בחצר האחורית של ארץ ישראל

750 קילומטרים, ארבעה ימים, שלושה לילות, מכפר ורדים ועד אילת, על טרקטורון. חוויה שצריך לחוות יותר מפעם אחת

  • חוצה ישראל

רעש אדיר של מנוע V8 מקפיץ אותי מהמיטה. לא, זו לא הייתה מפלצת אמריקנית שהניעה לי מתחת לבית, זה רק הטלפון שלי שמצלצל. "לעזאזל, מה השעה?" אני שואל את עצמי ומרגיש שרק לפני כמה דקות התחלתי להריח את השינה. מרפק כואב לצלעות מאישתי עורר אותי עוד יותר והבהיר לי לענות מייד לטלפון או לכל הפחות להשתיק את הרעש האיום הזה כי אם הבנות שלנו קמות, הלך עלי.

"אחי, אנחנו למטה" מבשר לי רז, "אתה יורד?". פאק, הם כבר פה והשעה בכלל 2:30 בבוקר, רק שזה בכלל לא בוקר ואני בכלל לא מאורגן. מזל שאת התיקים, את שק השינה ואת ציוד הרכיבה הכנתי עוד אתמול בלילה. עאלק אתמול, רק קצת אחרי חצות סיימתי לדחוף תחתונים, גרביים וחטיפי אנרגיה לצ'ימידן והנחתי את הראש על הכרית.

7 דקות מטכ"ליות עוברות ואני על הרגליים, מדדה אל המעלית ולמטה אל הטנדר, רק כדי לשכוח את ה'קאמל-בק' ולחזור חזרה לקחת אותו. הוא חשוב מדי, אתם יודעים, אחרי הכל לפנינו מסע של ארבעה ימים מכפר ורדים שבצפון הרחוק ועד אילת. על טרקטורון. אחד קאן אם אאוטלנדר 650 מקס בשבילי.

עוד בוואלה! NEWS

"עד היום יש לי צמרמורת": מה קרה כששיא ישראל המיתולוגי נשבר סופסוף?

לכתבה המלאה

ויהי בוקר, ויהי ערב, יום ראשון

קר שם בצפון, בכפר ורדים. קצת לפני שש בבוקר שופכים אותי מהרכב ואני מתחיל לחפש כמו נרקומן בקריז אחרי שני דברים: בגדים ארוכים (קרררר) וקפה. חייב קפה. עכשיו. הרעש של הגזיה משך אותי אל אחד המשתתפים במסע ואחרי שהעפעפיים שלי התרוממו למצב נורמלי כמעט, כבר זיהיתי פרצופים מוכרים – כמה חבר'ה טובים שכבר פגשתי במסע הטרקטורונים המדהים לירדן ואפילו את המג"ד מהסדיר. ממש פייסבוק המפגשים האלה.

דניאל מילוא וזאביק (השועל) משולם מכנסים את 17 המשתתפים (גרעין קשה של חובבי שטח מאתר ג'יפ-טריפ ולקוחות קאן אם) לתדריך בוקר לפתיחת המסע. "אנחנו נעבור בערך 750 קילומטרים בציר מתפתל לאורך המדינה" הוא מספר לכולם ורק משמע הדברים, השרירים שלי החלו להיתפס, אבל בקטנה, כבר עשינו מסעות ארוכים מזה (או שלא). "אף אחד לא עוקף, לא מעיף חצץ על זה שמאחוריו, לא יורד אפילו מילימטר מהשביל המסומן ומקפיד על נוהל שיירה". מעולה. סדר אני אוהב.

את מסעות חוצה ישראל עורכים דניאל וזאביק בחמש השנים האחרונות (מסע רביעי בסדרה) ובכל שנה מוקדש המסע לזכרו של אדם יקר אחר. הפעם, מוקדש מסע חוצה ישראל של אוקטובר 2009 לזכרו של ניר מלך, בנו של בצלאל מלך, חובב טרקטורונים ותיק ומנוסה. ניר ז"ל, בוגר יחידת דובדבן, שעסק כמדריך סנפלינג, נהרג בתאונת סנפלינג בצפון הארץ ב-24 במאי 2006 ואת זכרו ביקש אביו להנציח באמצעות מסע זה.

אחרי התדריך, כולם חובשים קסדות ומיגון, משליכים את הציוד הנלווה אל טנדר הסיוע שסיפקה 'עופר אבניר' ובו גם שני מכונאים צמודים שילוו אותנו לאורך כל המסע ורעם המנועים הרעיד את הכפר השליו. שיירת הטרקטורונים יצאה באופן מופתי מן הישוב אל השטח כשלפנינו כ-180 ק"מ העוברים דרך נופים עוצרי נשימה (אחרי שעתיים הפסקתי לספור את הפעמים שאמרתי 'וואו') שממש קשה להאמין שמדובר בארצנו הקטנה. את ארץ ישראל מכירים דרך הרגליים, אומר הפתגם ולדעתנו, גם דרך גלגלים ו-4X4 זה סבבה.

הקילומטרים נספרים ושמות כמו רכס הר חלוץ, מתלול צורים, נחל חילזון, נחל ספלול, יער גלעד ומסילת הברזל המפורקת (החיג'זית) מקבלים משמעות של ממש כשרואים אותם בעיניים ולא כעוד שם של שומקום על המפה. מתישהו כשהשמש התקרבה לים הבטן הודיעה רשמית – "חבוב, חטיפי אנרגיה זה סבבה, אבל זה חטיף, תן אוכל". זאביק שספק מרגיע ספק מקניט מספר שבחניית הלילה בקיבוץ גבעת השלושה נקבל אסאדו (ראול) 'לפנים', כלומר משהו משהו, כלומר כזה שעוד לא אכלנו אף פעם. ובאמת, כשנכנסנו לחניית המתחם, עם ראש מסתובב מבקבוק בירה על בטן ריקה, העשן והריח של הבשר השכיחו את האבק שאכלנו בדרך, את העייפות ואת הבעסה מהמקלחת הקרה.

זהו, הבטן מלאה בבשר טוב. ששש... כבר מאוחר (20:00 בערב), הולכים לישון.

אסדו כמו שאסדו צריך להראות (צילום: קובי ליאני)

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שני

אור בהיר, לבן וחזק צורב לי את האישונים. "יאללה כולם לקום, תזוזה בעוד 40 דקות" אמר הקול של זאביק, רק הקול כי דקות ארוכות חלפו לפני שכתם האור הפסיק לעוור אותי וראיתי פנים. מבט קצר בשעון מגלה שעכשיו שתי דקות אחרי ארבע בבוקר. מה יהיה עם השעות האלה? וגם כאן קר מדי לצאת מהשק"ש אבל אין ברירה. זאביק מסביר למתקשים להתעורר שלפנינו היום הארוך במסע – 220 פלוס קילומטרים, מכאן ועד שדה בוקר וזה הרבה.

שוב קפה, שוב מים קרים במקלחת, שוב זורקים את הציוד הנלווה על הטנדר, עולים על הטרקטורונים ויוצאים לדרך. הרכיבה איטית יחסית משום שהדרך מתפתלת ומסתעפת וכולם מקפידים על נוהל שיירה כדי לא לאבד את ההוא שמאחוריהם – מה שתוקע את כולם ובעיקר מבזבז שעות מהלו"ז.

גם במרכז הארץ הנוף מרשים וממש קשה להאמין שמאחורי רצועות האספלט ושורות הבניינים יש טבע שנעים ונקי לבקר בו. אולם, זמן לא רב אחרי היציאה, באזור נחשונים טרקטורון אחד שובק חיים. המכונאים מוזעקים למקום ואחרי נבירה קצרה בקרביו מגלים שאיפשהו בתוך החסימה היה קרבורטור, מתקנים את הליקוי ושוב יוצאים לדרך. המסלול לוקח אותנו דרך תל חדיד, יער בן שמן, חרבת רג'ב, משמר איילון, נחל שחם עד גן לאומי חולדה, שם עשינו עצירת צהריים לניקוי פילטרים ומנוחה קלה.

מתודלקים, רעננים ומאובקים המשכנו אל תל מקנה, נחל תמנה, יער חרובית, תל צפית, חרבת ערימה, יער מלאכים, חרבת קרקר, גן לאומי מערות סמך, משלט מאחז, שמורת נחל שקמה, בית קמה, מבואותיה המערביים של באר שבע, רמת חובב, משאבי שדה, דרך הנגב ונחל נוקד.

העיכובים בדרך גרמו לכך שנכנסו לחשיכה – חוויה בפני עצמה ברכיבה על טרקטורון, בייחוד כשפוגשים אמבטיות פודרה אדירות. בסביבות איזור זה גם התושבים המקומיים שמו לב לנוכחותנו ולכן "זכינו" לליווי צמוד של כמה חומדי טרקטורונים עד שהגענו לשדה בוקר, מקום חניית הלילה השני.

לפני חלוקת החדרים במדרשת שדה בוקר ואחרי שהאסאדו של ראול שוב העלה ריחות באוויר, חזרו כל חברי המסע על הריטואל – ניקוי פילטרים. צוות המכונאים של אבניר רחש ובחש סביבנו כמו דבורים עסוקות ואחד אחד נבדק, נוקה ושוחרר. מקצוענות.

שוב עם בטן מלאה, נכנסים לחדרים (שוב מקלחת עם מים קרים, קרים אחושילינג, כאלה שכנראה הגיעו ישירות מקרחון העד באלסקה) ומתעלפים על המיטות (20:10).

(צילום: קובי ליאני)

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שלישי

הדלת נפתחת ברעש צורם של חיכוך עם המרצפות, אורות הפלורסנט נדלקים בהבהוב מרגיז וצינת המדבר גולשת לחדר כמו פתיחה של דלת המקפיא ביום חם. "יאללה לקום, השעה 4:30, קיבלתם מתנה חצי שעה" צועק זאביק לתוך החדר. "וואלה תודה על החצי שעה, אבל ראבאק, אי אפשר להתעורר נורמלי ולא כמו בהקפצת כיתת כוננות בטירונות?" אני שואל ומייד נרגע. מתרגלים, אתם יודעים.

טרוט עיניים אני בקושי מצליח להיפרד מהמיטה וגונב עוד כמה דקות מעוכות על הכרית, עד שיש מספיק המולה מסביבי ואני מבין שאין מצב לברוח מזה. אני נכנס שוב לבגדי הרכיבה המאובקים ושמח לגלות שלפחות הצלקות בשוקיים ממגפי הרכיבה החדשים נעלמו בלילה.

התעכבתי ולכן גם החמצתי את פינג'אן הקפה. לא טוב. בלי קפה אני לא מניע ולמזלי, לאבא של אורון (משתתף במסע) שליווה אותנו ברכבו, נשארה כוס קפה שחור אחת בצד. מזל או גורל לא משנה, העיקר קפה.

הטרקטורונים מיושרים על שפת המצוק, עושים תמונת בוקר קבוצתית וקדימה לדרך בשקט, עד כמה ששיירת טרקטורונים יכולה להיות שקטה. בכניסה לבקעת צין רעידת האדמה שחוללנו העירה את אחרוני המטיילים שישנו באוהלים ובשקי השינה ולמרות זאת, זכינו לנפנופים אוהדים (או שמה היו אלה נפנופים נואשים מהאבק שעלה).

מבקעת צין המשכנו אל נחל צנים, נחל חוה, בואכה נחל מרזבה (הידוע לשמצה) והנופים מדהימים. אני מת על המדבר. על השקט, על האינסופיות שלו ועל הצבעים החמים. למזלנו, גם כשהשמש הייתה במרכז השמיים, לא היה חם מדי וזה מצוין כי יש דבר אחד פחות לדאוג ממנו בדרך. המשך הדרך הוביל אותנו דרך א-סולטאן, נחל נקרות, דרך המעיינות, נחל עשוש, נחל פארן המרהיב ומשם הדרך אל הפונדק של כושי רימון קצרה מאוד.

בפונדק, ביום השלישי למסע, אני כבר מכיר את שמותיהם של כל המשתתפים במסע ומזהה אותם לא רק לפי צבע וסוג הטרקטורון. אחרי ארוחת בשרים דשנה, מעשה נפנופו של רם עוזיאל בכבודו ובעצמו (מנהל חטיבת טרקטורונים ואופנועי ים בעופר אבניר) ומקלחת חמה לשם שינוי, גם הספקנו להגיע להיכרות אישית עם משתתפי המסע. כמה ילדים, איפה גרים, במה עוסקים וכו'.

השינה הגיעה מאוחר, אחרי הכל, זהו הלילה האחרון במסע וצריך לנצל אותו עד הסוף.

זאביק השועל מדגים איך נראה פילטר בן יום לעומת אחר נקי (צילום: קובי ליאני)

ויהי ערב, ויהי בוקר יום רביעי

יד מונחת בעדינות על כתפי הימנית ובלחש זאביק מנענע אותי ומבקש "קובי, קום, קום, השעה ארבע בבוקר, בוא נצלם בוידאו את ההשכמה של כולם. אתה תמות מצחוק". מצחוק אני לא אמות, מחוסר שינה, בטוח... עוד לא עוברות 10 שניות והוא שוב חוזר "יאללה קום, קום, אין זמן". וואלה הבקרים האלה לא ישכחו אצלי לעולם. כמו מנוע קר של רכב בן שלושים ואחת אני מגמגם באיטיות אל המכנסיים, שולף את המצלמה מהתיק ולוחץ רקורד.

אחרי 5 שניות כבר ער לגמרי מרוב צחוק שמכאיב את הבטן. מילא חשבתי שרק אני קם מעוך בבוקר, אבל אין כמו המשפטים הראשונים שיוצאים לבנאדם מהפה כשמעירים אותו לפני שעולה השמש עם מצלמה מול הפנים. המצלמה גורמת לכולם לקום מהר מהרגיל וזמן לא רב אחר כך שוב המים מבעבעים בפינג'אן. אחח... קפה.

היום, ביום האחרון, לפנינו מסלול קצר יחסית. בקושי 150 קילומטרים. קטן עלינו. בסופם אנחנו אמורים לראות את ים סוף, אבל לפני זה עלינו לעבור בשמורת הנחלים הגדולים (שטחי אש של שיזפון), ריכוז השיטים בנחל ציחור, נחל יעלון, לטוס על ציר המערכת בסמוך לגדר הגבול, לטפס את גבעות שחורת, לרדת בנחל שלמה, ולסיים כאמור בחוף ימה של אילת.

הדרך הסלעית והחולית חלפה תחתנו מהר מאוד וכבר בצהרי היום נחתנו בחופה המערבי של אילת. שם המארגנים ומובילי המסע, דניאל וזאביק הזכירו לנו שוב את ניר מלך ז"ל שלזכרו מוקדש המסע השנה, אמרו תודות לסיוע הנדיב של 'עופר אבניר' וחילקו תעודות השתתפות במסע. אז עכשיו, אחרי התמונה הקבוצתית, אני יכול לומר לכם בבטחה ש: חוויה כזו עוד לא חוויתי, יש לנו ארץ נפלאה ושכבר מעכשיו אני משריין את מקומי במסע הבא שיצא באוקטובר 2010.

תם ונשלם בהצחלה מסע חוצה ישראל לשנת 2009. נתראה בשנה הבאה. (צילום: קובי ליאני)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully