מי שומר על הילדים בדרך לבית הספר?

צילום: אור ירוק


חוק חינוך חובה במדינת ישראל קובע כי על מערכת החינוך מוטלת האחריות להמציא חלופה, עבור מי שאינו יכול להגיע למוסד הלימודים בכוחות עצמו. המרחק המינימאלי עבור קבלת מימון מצד משרד החינוך מותנה בכך שקיים פער של שני ק"מ ממקום הלימודים לביתו של התלמיד עבור החינוך הרגיל, ועד בלתי מוגבל בחינוך המיוחד.

את הזכאים להסעות במערכת החינוך, ניתן להקיש מסעיפיו של החוק - אכיפתו מתקיימת תחת פיקוח המדיניות המקומית ברשויות. לפי נתוני משרד החינוך, בשנת הלימודים אשתקד הסיעו הרשויות כ-280 אלף תלמידים בכל הארץ, מתוכם כמעט רבע מיליון בחינוך הרגיל.

בקווי התחבורה הציבורית מתבצעות נסיעות עבור מערכת החינוך באישור משרד התחבורה ו-77 רשויות עושות שימוש בשירות זה באופן רציף. בשנת 2008 הופעלו בשעות הבוקר כ-445 אוטובוסים ובשעות הערב עולים לכבישים 200 אוטובוסים נוספים. למרות זאת, אין בהירות לגבי הסעיפים הקובעים מהם הדרישות הבטיחותיות בהסעות בקווים ציבוריים. אך ברור לכל, שהמצב חייב להשתנות ובאופן מיידי.

מתוך תצפיות שערכה עמותת 'אור-ירוק' במהלך שנת 2006-2007, משתקפת תמונה מדאיגה הממחישה עד כמה הסכנה אמתית ויכולה להסתיים בטרגדיה. התצפיות נערכו בקרב מערכת החינוך הממלכתית והחרדית ועוררו לא מעט שאלות וחשש לרשלנות מצד הגורמים האחראים.

כך לדוגמה, נחשף כי שליש מהאוטובוסים מיושנים וגילם עולה על 10 שנים ויותר. 90 אחוזים מהם כלל אינם מצויידים בחגורות בטיחות צולבות, ובחלק אחר החגורות אינן תקינות. רק בחמישה אחוזים מן האוטובוסים שנבדקו החלונות מגבילים הוצאת איברים מחוץ לחלל היושבים. לא פחות מבישה היא חוסר תשומת הלב של המלווים בהסעות, שלא לומר נפקדותם מן המקום. רק ב-50 אחוזים מהמקרים היה נוכח נציג ממערכת החינוך ורק ברבע מהפעמים סייעו לתלמידים לחצות את הכביש.

שימוש בחגורות הבטיחות נעשה בעיקר על ידי תלמידי בית הספר היסודי, זאת לעומת תלמידי התיכון שם רק 25 אחוזים חגורים. נוכחותו של מלווה בכיר משפיעה באופן ניכר על התנהגות התלמידים. שכיחות החגורים עולה פי שלושה כאשר הוא תומך בהסעה ואילו נהגי האוטובוסים מעדיפים להישאר מרוחקים ולא בודקים מי חגור ומי לא, וגם לא מעירים על כך לאיש.

טענות העמותה הן שללא אווירה המכוונת להתנהגות בטוחה, כלומר שמירה על קו אחיד של כללים בטיחותיים - במסגרת החינוכית אין דין ואין דיין. גורל הילדים מוטל בעיקר על חוש האחריות האישי שלהם והחינוך להתנהגות בטיחותית בכבישים נובע בעיקר מהבית. האם משם תצא הכוונה ראויה?

ממצאים אחרונים שמפרסמת העמותה לקראת פתיחתה של שנת הלימודים, לא נושאים עימם בשורות חיוביות. ההתנהגות הקלוקלת ממשיכה, עבירות התנועה נערמות והאחריות ברובה רובצת על כתפיי ההורים, ולא על המחנכים.

תחילת הלימודים היא תקופה עמוסה בכבישים, במיוחד בבקרים הפקוקים ולבטח טעונה עבור ההורים והילדים. מטרת המחקר לנסות ולאבחן את הסיבות בגינן תלמידים בגילאים מוקדמים שלא יכולים לחצות בגפם את הכביש, מתמודדים עם סכנות בסביבת בתי הספר.

שילוב כוחות בין עמותות 'אמ"ן' ו'אור-ירוק' הניבו תצפיות שנערכו בשמונה מוסדות ובשישה ערים במשך חודשיים אשתקד, תוך מאמץ לאפיין את הרגלי התנהגותם של הילדים ברדתם מכלי-הרכב. לפי הממצאים, 70 אחוזים מהתלמידים בבתי הספר היסודיים מגיעים ללימודים בלוויית רכב פרטי ו-24 אחוזים מהם יורדים לכביש בצורה מסוכנת החושפת אותם לפגיעה אפשרית.

אחת הבעיות הקריטיות עבור ההורים נוגעת להיעדרם של מתחמי/מפרצי הורדה מבוקרים לילדים. לנוכח חסרונם נאלצים התלמידים לחצות את הכביש לבד, ללא פיקוח מבוגר ובמרבית המקרים מדובר בכבישים עם תנועה סואנת או שדה ראייה לקוי. מנתוני העמותה עולה כי 46 אחוזים מהתלמידים חצו את הכביש שלא במעבר חצייה וכפי שניתן לראות בסרטון, התוצאות עלולות להסתיים באסון.

מנכ"ל עמותת 'אור-ירוק' שמואל אבואב, רואה בחומרה את המצב הקיים ודורש לתקנו באופן מיידי. "אלו ממצאים מדאיגים שחייבים להיות מטופלים לפני שיהיה אסון. על הרשויות לדאוג למפרצי חנייה מוסדרים להעלאת והורדת תלמידים בבית הספר. על בית הספר לגלות אחריות ולדאוג שמורה אחד או יותר יהיו בעת הזו בכניסה לבית הספר וישגיחו."

לפי סעיף 83 לתקנות התעבורה, חלה חובה על התקנת חגורות בטיחות בכלי-רכב המסיע תלמידים והגבלת שני תלמידים לספסל והצבת מלווה. מהי רמת האכיפה? מי אוכף את זה? מי בודק בצורה קפדנית שהילדים בטוחים? לא בהכרח מי שאמור לעשות זאת.

תצפיות שנערכו בקרב 75 כלי-רכב שהסיעו 1,886 תלמידים בהסעות מתוכננות לא משאירות מקום לאופטימיות. התלמידים נוטים להפר ולהתעלם מכללי הבטיחות במהלך הנסיעה ולעתים תכופות מעוררים אי-סדר וגורמים להשתוללות פראית ולא פעם אין מי שיורה עליהם לשוב למקומם. יתרה מזאת, מכיוון שאין גורם מפקח על הנעשה, התלמידים מצטופפים על ספסל אחד מעבר לתקן המתיר שניים בלבד כשהם כלל לא חגורים בחגורות בטיחות ויש כאלו שפשוט עומדים על הכיסאות.

מנתונים שערכה העמותה על הסעות מוסדרות, נחשפת תמונה מצערת מאוד על בטיחות היושבים בכלי-רכב מסחריים. 54 אחוזים מ-1,539 תלמידים הנוסעים באוטובוס אינם חגורים בחגורות הבטיחות, 11 אחוזים מתוך 306 נוסעים במיניבוס אינם חגורים, וקרוב ל-100 אחוזים אינם חגורים ב"טרנזיטים" למיניהם.

תצפיות ערים בסיוע אמיל פוקס ו'אמ"ן' הפיקו ממצאים המתייחסים לתופעה מנקודת מבט גיאוגרפית. מתוך 14 ערים שנבדקו, בשלוש מהן לא היו חגורים הילדים כלל הן במכוניות והן בטרנזיט. ערים אלו הם נס ציונה, בני ברק וגבעתיים. תלמידים שנוסעים באוטובוסים בערים בני-ברק, חיפה ורעננה גם כן רושמים לחובתם 100 אחוזים ולא רחוקות משם נתניה וטייבה עם 50 אחוזים לערך עבור כל עיר. האחרונה אגב חוטאת עם 71 אחוזים שאינם חגורים גם במיניבוסים.

על כך מעיר אבואב כי היעדרה של חגורת בטיחות היא זלזול בחיי התלמידים. "התצפיות שערכה אור ירוק מעלה תמונה עגומה. כתוצאה מהעדר אכיפת השימוש בחגורות בטיחות בהסעות תלמידים והעדר הסברה ראויה בנושא. רבים מהתלמידים נוסעים תוך זלזול בהוראות הבטיחות בדרכים. בכך נחשפים התלמידים לסיכויי היפגעות גדולים ולהחמרה בפציעות, באם רכב ההסעה יהיה מעורב בתאונת דרכים. הוכח לא פעם שחגורת בטיחות היא מצילת חיים".

אופן הורדת ילדים ליד מוסדות הלימוד היא תורה בפני עצמה. ההורים עושים כמיטב יכולתם לגונן עליהם מפני הסכנות בכבישים, אך בכל זאת נדרשת מכולם הסתכלות ומעקב אחר המתרחש באזורי ההורדה הסמוכים. לא פעם קורה שמתוך פזיזות וחוסר הבחנה, הילדים יוצאים מהמכונית בריצה נרגשת היישר אל הכביש במקום להעיף מבט מה קורה סביבם.

צוותי העמותה צפו ב-744 אירועים של הורדות וב-1,266 הגעות תלמידים לבתי הספר. 91 אחוזים מהם הגיעו לבתי הספר ברכב פרטי. החמור הוא ש-21 אחוזים מתוכם מורדים במרכז הכביש, 30 אחוזים עוצרים בחנייה אסורה ורק 33 אחוזים במפרץ ייעודי. רק 15 אחוזים עוצרים במקומות מותרים כחניות מתוחמות ובמקומות בטוחים ליד המדרכה.

48 אחוזים מכלל הנהגים הורידו את הילדים כאשר הדלת נפתחת לכיוון הכביש. 23 אחוזים עשו זאת לכיוון המדרכה, ורק 11 אחוזים בחנייה מותרת. עוד נמנו במהלך התצפיות מעברי חצייה. מתוך 72 אירועים בהם נוכח מעבר חצייה במקום, כמעט 50 אחוזים נעשו מחוץ לגבולותיו. מתוך 166 תלמידים שבקרבתם מעבר חצייה, 70 אחוזים מהם השתמשו בו ואילו השאר (30 אחוזים) בחרו לחצות במקום אחר ללא שילוט או אזהרה.

לאור המצב המחפיר לעיל, מנסים בעמותה להביא ליידי יישום מספר פתרונות אפשריים עבור ההורים כדי ששנת הלימודים לא תזרע היסטריה בקרב האוכלוסייה. במהלך השנתיים האחרונות פתחה העמותה תכנית לקידום ושיפור בטיחות הילדים בדרך למוסדות הלימוד המכונה 'המסלול הבטוח לבתי הספר'. תכנית זו מקווה להציע חלופה רגלית ובטוחה עבור התלמידים והן כזו התורמת לבריאותם.

"נסיעה ברכב לביה"ס מחמיצה את ההזדמנות לבצע פעילות גופנית. ההליכה לביה"ס תורמת לבריאות, מעצם ההליכה היומית. גם איכות הסביבה תשתפר כתוצאה מירידה בזיהום הרב שיוצר העומס התחבורתי סביב בית הספר". כך מוסיף מנכ"ל העמותה שמואל אבואב.

להלן המלצותיה של עמותת אור-ירוק ועמותת 'בטרם' למסלול בטוח לבית הספר:
- לבחור מסלול הליכה שיש לאורכו מדרכות או שביל הליכה.
- הולכים תמיד על המדרכה, בצד הרחוק מהכביש.
- אם אין מדרכה יש ללכת בשול השמאלי של הכביש, רחוק ככל האפשר מהתנועה.
- חשוב לזכור - לפני שחוצים עוצרים, מקשיבים, ובודקים בכל הצדדים שאין מכונית מתקרבת ואז חוצים בקו ישר ובדרך הקצרה ביותר אל המדרכה שממול.
- לבחור מספר מינימאלי של כבישים אותם צריך לחצות ולהימנע מחציית כבישים ראשיים וסואנים.
- לחצות רק באור ירוק ולעולם לא לצאת לכביש מבין כלי רכב חונים.
- החצייה הבטוחה ביותר היא במקום בו פועלים משמרות הזה"ב.
- החצייה הנכונה: במנהרה או גשר - מצוין. במעבר חצייה מרומזר - טוב מאד (גם בירוק חובה לעצור ולבדוק). במעבר חצייה מסומן - טוב (אבל לא לסמוך על הנהג שיעצור).
- עבור הורים לילדים קטנים יותר, חשוב להקפיד שאלו ילוו על ידי מבוגר מוכר.
- בנסיעה לבית הספר כולם חוגרים חגורות בטיחות. לא נוסעים לפני שכולם חגורים.
- הירידה מהמכונית תמיד בצד המדרכה.
- לבית הספר רוכבים תמיד עם קסדות ובמסלול הבטוח.

המלצות נוספות מטעם העמותה מדברות על מגוון פעילויות חינוכיות המעודדות הטמעת התנהגות בטוחה בדרכים. כך למשל, ממליצה עמותת אור ירוק עבור ההורים לנסות את מה שקרוי 'אוטובוס מהלך'. מעין נתיב מוכתב ובו שזורות תחנות קבועות בתוואי הדרך, שם ניתן לצרף עוד תלמידים בליווי תמידי של איש מבוגר. בדרך ניתן לאתר מפגעים בטיחותיים וכך ללמוד בצורה ביקורתית היכן טמונות הסכנות.

מנתונים שהפיקה ה'רשות הלאומית לבטיחות בדרכים' בשיתוף מכון 'גאוקרטוגרפיה', עולה כי קבוצת הגיל הפגיעה ביותר בקרב ילדים נעה בטווח שבין גיל 5 לגיל 9. זאת, למרות שבעשור האחרון נרשמה ירידה באחוז הנפגעים בכל קבוצות הגיל בישראל. על פי הרשות הלאומית בשנת 2008 נפגעו 668 ילדים בתאונות דרכים המהווים כ-22 אחוזים מכלל הילדים הנפגעים ו-64 אחוזים נפצעו באופן חמור.

לא מפתיע לגלות כי מרבית התאונות נגרמות בשל פריצה לכביש או צומת שלא במעבר חצייה. סקר הרשות מצא כי 56 אחוזים מהילדים בגילאי 5-8 עוברים את הכביש בליווי מבוגר ואילו בגילאי 9-12, רק 12 אחוזים. הסיבה המרכזית בגינה נפגעים הילדים נובעת מהתפתחות הדרגתית ברמת ההתמצאות הסביבתית המגיעה לערך סביר בגיל 7.

בכלי-רכב המסיעים ילדים, ניכר כי חגורות הבטיחות נותרות יתומות בלפחות 35 אחוזים מהמקרים בממוצע. גילאי 5-9 חוגרים חגורות בטיחות במספרים גדולים יחסית, כ-64 אחוזים מהם עושים כך. 67 אחוזים מתלמידי החטיבות והיסודי המאוחר בגילאי 10-14 חגורים אף הם.

חלוקת השעות והסביבה מבחינה בין כמות הנפגעים בשעות הבוקר ללימודים, לשעות אחה"צ, מועד שובם של התלמידים לביתם או לפעילויות אחרות. על פי נתונים שנאספו ב-114 יישוביים עירוניים עם למעלה מ-10,000 תושבים בין השנים 2006-2007, שעות החזרה מבית הספר הן המסוכנות ביותר 13:00-14:30. שיעור הנפגעים בשעות אלו עומד על 16 אחוזים בממוצע בגילאי 5-14. ב-2008 קרוב ל-75 אחוזים מהנפגעים בקרב הילדים נפצעו בדרך עירונית, 24 אחוזים מהם בכלי-רכב.

עם פתיחתה של שנה חדשה נאחל לכל התלמידים שנת לימודים פורייה בבתי הספר, ובטוחה לכל המשפחות בכבישים.