רוקר שמאוהב במכונית חשמלית?!

בחודש שעבר, בגיל 64 ואחרי ארבעה עשורים במאיון העליון של עולם הרוקנרול, הוציא ניל יאנג אלבום חדש שהוקדש לאהובתו החדשה. בשמיעה ראשונה, יאנג לא השתנה. הגיטרה המחוספסת של הסנדק של הגראנג' נשארה מלאת חיות, וגם קולו הכמו-מתבכיין עדיין חזק ומרגש כפי שהיה כשהוציא בשלהי שנות ה-70 את האלבום 'Live Rust' והגדיר מחדש את המלה חלודה.

עשרה שירים כתב יאנג לאהובתו ובכל אחד מהם הוא מתפייט, מתרגש ומשתפך יותר. היא צנועה, ובורכה גם בתכונות נחשקות כמו אסרטיביות, חוכמה טבעית ורוגע. לפעמים, מעיד יאנג, היא אפילו שקטה כרוח רפאים. אי אפשר לומר שאהובתו של יאנג לא ראויה לאלבום. היא יפה מאוד, היא חדשנית מצד אחד ונוסטלגית מצד שני, ואף שהיא צעירה מיאנג בלא פחות מ-14 שנה, היא נחשבת - כמוהו - לאייקון אמריקני שמייצג תקופה של עוצמה, של תמימות ושל חופש נעורים. עם זאת, לאהובתו של יאנג יש גם צדדים מאתגרים יותר: למשל, העובדה שהיא משתרעת על פני 6.5 מטרים ושוקלת 2.5 טונה. הוא מכנה אותה בחיבה לינקוולט.

כשיצאה לשוק ב-1959 נחשבה הלינקולן קונטיננטל למכונית הנוסעים הארוכה והכבדה בעולם. היא צוידה במנוע בנזין בנפח שישה ליטרים, שרפה דלק כאילו אין מחר והתהדרה בעיצוב עתידני אקסצנטרי - כנפונים אחוריים מצדיו של תא המטען, צלחות ומשטחי כרום נוצצים וגריל קדמי ענק.

יאנג, שכבר שנים מנסה לקדם את האג'נדה הירוקה שלו, החליט לתת לעולם דוגמה אישית ולהוכיח שכדי להיות אחראיים כלפי הסביבה לא צריך לוותר על תאוות מוטוריות ישנות. "עם כל הדיבור הזה על מחירי הדלק, אנשים אומרים שצריך לעבור להשתמש במכוניות קטנות יותר. אבל אני אוהב מכוניות אמריקניות גדולות ורבות עוצמה ואני לא היחיד, אז למה לוותר על זה?" אמר ל'טלגרף' הבריטי בשנה שעברה.

מצויד בחזון מרחיק הלכת פנה יאנג לג'ונתן גודווין שבבעלותו סדנת שדרוג מכוניות ייחודית שפועלת בווי'ציטה שבקנזס. גודווין מקבל לטיפולו כלי רכב אמריקניים מסיביים, כמו קדילאק אסקלייד והאמר, ומוציא אותם מהסדנה שלו כמכוניות שלא רק צורכות הרבה פחות דלק - אלא גם מצוידות בהרבה יותר כוחות סוס. לא סתם הופיע גודווין בתוכנית 'Pimp My Ride' של רשת MTV והיה זה שהפך את ג'יפ הוואגוניר הישן של מושל קליפורניה ארנולד שוורצנגר לרכב ביו-דיזל אימתני.

שדרוג לרכב ביו-דיזל היה גם הגורל שיאנג הועיד ללינקולן הישנה שלו, אבל מהר מאוד הוא החליט להיות נועז יותר. הוא שאל את המכונאי שלו אם ניתן יהיה להתייחס לבעיה קצת אחרת ולהפוך את לוויתן הכבישים הנוצץ שלו לרכב חשמלי שיונע על ידי סוללות ויהווה מודל ראשון מסוגו לתעשיית הרכב העולמית. "משהו שאולי ישנה את העולם", הגדיר יאנג את החזון.

הדרך לפתרון הבעיה עברה בראש ובראשונה בהחלפת המנוע למנוע ביו-דיזל חשמלי, שמסוגל לביצועים מרשימים ומתקרב לתצרוכת דלק מדהימה של 100 מיילים לגאלון (42.5 ק"מ לליטר). בנוסף, אומרים יאנג וגודווין, הלינקוולט תייצר חשמל בכמות שלא רק תניע אותה, אלא תוכל גם לספק את תצרוכת החשמל של הבית שבו גר בעליה, בעת שתחנה לצדו.

בספטמבר הקרוב, כשהמכונית תשתתף בתחרות 'X Prize' שמטרתה להציג מכונית פועלת שמסוגלת להגיע ל-100 מיילים לגאלון, יתברר אם לחזון יש גם כיסוי. פרויקט לינקוולט רחוק מלהיות זול. להערכת המעורבים בו השקיע יאנג במכונית לא פחות מחצי מיליון דולר. עם זאת, גם אם הצוות של יאנג לא יגרוף את 10 מיליוני הדולרים שממתינים לקבוצה שתעמוד בקריטריונים של התחרות, עושה רושם שיאנג מחזיר לעצמו את ההשקעה באמצעים אחרים.

במקביל ליציאת האלבום החדש 'Fork in the Road', מצולם בימים אלה סרט דוקומנטרי על הפרויקט. סדרה של שיתופי פעולה של יאנג עם חברות ענק כמו 'סאן מיקרוסיסטמס' מן הסתם סייעה גם היא לממן את ההרפתקה. מה שמחזיר אותנו לעניין המוסיקה. מי שחשב שתקליטו הסביבתי הקודם של יאנג - Greendale - היה נגוע במגלומניה (הוא יצא כספר, סרט, אלבום ומופע) וסבל מטון מטיף מדי ונטול הומור, עשוי להקשיב ל-'Fork in the Road' בחוסר סבלנות מסוים.

לעומת זאת, מי שמסוגל להתגבר על מלים כמו "הכוח האדיר של אנרגיה חשמלית/ מאוחסן עבורך בסוללה ענקית/ היא כל כך שקטה כשהיא מחליקה בדרכים/ ממש כמו רוח רפאים", יוכל להתענג על מוסיקת נהיגה מצוינת, לכל סוג של מכונית.