גורת אריות

בטרם נכיר את העולה, חשוב שנסיר כמה דברים מהדרך: האורחת שלנו הפעם איננה אייקון והיא גם לא מתיימרת להיות. תשאירו בעבר את ה-106. 107 אינה עומדת על תקן המחליפה שלה, וגם האחות 1007 לא יכולה להיכנס לנעליה כשהדקורציה החיצונית מתהדרת במרכב המיקרו-וואן. מאחרי הצורה המקורית בה ה-107 מגוללת קטקטיות, מסתתר רעיון גדול ופשוט: פלטפורמה אחת, הרבה מחשבה על צרכים, ויצירת רשת שותפות בין שלוש חברות שרוצות להשפיע על תעשייה שנדחפת מכוח האינרציה של כלכלת העולם. מהיכן הרעיון?

קבלו בבקשה את הסינופסיס: ב-2003 קונצרן PSA חבר לטויוטה כדי לבנות מכונית קטנה. התבנית אפתה שלוש מכוניות זהות (זולת הסמל מלפנים), עבור שלוש חברות שונות: טויוטה קיבלה את האייגו, סיטרואן את ה-C1, ופיג'ו את ה-107. ואיפה מפעל הייצור? בצ'כיה. כי אם כבר חשבונות משותפים רצוי שהכול יפוקח תחת קורת גג אחת, ומוטב שיהיה שם זול.

בדיעבד, מתוך השלוש, ישראל הביעה עניין בעיקר באחת – 107. אלא שהמחיר הדרוש להביאה הנה היה רחוק ממידתי ונותרה עוד כברת דרך מלהבין את יתרונות הזערוריות על פני אמצעים אחרים. כך שלמעשה הסגמנט היה ריק מתוכן, עד לשינוי שהתרחש עם עלייתה של פיאט פנדה ב-2004.

אלא שבימים אלו, הקרקע החלה מתחממת. כולם מהדקים החגורה לנוכח המכירות הדלות, ואת הנמל חוצות מכוניות הנכנסות לישראל לפלח הקטן ביותר. את יונדאי i10 ניתחנו כאן לא מכבר, כך גם את האלטו של סוזוקי בהשקתה הרומאית. וכעת, כאילו איחרה את הרכבת, נחתה כאן פיג'ו 107. עם תג מחיר קצת פחות מגלומני מבעבר, זה כבר נשמע אחרת. אבל מה מחכה לה בתחנה הלבנטינית?

אין דרך לחמוק מזה. קטן זה חמוד ומתוק. גם אם זה נראה כמו לוטרה על ארבעה גלגלים, יבוא מישהו, בד"כ יבוא גם עוד אחד, והשניים יביטו מהצד מהופנטים ומשועשעים בלי הכרה. המימדים הפעוטים האלו עושים את מלאכת היחצנות לקלה מאוד. וזה בעצם סוד קסמה של ה-107 בדיוק כמו אצל מתחרותיה. היא מקרינה ליטוף מתבקש, כמו גור קטן משגר של לביאות שזה עתה פקחו עיניהם, ודרך זגוגיות הראווה כולם מביטים חזרה ואומרים (בהטיית הצוואר):" יא, איזה מאמי".

את מכונית המבחן, קיבלנו בצבע צהוב בוהק. או כפי שלמדנו לכנות אותו – צהוב נולי. אותה ציפור/אפרוחית קשקשנית מפרפר נחמד. גם חמודה, גם צהובה, דעתנית משהו ולא ממש שמה קצוץ על אף אחד. כך גם ה-107. חצופה בדרכה הקטנטונת, ולא איכפת לה שעל הסט (כביש) מסתובב איזה פינגווין ענקי (פנאי-שטח) וצרוד, שרק מחכה להזדמנות לגלגל אותה לתוך לחמנייה. הסיבה בגינה נבחר הצבע הזה כפי שהסביר לנו נציג המכירות, היא על מנת שיבחינו בה. נו, מכונית חדשה, שהיא בעצם לא ממש חדשה חייבת לדפוק נוכחות. אחרת איך יידעו שהיא כאן?

לטעמנו הצבע הזה לא מי יודע מה מחמיא לה. משהו בגוון יותר אלגנטי משאיר יותר עומק ונפח פחות צורב. צלליתה (הפרופיל) נאה, אבל היא מזוותת במעין הטיית גוף לכוון החרטום, שבחזיתו שבכה גדולה שקיבלה השנה מתיחת פנים משפחתית וגסה, המזכירה לנו שצריך לבקר בקרוב אצל רופא השיניים.

בחלק האחורי, זה נראה הרבה יותר טוב וספורטיבי. ה-107 משווקת בעולם בשתי תצורות: שלוש וחמש דלתות. בגרסה היחידה בארץ, אנחנו מקבלים מקסימום נוחיות, כלומר את כל אפשרויות הכניסה וההטענה. ואכן בעכוזה אפשר לראות שהשילוב עלה בהצלחה. להוסיף בצורה כה נעימה שתי דלתות עד אשר הן נוגעות בקורה C ללא פערים מוחשיים על העין, מלמד שיש יתרונות בחלונות אחוריים נטולי מסגרות.

הוותק של ה-107 הופך להיות לה לרועץ ברגע שמכניסים למעגל את המתמודדות האחרות. כמה כבר אפשר לחפות על מרווח ברכיים ומרפקים עם מבנה מוגבה? ל-107 אורך של 3.43 מ', דהיינו קצרה ב-14 ס"מ מהיונדאי (3.57), נמוכה ממנה ב-7 ס"מ (1.54) ואת הנחמה היא מוצאת בסעיף הרוחב עם יתרון קל של 3 ס"מ (160).

אבל מה שחשוב בכל הקוטן הזה, הוא עד כמה היא צפופה? וחייבים להודות שבתחום הזה היא בסדר גמור בהנחה שאתה לא זה שנוהג. הנוסעים מאחור זוכים למושבי ספסל משותפים. קשים ונוקשים עם מרווח סביר, וחובטים לעתים תכופות בטוסיק. אבל זה הרע במיעוטו היות ומלפנים המצב פחות מזהיר.

אמנם הנהג יושב בזווית "נכונה" מול ההגה, אך אם אתה בגובה מעל הממוצע, איפשהו בין 1.78 ל-1.82, הברך הימנית שלך עלולה לצאת משם עם סימנים כחולים. אין כוון גובה או מסעד, כך שתאלצו לתמרן רק סביב המרחק מההגה אותו ניתן לכוון רק מעלה ומטה.

הקרבה לקונסולה תוחמת את הרגליים תחת ההגה בקונכייה שאין בה טיפה של מקום ובסיטואציה אקראית, אתה קרוב הרמה אחת לא נכונה, מלפגוש במפתח המתג עם הברך. לוח המחוונים מפצל בין מד המהירות לסל"ד, בדומה למשל בסיריון, אך כאן הוא מוחזק בהסבה לשמאל. חביב, אבל קצת מעצבן. תא המטען שלה, גם אם לא עתיר מימדים, מספיק רחב כדי לשאת ציוד בסיסי. בסך הכול 139 ל' (225 ב-i10), שניתנים להרחבה עד 751 במצב קיפול המושבים מאחור. ושוב תודה לצמד הדלתות הנוספות.

בהיבט הגימור והחומרים, קשה לבוא בטענות. הכול כמובן זול וספרטני. מצד שני, יש לא מעט מכוניות שהמפרט בהן סתמי. ואולם הן עדיין שומרות על דברים מינימאליים. ב-107 אתה כמעט מזדהה עם הוואקום בתא הנוסעים. עד כדי כך שנדמה לך שעוד שנייה לופתים אותך הוצאה לפועל, ואתה נשאר רק עם התחתונים עליך.

חיפויים על הדלתות? פלסטיק ומתכת. תא כפפות? לא ממש, אלא אם כן אתם מחשיבים מדף חשוף כממלא הבשורה. חלונות חשמל קדמיים בנמצא, כיוון המראות ידני עם ידיות פלסטיק. פתחי המזגן למשל עברו במנהרת הזמן, הקונסולה הקצרה משהו עוטה חומר פלסטי לא עמיד במיוחד, והרושם היחיד מקורו בגלגל ההגה ובתפעול מקורי למזגן – ידית דחיפה כמו בטוסטר הביתי.

באגף הבידור והנוחיות, יש מערכת שמע בסיסית (MP3), שני אלמנטים צמודים לשמשה משם בוקע הסאונד ללא צורמנות וזה נחמד. אך בשורה המסכמת, אתה לכוד בתחושה שאין סביבך מהומה. האווירה מלווה בפאנקיות צעירה מהולה במאחז עיניים. כאילו עמוס, כשאין בעצם כלום.

תגובת הנגד של ה-107 לעירום המוחלט הזה, מאוזנת בדמות משקל נמוך במיוחד – 835 ק"ג. בתרגום מול מתחרות, זה אומר שהיא קלה ב-200 ק"ג מיונדאי i10, ב-140 ק"ג מפיאט פנדה ו-20 ק"ג מסוזוקי אלטו. האם זה מתפרש כיתרון על הכביש? אולי. 107 מצוידת במנוע 1.0 ל', שלושה צילינדרים הסוחט 68 כ"ס ב-6,000 סל"ד. מינוס 10 באורווה לעומת יונדאי, אך קצת יותר מאלטו ופנדה. יחידה זו משותפת לשתי אחיותיה התאומות, אך בניגוד ל-107, לאייגו ול-C1 יש אופציה למנועי דיזל וגיר ידני. כאן למרבה הצער, נעשה שימוש בתיבה רובוטית (2 טרוניק), ובאורך "פלא", נטען כי צריך להתרגל אל תפעולה ולהיאזר בסבלנות להפיק ממנה את המקסימום.

חמשת יחסי העברה בתיבה, מסתייעים במומנט של 9.5 קג"מ המתקבל ב-3,500 סל"ד. זה מעט, אמנם האופי של המנוע מעביר מסרים של צוער עם אובר-מרץ במרומי הסל"ד. את שיא האון צריך לחלץ ממנה באומץ רב, ועדיף אם הרגל תהיה דבוקה לרצפה ככל שאפשר. מתחת ל-4,000 סל"ד, העסק די מת, ואפילו השילוב החצי אוטומטי (תפעול ידני) של התיבה לא מצליח לקצץ את המיאוץ למאה קמ"ש מהמקום שאורך כמעט 15 שניות (מבחן).

אחד הדברים הכי חשובים שנעשו לאחרונה ב-107, הוא הניסיון לגרד עוד כמה ק"מ של נסיעה על מיכל הדלק המסתפק בנפח של 35 ל'. מיותר לציין שפליטת ה-CO2 שלה ברצפה – 107 גק"מ. כך שבהחלט יש לה מה להציע לשוחרי הסביבה. אבל איך מתנהגת הקטנה כשדוחקים אותה הרחק משטחי המרעה העירוניים שלה, ועל אחת כמה וכמה שמוציאים אותה להתמודד עם דרכינו המצולקות?

לשם כך, בחרנו בתור המשך במסלול נסיעה לא שגרתי עבורה – צפונה ומזרחה. אל העליות התלולות, הכבישים המפותלים, והנופים הדהויים שלא משאירים מקום לספק – אין מים בכנרת ובנחלים. היציאה מהעיר ממש לא מלווה בחשש. משהו בחספוס של המנוע והפרימיטיביות הזו, יוצק בנהג בטחון שאפשר להשתלב בתנועה ולא להפוך למרק של חתיכות פח זרוקות בצד הדרך.

את מלוא כוחה, ניתן להרגיש רק כאשר המחט נושקת לאזור ה-5,200 סל"ד. היא סובלת מאותה רוטינה של גניחה רובוטית בין ההילוכים, אולם זה בפרוש פחות מורגש במהירויות ממוצעות. אין לה שום קושי לשייט במהירות של 110-130 קמ"ש ללא רגשי נחיתות. אבל מעבר לכך, אל תצפו להגיע במהרה ל-157 הקמ"ש המרביים מפני שאורך הנשימה קצר, והדרך לשם דורשת כמה ק"מ פנויים.

כשמבקשים ממנה לתקוף את אותן עליות ומורדות, המנוע מחליף דיסקט והשלדה מתחילה לרקוד במקצבים הפרימטייבים של פעם. הרבה מאוד כיף, תחושה קרובה מאוד לאספלט ורק חוסר שיוון בין מערכת ההיגוי החשמלית לשלדה ולמתלים, מקלקלת קצת את השמחה. אבל זו צרת רבים, החשמול ההגאי. בקרת היציבות נעדרת, וכאן אתם נדרשים להפעיל קצת יותר שיקול דעת. כן, יש עזרים אלקטרוניים לבלימה, אבל ה-107 מרימה את החמוקיים בשובבות יתרה והצמיגים הדקיקים 155/65/14 נכנעים במהרה.

מערכת המתלים ב-107 מתמודדת היטב עם תחלואי האספלט הישראליים. בעיקר בעיר שם הבורות צצים בכל פינה. למרות המהלך הקצר של המתלה, הקפיצות הקרטונית שלה מעל משקעים לא מרסקות את פלג הגוף העליון. המושבים לא רכים ומספקים תמיכה חלקית מאוד. אבל גם לאחר מרחק גדול מאוד, לא יצאנו מהרכב בתחושה שצריך לפנות לאורטופד.

את המבחן לפיג'ו 107, סיימנו קצת מתוסכלים. כי הנולי הצרפתייה היא באמת מכונית חיובית. היא קופצנית ומצחיקה, רעננה ברוחה, והעיצוב שלה מושך המון תשומת לב. צריכת הדלק שלה כפי שציינו הפכה פה למטרה. ואם שמתם לב, מרבית המבחנים שלנו עוסקים בכך לנוכח המצב כיום בצילה של כלכלה במצוקה.

הנתון המשולב של ה-107, נעצר על 16 ק"מ לליטר. ואנחנו כבר עכשיו יכולים לספר שזה לא פחות מנשגב לאור האילוצים המשונים שזרקנו לעברה הרחק מתל-אביב והסביבה, והיא מצדה אכלה ועכלה אותם ברצון. אלא שאז מתבוננים במבט מקיף על החבילה בכללותה. ברמת הבטיחות, חסרה בקרת יציבות, יש שתי כריות אוויר בלבד, ומה שאתם רואים זה מה שמקבלים – אין מפרטי אבזור מוגדלים פרט לדגם ה'אורבן' הנבחן. המחיר ל-107 הוא 90,000 שקלים. 2,000 שקלים יותר מיונדאי i10 וכנראה תהיה יקרה יותר מהאלטו. לפנדה תג מחיר של 85 אלף שקלים אך היא בערך בגילה אם לא יותר קשישה.

להערכתנו, עלות זו עדיין גבוהה מידי. עוד אלפים בודדים, אפשר כבר לגעת בסופר-מיני מאובזרת לחלוטין. אחד מול אחד, היא פשוט מתומחרת בצורה שגויה. וחבל, כי במחיר הנכון יש לה (למרות גילה), הרבה מאוד קסם שמעט מאוד מכוניות היום אופפות בו.