' של צינור השקיה. עם זאת, כאשר כבר מתחילים להתגלגל, ההגה מרגיש טבעי למדי ואפילו נעים לשימוש.

      והבלמים? גם כן מהווים סיפור בפני עצמם. מהם נחסך באופן מפתיע מגבר הבלם. אותו בוסטר שמגביר את הלחץ במערכת הבלימה כדי להשיג בלימה חזקה יותר. וזה משאיר אותה בעצם עם מערכת לא מתוגברת ועם חיבור כמעט ישיר בן הדוושה האמצעית (בלם, אם שכחתם מרוב נהיגה במכוניות אוטומטיות) לתופי הבלימה. ABS? רק בתוספת תשלום נכבדת ושלא תחשבו בכלל על ESP. ושוב נזכיר לכם, שסטנדרט הבטיחות של הנאנו הוא אותו אופנוע עתיק – וממנו היא תרגיש ללא ספק בטוחה יותר.

      פיתרון אידיאלי... למי?

      אחרי ההתרשמות הקצרה מהנאנו, אפשר לומר שהצליח לו לרטאן טאטא ולחזון המכונית הקטנה שיותר בטוחה ושימושית מאופנוע. אמנם בעיניים מערביות ביקורתיות, קשה למצוא סיבה אמיתית שמישהו מארצנו החמה ירצה אחת כזו לעצמו. למרות התחושה של 'מכונית אמיתית' שהיא מעניקה, היא לא נוסכת ביטחון בנסיעה, היא לא מספיק מהירה (או מהירה בכלל), לא שובבה וספק אם תמצא לקוחות בישראל, בייחוד כאשר מחירה יהיה גבוה בהרבה מאותם 2,500 דולרים.

      אז למי היא כן מתאימה? להודים ולשאר מדינות עולם שלישי ואנו לא אומרים את זה במובן הרע של הדבר. אלא משום שבדיוק לכך היא נועדה וככזו, היא פנטסטית. ההודים משתגעים עליה כמו על סרטים מוזיקליים בבוליווד ואם לא היינו רואים בעיניים, לא היינו מאמינים, שמאות הודים ממתינים בתור לסוכנות טאטא במומבאי, צמודים צמודים זה לזה רק כדי לרכוש אחת כזו במחיר התחלתי של 100 אלף רופי. בכמה רגעים התלהטו הרוחות ונדחפים בתור זכו למהלומות נמרצות ומנציג טאטא שנכח באירוע ההשקה נמסר שכל יכולת הייצור של המפעל לשנה הקרובה כבר נמכרה.

      בסיכומו של דבר, הנאנו היא פיתרון אידיאלי לערים כמו מומבאי, כל עוד מדובר במומבאי ולא בתל-אביב ואין מה להזדרז להביאה לישראל. האם זה משום שהסטנדרטים שלנו עלו עם השנים? קרוב לוודאי שכן, אבל כמה מכם באמת היו מוכנים לרכוש ביצת קינדר שכזו במחיר שינוע סביב ה-40 אלף שקל (לאחר מס ועם אבזור "עשיר" יותר)?