מבחן: סאן-יאנג ג'וימקס 250

היום שבו השם סאן-יאנג יהפוך לאיקון המתאר את כל עולם הקטנועים, בדיוק כמו שהשם פריז'דר עשה לעולם המקררים, אינו רחוק. המותג הטאיוואני כובש שנה אחר שנה את טבלת המכירות בישראל של הקטנועים בנפחים 125 ועד 250 ושולט בה כמעט ללא עוררין בחמש השנים האחרונות. שני הנציגים של המותג כאן שאחראים להצלחה הם הג'ויירייד 125 ו-200 וגם הג'וימקס, האח הגדול.

שני הכלים הללו נמצאים איתנו כבר לא מעט שנים ולאחרונה, לאחר שמרבית מתחריהם הספיקו להתחדש ולהשתפר, שני הבנים לבית סאן יאנג החלו להרגיש מעט לא מעודכנים. בתערוכת האופנועים שארעה במילאנו בנובמבר 2008, הציגה סאן יאנג את חידושיה, בניהם סדרת ליטושים ועדכונים לשני הקטנועים.

כעת, אחרי מעט יותר מחצי שנה הם עושים עליה לארץ הקודש ואנחנו עושים עליה אל האוכפים, קודם אל האח הגדול, הג'ויימקס 250. הקטנוע שאמור לשלב יכולות אורבניות גבוהות, מידה רבה של שימושיות עם אפשרות להגיח מבין גושי הבטון אל הכבישים הבינעירוניים. אז האם יש לדור החדש את מה שצריך כדי להמשיך את הצלחת קודמו?

העדכון שעבר הג'וימקס לשנת 2009 כולל ליטושי עיצוב חשובים מאוד, בעיקר בחזיתו. את המראה השמרני המעוגל משהו, החליף עיצוב נאה, חד ומודרני למדי. החזית (דומה מאוד לכמה מדגמי ימאהה) כעת מורכבת מארבע יחידות תאורה, שתיים ראשיות ושתיים אחרות שמכילות את פנסי האיתות ואת פנסי הערפל – כן, פנסי ערפל, אבזור מאוד לא שגרתי בדו גלגלי. מהצד ומאחור העדכונים קלילים יותר ומצריכים מבט מעמיק וכן היכרות עמוקה עם הדור היוצא.

בנוסף לעיצוב, מצאנו בג'וימקס מספר מאפיינים מוכרים לצד כמה חדשים כמו המושב הכפול שלכל אחד מהרוכבים ישנה גם משענת קטנה, פתיחה מקורית למכל הדלק (דרך הסוויטש), פתיחת תא המטען אפשרית גם ללא הוצאת המפתח מהסוויטש באמצעות מתג צהוב חביב, באותו תא ישנה גם תאורה שימושית לשעות החשיכה, רגליות מורכב קפיציות ועוד. משום שהג'וימקס נחשב גם לאחד הכלים הנגנבים ביותר, אהבנו למצוא גם את היכולת לבטל את התנעת הקטנוע (משבת התנעה) באמצעות מתג שמתחת למושב.

את רשימת החידושים סוגר המנוע. זהו אמנם אותו מנוע 250 סמ"ק, אך מעכשיו נוספה לשמו האות i שמודיעה חגיגית על הצטרפותה של מערכת הזרקת דלק לחגיגה במקום הקרבוראטורים הוותיקים. זו אמורה לשפר את תכונות הבסיס של המנוע ולהופכו לנעים יותר לשימוש ומדויק יותר בפעולתו.

טיפוס מעל למושב הג'וימקס מגלה כי אין שינוי של ממש בתנוחת הרכיבה לעומת הדור היוצא. מול עיני הרוכב נמצא אותו מגן רוח ובגדול, גם אותו לוח מחוונים, רק שזה נראה כעת טוב יותר. למרות גודלו, הוא אינו מציע מידע עשיר במיוחד. יש שם מחוון למהירות, מחוון לסל"ד (נחמד, אבל את התועלת בו לא מצאנו), מדי חום ודלק דיגיטליים, מד מרחק מתאפס ונורות חיווי חיוניות.

תנוחת הרכיבה נראית כשאולה מהקטנועים הגדולים והסלוניים יותר. הישיבה נמוכה, הידיים שלוחות מטה וקדימה ואת הרגליים (יש המון מקום) ניתן לשלוח קדימה אל המדרסים לתנוחה ג'וימקסית אופיינית. המושב מרגיש מעט קשיח וצר, אבל הנוחות שהוא מציע טובה.

מבחינת השימושיות, הג'וימקס מנסה להעניק לרוכב את המקסימום. מתחת למושב ישנו תא גדול המתאים לקסדה מלאה פלוס ציוד או לאחת מלאה ואחת שלושה רבעים ובצדדיו ישנם שני תאים קטנטנים למיקום חפצים קטנים כמו מנעול דיסק וכו'.

ממול ברכי הרוכב ישנו תא נפתח לכל רוחב החזית, אך רק בצדו הימני ניתן באמת לאחסן ארנק או טלפון סלולרי. רשימת התאים לא מסתיימת כאן ומתחת לכידון מצד ימין ישנו תא נוסף בנפח סביר, אך את מכסהו לא ניתן לפתוח לרווחה או לנעול. את התא האחרון (כן, יש עוד אחד) אנו מוצאים בשדרה המרכזית של הקטנוע, בין רגלי הרוכב, אך גם את זה לא ניתן לנעול.

מבחינת האיכות והגימור, הג'וימקס אינו הכלי האיכותי ביותר בקבוצתו ובהחלט ניתן לראות מהיכן נחסך הכסף. הפלסטיקים סבירים באיכותם, אך ריפוד המושב מרגיש פשוט, הנחת הפלסטיקים זה לצד זה אינה מושלמת, תאי האחסון לא נסגרים במדויק ולא מעט ברגים נותרו חשופים נראים לעין.

המקום בו הג'וימקס יבלה את מרב זמנו הוא העיר, בדומה לרוב הקטנועים המקבילים. הוא אמור להשתחל בקלות בין טורי המכוניות, לדלג מעל מדרכות ולהאיץ ולבלות תכופות. במציאות, הוא עונה על רוב הדרישות, כאשר באחדות הוא מצטיין ובאחרות מעט פחות.

ראשית, המעבר לשימוש במערכת הזרקה עשה לטיוואני הזה רק טוב. דף הנתונים מספר על 22 כ"ס ב-7,750 סל"ד וכ-2.2 קג"מ 6,500 סל"ד והוא התגלה כשקט מאוד (מאוד) ובעל תפוקת כוח שמרגישה ליניארית מאוד לאורך רצועת הסל"ד. למרות זאת, הוא לא ישבור שיאי מהירות, לא בזינוק ברמזור ולא במהירות הסופית, גם אל מול כמה ממתחריו בעלי מנועים בנפח 250 סמ"ק, אבל ספק אם הוא יבאס מישהו.

הג'וימקס הוא כלי גדול יחסית ואם הרגע עברתם מקטנוע 125 קטן מידות, הרי שצפויים לכם לא מעט רגעי הסתגלות. הוא מרגיש ארוך ורחב, בעיקר בגלל החזית הנפוחה ואל ההיגוי בהחלט צריך להתרגל. מחד, הוא מגיש קל מאוד, אולי קל מדי והג'וימקס ממהר לפנות ולשנות כיוונים באופן תכוף, אבל עצם השימוש בכידון שלא נע כמקשה אחת עם החזית, ישנה תחושה כאילו מלפנים תלוי סרח עודף ארוך במיוחד. גם אל המראות והמראה ייחודי שלהן, צריך להתרגל. אלה נמצאות הרחק מלפנים וכוונונן אינו מושלם כך שלא תמיד ניתן לראות היטב לאחור.

המתלים של הג'וימקס מרגישים בסדר, אבל לא יותר מבסדר. הם קשיחים יחסית ולכן הם לא ממהרים לספוג את המהמורות העירוניות. פגישות מזדמנות בבורות ביוב בולטים או בפסי האטה קטנים מורגשות מאוד ולא פעם המתלה הקדמי סגר את מהלכו בחבטה. מדרכות עד גובה סביר אין בעיה לטפס או לרדת, אבל לא כדאי לאתגר את הגחון עם מדרכות מהסוג הגבוה יותר.

אם את היום הראשון הקדשנו לשיטוטים ברחובות גוש דן, הרי שאת עיקר היום השני של המבחן הקדשנו לתחום הבין עירוני. בבוקר קיבלתי החלטה, להגיע הכי רחוק שאפשר עם הג'וימקס, עד כמה שהישבן יאפשר. כשזה ירים דגל לבן נעצור, נאכל צהריים ונתחיל לנוע בחזרה. החזית שהופנתה צפונה שמה למטרה את ראש הנקרה כנקודת יעד ויצאנו לדרך.

ביציאה מהעיר, הג'וימקס ממש משתחרר ונושם לרווחה. המנוע חי טוב בסל"ד הגבוה ואין לו שום בעיה או קושי לנוע במהירות גבוהה מזו של התנועה מסביבות. בכביש החוף כאשר התנועה הפכה למעט דלילה יותר (צפונית לנתניה) סובבנו את המצערת עד לעצר ונתנו לו את זכות הדיבור. הג'וימקס האיץ בנחישות ולא פעם הראה 140 קמ"ש על המחוון, אך לא בלי מאמץ או ישורת ארוכה.

אולם, לא הצלחנו להישאר במהירות זו לאורך זמן. לא, לא בגלל לובשי המדים, אלא בגלל מיגון הרוח. מגן הרוח הקדמי נראה גבוה ויעיל, אבל מעל ל-100 קמ"ש הוא לא מגיע לכדי ביטוי ומערבולות קשות עטפו את הקסדה שלי וגרמו לזעזועים לא נעימים. על משקף פתוח, אין בכלל על מה לדבר.

אולם, מעבר לכך, גם הג'וימקס לא שמח לנוע במהירויות גבוהות ומעל ל-120 קמ"ש הוא מתחיל לשדר סימני מצוקה. המתלים מתקשים לעקוב אחרי האספלט, הגוף המעוצב מושפע מאוד מהרוח ומנענע את הקטנוע מצד לצד בחוסר שקט והבלמים לא נותנים את הגיבוי המלא. הם חסרי נשיכה של ממש או רגש ומרחקי הבלימה נראו לנו תמיד ארוכים יותר מהמצופה, כמעט בכל מהירות.

הקילומטרים המשיכו להיספר על לוח המחוונים, נתניה חלפה, מחלף קיסריה, מחלף זיכרון והישבן לא מתלונן. הגב מעט מציק בשל החיכוך התמידי עם המשענת הקטנה והצורך להתכופף לתנוחה לא טבעית במטה ליהנות מקצת הגנת רוח, ונראה שלא תהיה בעיה להגיע לראש הנקרה. אולם, מה שהכניע אותי לבסוף היה הרעב. כן, לא הג'וימקס, אלא הבטן שלי שפשוט דרשה שנעצור כבר ונתמלא. אז עצרנו בחיפה ואחרי סביח איכותי (סביח הזקנים בחיפה) החלטנו לתת לג'וימקס את הקרדיט על היכולת הבינעירונית ולחזור לגוש דן. את הדרך חזור הוא עשה באותה קלילות כמו בדרך הלוך.

בתחנת הדלק התגלתה צריכת דלק משולבת של 27 קילומטרים לליטר, כך שעם 12 ליטרים במכל הדלק, הג'וימקס מציע טווח נסיעה של קצת פחות מ-300 קילומטרים בטרם תצטרכו לעצור ולתדלק.

כן, זהו מחירו של הג'וימקס המחודש, זהה לזה היוצא מה שלדעתנו רק מעצים את התמורה לכסף בדור החדש. אז נכון, הוא לא האיכותי, המהיר או המתנהג שבכלים, בוודאי שלא מול מקביליו היפניים, אבל הוא זול באופן משמעותי מהם וכן מצליח להציע שימושיות טובה עם שלל תאי אחסון, הופעה מודרנית, מנוע חלק ונעים, נוחות טובה וגם טווח נסיעה לא מבוטל.

לטעמנו, אם לא תדרשו ממנו לעשות דברים שהוא לא תוכנן לעשות, לא תתאכזבו ולכן לא צריכה להיות לג'וימקס שום בעיה להיכנס לנעליו של קודמו, או אפילו להגדיל אותן במידה אחת או שתיים.