ספורטיבי נון גרטה

ישנן תשוקות שאפשר לעמעמם אותן בהצלחה או לגרום להן להתגמד. אולם יש מקרים שהחשק של פעם – זה שמסרב לגווע, לא מניח לקצב בגוף לדעוך ולעבור למצב אוטומטי. כשבוחנים את הצד החברתי והחלוקה היא לפי נוהג ורצונות, מתגלה התמונה המלאה: בישראל הצעירה, פיתחנו סלידה עזה מאינדבדואליזם והלכנו אחרי העדר כלשון התביעה. הרי אם לדוד מוטי מכונית משפחתית סולידית בחצר, כנראה שזה טוב גם לאבא שלמה.

אך המשיכה הזו אינה מוגבלת אך ורק למבנה העצל והנפוץ של סדאן ותיבה אוטומטית. משום שבכל עת שהתעוררה בנו הרוח והזכירה לנו מהיכן באנו, תירצנו את הסטייה רווית האדרנלין עם תפעול "ספורט" מההגה - רצוי פדלים, כדי לא לוותר או לשכוח, שבעברנו אישיות אחרת שניהלה רומן חפוז עם האספלט בדרך לחברים. אותו צד באישיות שלנו גורס כי יש בינינו (עדיין) נהגים המרחפים על גלי החלומות, ובכל הזדמנות שנקרית בדרכם חובטת בהם הנוסטלגיה, ושוב עולות אותן שאלות והראש קודח מהתרפקות על ההיסטוריה.

"פעם היו פה מכוניות שהתחברו באוטוסטראדה לעורקים. היום הריגוש הוא משחק בכאילו, יקר ולא נגיש בכלל". דיבורים כאלו אינם מקריים, אלו מילות ייאוש. הן נושאות מטען רגשי כבד שהתעלמות ממנו רק תכונן התפרצות חזקה ומופרעת של הדור הבא. אי אפשר לשבת בנועם בכל חג עצמאות לרקע הזיקוקין והשמחות, ולשנן לעצמנו שפעם היה כיף, והיום הכיף עולה המון כסף: פחות מ-140 אלף שקלים לרכב ספורטיבי חדש ומנויילן זה המינימום. ואם אתה נהג בעל יכולות מעל הממוצע, צריך לשלוף את השפכטל ולגרד עוד 30 - 50 אלף כדי לטעום מתחתית העוגה.

התחקות אחר מהלך הדברים קובעת כי השינוי לא התרחש בן רגע. על מנת להתביית על הנקודה נצעד 15 שנים אחורנית אל אמצע שנות ה-90 לשאגתן של הלביאות מצרפת שהשליטו דומיננטיות ביד רמה: פיג'ו 106 ראלי, רנו קליאו RSI, פיג'ו 306 על צרעותיה XSI או GTI, סיטרואן ZX וולקן, ובקצה המחודד למתקדמים – סובארו אימפרזה טורבו שהגיחה לכאן ב-1995 (חזרה רק בשלהי 1998), ומהעבר השני ה-VR6 הפולחנית של פולקסווגן. כל אחת מאותן מכוניות פרטה על מיתר אחד, אך הצליל היה שונה: בעוד הצרפתיות התברכו ביכולת של בלרינה מחבר העמים, היפניות והגרמניות ניפקו סיבולת לב-ריאה וביצועים מהוקצעים וקרי רוח. היה הכול מכל דבר, והמילה ברחובות אמרה כי טוב לכולנו.

לאט לאט המיליניום התקרב, 'באג 2000' נחשף כקוריוז מדע בדיוני, ועידן המודרניזם דפק על דלתותינו: הפרופורציות והסרחים תפחו, הגבולות בין סופר-מיני למשפחתיות קומפקטיות הפך מטושטש, והבטיחות תפסה את מקום ההנאה. במקום זנבות חסרי רסן - בקרת יציבות אבהית; במקום גיר ידני - תיבות רובוטיות מעצבנות שנעו על פסים מקרטעים עד להולדת ה-DSG כפול המצמדים של פולקסווגן. ואל נא נשכח את ההיגוי החשמלי שביטל כל קשר בין הידיים לגלגלים, לצד העלייה במחירי המכוניות.

בדיעבד, את אקורד הסיום נתנה ב"גונג" מהדהד הקליאו ספורט של רנו. גם בדור ה-1, וכן בשני, חרף בקרת היציבות שהתגנבה למפרט ב-2002. אל תתיימרו להחליף את מסר ההנאה ממנה בחוסר שביעות רצון מהאמינות השנויה במחלוקת. אילולא נוכחותה רבת ההשפעה, הדור העכשווי שתר בנמרצות אחר כלי-רכב דינאמיים, היה צריך לשלם מכיסו על מכוניות משומשות בנות שני עשורים, שחלק ניכר מהן הגיע לידיים שהרחמנות היא משם והלאה, וכל המרכב מלוכד על ידי דבק 'אפוקסי'.

זה כמעט חטא, ממש כמעט, לסחוט מסוכני היחצנות המקומיים אוסף מילים על ספורט וחיוכים כשמנהלים איתם דו-שיח על מכוניות מהנות לנהיגה. חס ושלום לפלוט בטעות משהו על גיר ידני – שלא תצא בעיניהם כלוקה בנפשך. כנראה שטבוע בהם זרע בסיסי המונע נביטת השילוב שבין הנאה, תרבות מוטורית, ורוממות רוח והענף הראשון נושא אך ורק עלי רווחים, ללא סגרגציה בין מותג אחר לשני. כשהדולר והאירו משתוללים, עדיף להימנע מלעסוק מולם בסוגיה הזו היות ומגרונותיהם בוקעים קולות של תבוסה, והיד לא מפסיקה לגרד במצח המתקמט בחוסר עניין.

באחת ההשקות לאיזו מכונית יפנית מנומנמת, ניגשתי לאחד כזה, יחצן, ואזרתי תעוזה לאתגר אותו בשאלה מתיבת החטאים: "עד לא מזמן היו פה כמה דגמים ספורטיביים חביבים, מה קרה פתאום שהכול נעלם"? בעוד אנחנו מהלכים בכיוון אקראי - הוא מהרהר בהיסטוריה - ואני משווע לאיזו תגלית, ניחשתי שהתשובה לא תמצא חן בעיני. "תראה, אתה צריך להבין שהקהל בארץ לסגמנט הזה הוא מאוד קטן ומסוים. אז כן, הבלגנו פה ושם עם מכוניות כאלו, בכמויות קטנות. חלקן נמכרו, השאר התייבשו במגרשים. אז אתה יודע, הבנו שאין כל כך ביקוש וויתרנו על הרעיון הזה". כל שאוכל לספר לכם הוא כי אותו יבואן בעוונותיו, החזיק באולם המכירות אחת מכל סוג לעיל: דו מושבי, קומפקטי, קופה, וגם סופר מיני שובבה.

היום הוא מתבצר סביב דברים שקשורים למשפחה ולמרכולים, ומי לא בעצם. תוך עשור התפורר המבחר הנזיל שהיה בישראל בקבוצת הספורטיביות הנגישות ונותרנו עם קומץ מכוניות, שלתחת שלהן מודבק מחיר דמיוני. אם פעם ביצועים היו נגישים במחיר ריאלי וסיפקו לנו הנאה מבלי לשדל את הבנק להרפתקאות, הדור החדש של הספורטיביות דורש מאתנו להוציא סכומים לא לכל נפש, רק כדי להתאמץ ולהיזכר כיצד הרגשנו לפני 20 שנה מאחרי ההגה.

האמת הלא מחמיאה היא, שחלק מזה נובע מהאופי הבעייתי שלנו, ואת האצבע נפנה לחזה. לא אמצנו בחוזקה את ההיצע ולא דרסנו את מפתני אולמות המכירה בשנים שהיה לכך משמעות. אבל מעבר לסיבות הכלכליות או ה"ישראליות" הטמפרמנטית, יש לכך היבט נוסף והוא מחולק לשתי קטגוריות: העדפות, והיערכות גלובלית.

חלק מהיבואנים בארץ נרתמו לקדם את הנושא התרבותי ולהכניס לתערובת גם ספורט מוטורי דרך תחרויות ואירועים שונים לציבור. אם כי לא ננסה לייפות את אמינותם של המוצרים הללו. לכל אחד התחלואות שלו, והביקורות יכולות לנוע מסתם מפרסונאליות ועד שליליות ויש גם הקורנות מאושר. אין שום בעיה עם זה. אבל צר לי, לטעמי, ההיצע עדיין דל, יקר, וזה לא מספיק. דוגמה אקטואלית היא הגיחה והכשלון של סיטרואן C2 VTS. מבחינתי, ומבחינת רבים, הייתה הקטנה ברומטר אופנתי ותו לא. בטח במחיר של 120,000 שקלים וללא מתחרה רלוונטית.

אם הייתם מגישים את המצע הזה לפני 5 שנים בתנאי השוק של היום, קרי בצילו של המשבר הכלכלי, אפשר היה לקבלו בתור גזירה מקומית בלתי נמנעת. זאת מכוון שבפרק זמן מסוים, נפער בור של שנה-שנתיים שבו נולד מחסור בגרסאות ספורטיביות זולות, והאפשרויות היו אפסיות והרפתקניות בחוסר כדאיות כלכלית ליבואן וללקוח. כך שלבסוף נותרנו בחוסר ברירה עם C2, שהיא פשרה מאוד לא ספורטיבית כמו גם היאריס T ספורט שהמטוטלת בה נעה לכוון שובבות מאשר ליכולות.

אולם כעת, זה פשוט לא מתקבל ולא מוצדק. חלק מהיבואנים ממשיכים להביא מכוניות ספורט-יוקרה או ספורטיביות על פלטפורמת משפחתיות והקטנות השובבות והזולות, נותרו בחוץ. סקירה מרחפת על היצע המכוניות באירופה מבהירה את הנעשה: סוזוקי סוויפט ספורט, מיצובישי קולט 'ראלי-ארט', פורד פיאסטה ST, טויוטה יאריס SR, רנו טווינגו GT והרשימה עוד ארוכה. מה משותף לכל אלו? לא רק הגיר הידני, הביצועים, הקלילות וההספק הממוצע של 135 כ"ס. גם המחיר, האחזקה, השימושיות, ומעל הכול – היכולת שלהן להראות שיש חלופה זולה ואנושית בעולם של עסקנים, שמתעקשים להתעלם מהרוחות הכלכליות.

אף אחד מאתנו לא נהנה לבלות פעמיים בחמישה ימים בתחנת הדלק רק בגלל שבעיקול ההוא, הדוושה הימנית קראה לנו למשחק; אף אחד אינו מעוניין להפסיד "מיליון שקל" בשנה בשוק המשומשות בגלל 'מחירון' עם תסביך גדלות. ואף אחד גם לא מת על הרעיון של להיכנע ולומר שאי אפשר עוד להפיק הנאה מבלי להוציא לפחות 250 אלף שקל על מכונית ספורטיבית עם גיר ידני. גיר י-ד-נ-י. על זה צריך לשלם לא מעט בישראל ורק בהזמנות מיוחדות. ואת זה כאמור, במדינה שהשוק שלה שרוי בקיפאון ובצניחות רבעוניות במכירות. אבל מקבלי ההחלטות בשלהם - ממשיכים ומתעלמים מהרצונות והמגבלות שלנו כליל ואין עם מי לדבר. מבחינתם עדיף פשוט להיות אופטימיים לעתיד, ולייחס למילה "ספורטיביות" משקל של יום הדין.