פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      יובל לפרארי 250GT

      ה-250GT של פרארי חוגגת את יום הולדתה ה-50, ומקבלת את הכבוד המגיע לה כאחת המכוניות החשובות בהיסטוריה האיטלקית

      בשבוע הקרוב תחגוג פרארי עם העולם בתערוכת 'טקנו-קלאסיקה' שבגרמניה. הסיבה למסיבה היא יום ההולדת ה-50 לאחת המכוניות המיוחדות בעבר המפואר שלה – ה-250GT ברלינטה. מבקרים ובכירים בתעשיית הרכב, כבר קבעו כי מדובר באחת המכוניות החשובות ביותר של פרארי מאז היווסדה ולא פחות חשוב מכך, כאבן דרך משמעותית לצהלתו של הסוס בדרך למשוכה הבאה.

      אגדות כהרגלן, נחלקות בין מיתוסים למעשיות חצי אמתיות. ואולם בהיסטוריה של פרארי, דגם ה-250 התייצב ראשון על הגריד, והביא את בשורת המסלול גם אל הכביש הציבורי ללא התחשבות בפרמטרים פינוקיים. ה-GT קידדה בנהג את היכולת לברור בין קיצוניות לפשרה ספורטיבית, או כלשונם של היוצרים – Dual Purpose (שימוש דואלי), תלוי מה הכיוון.

      מלבד היכולת הדינמית המופלאה שלה, הציגה ה-250 התקדמות עיצובית של מרכב ה'פאסטבק' המוטה לאחור, פרי מכחול ה'על' המונח בידו של פינינפארינה. זה שאב השראתו מקונספט מוקדם משנות ה-40 – פרארי 'קסטילייה '202', ומאוחר יותר עמל להשוות בין המראה החיצוני למתרחש בתא הנוסעים בהתאם למסורת.

      הסנונית הראשונה מהליין המתחזק של ה-250, הייתה ה-S, או S ברלינטה בשמה הסדרתי. הייתה זו גרסה נסיונית שבאה לבחון את חוסנה של פרארי מול אימת הגרמניות של מרצדס בנץ כמו ה-300 SL של מירוץ ה'מילה מילייה'. ל-S היה מנוע בנפח 3.0 ל' שניפק כ-230 כ"ס, ושודך לשלדת צינורות. בישורות הארוכות, כוחה העדיף של מרצדס לא השאיר לפרארי סיכוי רב, אלא שבהתקרב לעיקולים משבשי האחיזה הוכיחה האיטלקיה עליונות כשהגרמניה נאבקת לשמור ישבנה על האספלט וזאת רק בכדי לראות כיצד האדומה מגיעה לפניה לקו הגמר.

      קיצוץ לצורך עלייה

      דגם ה-SWB, ראשי תיבות לבסיס גלגלים מקוצר, קורץ כנצר לשושלת ה-250 של פרארי ב-1961; קדמו לו גרסאות המונזה, בואנו ועוד. לאחריו, סגרו מעגל מכונית ה-2+2 הראשונה של פרארי ה-GTE, הספיידר קליפורניה, וה-GT 'לוסו' (lusso) שהוצגה בתערוכת פריס ב-1962.

      בסיועו של בסיס הגלגלים המקוצר – 240 ס"מ - ושלדת אלומיניום או מתכת, יכלה הפרארי לשגר את עצמה ל-100 קמ"ש ב-5 שניות, ולהותיר את להקות הטורפים מאחור מאחר ושקלה כ-1,100 ק"ג כולל היושבים בה, כמחצית משקלם. על בנייתה, שקדו שלושה איטלקים גאים - ג'יוטי ביזרני, קרלו קיטי, ומאורו פורייארי - שתרו והעזו להקדים את זמנה וזמנם בכך ששילבו את כל האלמנטים המודרניים האפשריים לאותה תקופה: בלמי דיסק בכל קצה, משקל נוצה, ומערכת מתלים שכוילה על הצד הספורטיבי.

      כשם שכל יחידותיה של ה-250 השתמשו במבנה ה'פאסטבק', כך גם הוכנס לשימוש מנוע אחיד בכל הגרסאות. פרארי הטמיעה ב-250 מכאניקה פשוטה ונבונה, ושיכנה מלפנים מנוע V12 (קולומבו טיפו 168) לו שני שסתומים לצילינדר ובנפח של שלושה ליטרים, אשר סיפק לנהג בין 240 ל-292 כ"ס היישר לסרן האחורי.

      רק 166 ירדו על העולם

      מאז 1959, כ-166 מכוניות מדגם ה-250GT ברלניטה ירדו מפס הייצור. 92 מהן יועדו לשימוש "עדין" ונשענו על שלדת פלדה, ואילו 74 יחידות ה'קומפטציונה' התבססו על אלומיניום ורדפו את נהגי המירוצים החובבים בחלומות הרטובים. ב-1961, כאשר הוצגה ה-SWB, הדגם כבר הספיק לרכוש לעצמו מוניטין של ספורטיבית חסרת יראה, והשכיל לבסס את מעמדו כאשר נכנסה למירוצי ה-GT ולכדה את תואר היצרניות.

      ולא נסיים בלי נוסטלגיה עכשווית אשר כמו תמיד, נועדה לטיפוח לדורי דורות. שמה של ה-250, נקשר לפני כשנה עם אירוע לאספנים מוטורים עתירי ממון. אחד השורדים השמורים ביותר מדגם זה, נמכר בסכום של חמישה מיליון לירות שטרלינג, או בתרגום שקלי – 40 מיליון שקלים. הרוכש הוא שדרן הרדיו והאספן הבריטי כריס אוונס, שיכול להתגאות בפריט הנדיר המונח בהאנגר הבייתי שלו. מזל שיש אנשים כמוהו, בזכותם (ובזכות ממונם) נשארות הקלאסיקות בחיים.