"אתה לא מתכוון לברוח לי, נכון?" חקרה אישתי בטלפון. לומר את האמת, כן תכננתי לברוח לה, וואלה שהייתי בורח לה. גם ניסיונות השכנוע שלי "בחיי, את לא תהני, זה אופנוע שטח גדול, המושב שלו מה-זה-קשה, לא יהיה לך כיף, חבל..." לא מצאו אצלה אוזן קשבת.
מייד אחרי שלקחתי אותו מאולם היבואן, חזרתי הביתה כדי לעלות על בגדי רכיבה הולמים לשטח, היא כבר חיכתה לי בדלת, עם מכנסי רכיבה, מעיל רכיבה, מגפיים, כפפות וקסדה ביד ושואלת, "יאללה, זזים?". נו, תגידו לי אתם, איך אפשר לומר לה לא?
ההאסקי שלנו הוא בחור גדול
הסיפור שלה עם אופנועים מתחיל עוד הרבה לפני שלי - בערך לפני 12 שנים ולכן אפשר להבין את גודל החיוך שנמרח לה על הפנים כשהיא ראתה אותו בחניה בפעם הראשונה. "בחור גדול ההוסקו.. מה? הזה..." ציינה. כן, ההאסקי הזה הוא בהחלט גדול. אמנם מבנהו רזה וצנום אבל גובה מושבו מהרצפה לא פחות מ-94 סנטימטרים. כבר כשלקחתי אותו מהסוכנות וגיליתי שאני רק בקושי מגיע עם קצות האצבעות לכביש וששמונים הקילוגרמים שלי לא מזיזים בכלל למתלים הארוכים, הבנתי שעלולה להיות כאן בעיה.
אז עם המון גמישות וקצת עזרה מעמוד בטון (לתמיכה), שנינו על האוכף. חצי שניה של לחיצה על מתג ההתנעה ומנוע הסינגל הגדול שלו (576 סמ"ק) מתעורר בשאגה דרך האגזוז. "נשמע טוב, הא?" היא צועקת לי מתוך הקסדה. לא יודע אם טוב זו ההגדרה הנכונה, אולי יותר בכיוון של לוחמני וקרבי, אבל כן, הוא בהחלט נשמע, גם למרחקים.
לא רק שטח
אחרי התמקמות מהירה על המושב הקשיח והצר אני מגלה שהשילוש של כידון (רחב בדיוק במידה), מושב ורגליות כאילו תפור לפי הזמנה. רק אל מיקום המתגים צריך טיפה להתרגל הצופר רחוק, האיתותים נמוכים וכו'. את האינפורמציה מקבלים מצג דיגיטלי לגמרי שמציע את מה שצריך וקצת מעבר לכך מהירות, סל"ד, דלק, חום וכו' בלחיצות על מתג ה-MODE.
אנחנו משתחלים בדרכנו החוצה מהעיר ומגוש דן כשהכיוון הכללי, הרי ירושלים והמצפה המפורסם מעל לאבו גוש. כבר ברגעים הראשונים, ההאסקי הזה מפתיע לטובה על הכביש. בניגוד לאופנועי שטח ייעודיים, הוסקווארנה מייעדים את ה-TE610 הזה לשימוש יומיומי על הכביש ובעיר ולכן ביצעו בו שורה ארוכה של התאמות וליטושים ביחס לדגמי האנדורו המפורסמים שלה.
הדבר הראשון ששמים אליו לב הוא כמובן תנוחת הרכיבה הגבוהה. מה זה גבוהה? למי שלא מורגל באופנועים מסוגו, מדובר בתחושה של כמו לנהוג על גורד שחקים. הראש נמצא כל כך גבוה מעל כולם, עד שאפשר לראות גם את צבע הגרביים של נהגי ג'יפים מסוקסים. בעיר, זה מעולה הכידון גבוה מגובה המראות של המכוניות מסביב, הוא צר וקל מאוד להשתחל איתו לכל מרווח כאילו היה קטנוע אדיר. גם לשדה הראיה השולט שחולש על כל המתרחש סביב יש יתרון בטיחותי עצום. שום דבר לא נסתר מעיני הרוכב. כלום. תוסיפו לכל זה גם את הסאונד אפקט של המנוע והאגזוז של ההאסקי ואתם מקבלים כלי שגם כולם רואים ושומעים שהוא מגיע.
צמיגי הענק שלו 21 אינטש מלפנים ו-18 אינטש מאחור יחד עם המתלים ארוכי המהלך, דורסים כל מה שבא מולם. שיבושים, מדרכות, כלבים, גשרים... הכל ושום דבר לא פוגם ביציבות הכיוונית שלו. תוך דקות אנחנו על כביש 1 משייטים בקלילות במהירות התנועה פלוס קצת כשהמנוע מווברץ קלות. "תן גז!" היא צעקת לי מאחור ובצייתנות אני מסובב את המצערת עד העצר. לא ניכנס לקרביים הטכניים שלו, אבל נספר לכם שלמרות העובדה שהמנוע הזה מפיק טונות של כוח (54 כ"ס ב-7,000 סל"ד) ומומנט (5.3 קג"מ ב-6,500 סל"ד) כבר מסל"ד אפס ולאורך כל התחום הבינוני, תענוג למשוך אותו גבוה בסל"ד, עד ממש לפגישה האלימה עם מנתק ההצתה.
האצות בהילוך השישי עשויות להרגיש מעט חלשות בשל קושי נשימה קל, ולכן, עם קליק אחד מטה ברגלית ההילוכים המנוע מומרץ בכוח, הנוף נמרח במהירות והמורכבת שלי מתחילה לצרוח. לעוד כמובן. ככל שעולה הסל"ד כך עולה גם רמת הוויברציות, אבל זה אופייני מאוד לכלים דומים בעלי מנוע סינגל גדול ובכלל, מתרגלים לכך מאוד מהר עד שזה מפסיק להפריע.
להאסקי שלנו אין בעיה לשייט במהירות חוקית, כשהכוח זמין תמיד ובכל מצב, אבל באותה המידה גם אין לו בעיה לטוס במהירויות פליליות שמעמידות את רישיון הנהיגה בסכנה מוחשית. כל זה בזכות רמת הביטחון העצומה שהוא משרה בידי הרוכב. הכידון מעביר שפע של תחושות מהגלגל הקדמי למרות הקוטר העצום, קל מאוד לרכון איתו בפניות, לעיתים בקיצוניות לא אופיינית לקטגוריה וגם צמיגי הכביש-שטח שלו אוחזים חזק מאוד באספלט. זאת ועוד לא הזכרנו את מערכת הבלימה המפלצתית ששותלת אותו חזק באספלט, גם מבלי להפעיל כוח מוגזם על המנופים. זו אמנם נעזרת בדיסק יחיד מלפנים וגם קוטרו אינו גדול, אבל זה פשוט עובד ועובד טוב.
יאללה, שבילים
אחרי תיור של משהו כמו שעה על הכביש, ההיא שמאחורה מתחילה להראות סימני עצבנות, לא במילים, בתנועות. בהתחלה עוד חשבתי שתנועת הירכיים שלה והחיכוך בי אומרים... נו, אתם יודעים... אבל הדרישה לעצור בצד כדי להחזיר דם לישבן לא אחרה לבוא. אז עצרנו על איזה חומוס באבו גוש (אבו שוקרי המקורי, או מה שהיה פעם המקורי, אבל שינה מקום, שינה בעלים, טעם ומחיר. העיקר שזה המקורי).
"את מתחרטת כבר שלא ברחתי לך?" שאלתי תוך כדי ניגוב. "מה פתאום. יאללה בוא נרד לשבילים" אמרה. וכך, בקצהו הצפון מערבי של אבו-גוש ישנם מספר שבילים חביבים (יער הרוחות) שאפשר ככה בכיף לתקוף או פשוט לשייט בהם, אז נסענו לשם.
ההאסקי הזה מרגיש טוב לא פחות על השביל מאשר הוא בכביש. אותו דיוק מדהים בכידון, אותה נכונות מצד המנוע, אותה יכולת מרשימה של בליעת מהמורות וכמובן הבלימה. רק שהפעם את הנוף העירוני החליפו עצים, סלעים והמון ירוק בעיניים. הגשם ששטף את הארץ ביום המבחן גם הידק היטב את הקרקע, מה שרק העצים את תחושת הביטחון שברכיבה ואפשר להעלות עוד ועוד את המהירות. אמנם זה לא הכלי האידיאלי לרכיבה בזוג, הוא מעט קיצוני וישנן חלופות נעימות יותר כמו הטנרה של ימאהה או הפגסו החדש של אפריליה, אבל זה בהחלט אפשרי ובכיף.
אופססס....
אחרי שיטוט שבילים לא קצר, בזכות המלצה והכוונה של חבר, גם מצאנו מצפה מקסים המשקיף מהרי ירושלים על כל גוש דן, בטח שביום כזה בו הגשם דאג לראות מצוינת. עוצרים את האופנוע, זוגתי מציתה לעצמה סיגריה ואני מנצל את ההזדמנות לעשות כמה קליקים במצלמה. לטובת הסשן השני אני מחליט לעלות עליו ולשנות מיקום, אבל לחצץ המרושע שמתחת לרגלית הצד היו מזימות אחרות.
הרגלית מחליקה תחתי, הרגל שלי בקושי מלטפת את הקרקע וטראח שנינו על הרצפה. "לא נורא, קורה" חשבתי לעצמי ובקרת נזקים חפוזה מגלה שכלום לא קרה ואפילו שריטה אין על הפלסטיקה הצבעונית. אני מניף את האופנוע ומגלה ש-140 קילוגרמים זה אולי גבוה על הנייר לאופנוע מסוג זה, אבל זה בכלל לא נורא כשצריך להרים אותו. כשהוא שוב על הרגלית אני מטפס עליו שוב, הפעם באקסטרה זהירות, רק כדי לגלות שידית הקלאץ' נשברה.
&%#@+$! אני מקלל בתוך הקסדה. מה עכשיו? הלב מתחיל לדפוק והראש לכאוב. גם אם נזמין גרר, ייקח לו שנה למצוא אותנו ביער הזה, שלא לומר בכלל להגיע לכאן וצריך עוד שעתיים להוציא את הבנות מהגן... איך לעזאזל נצא מהיער הזה בלי קלאץ'? ועוד בהרכבה?! אחרי שתי דקות של הורדת מתח, אשתי ואני מחליטים לעשות הכל כדי לחזור על שני גלגלים. אחרי שראיתי כוכבים כבר, הצלחנו להניע ולהעביר הילוכים בעדינות ללא הקלאץ' ולצאת מהיער.
בלי קלאץ' ובלי דלק
זה וואחד כאב ראש לרכב בלי קלאץ'. כל עצירה חייבת להיות מתואמת, כל רמזור או שלט עצור מחייב תכנון מראש ורצוי שאת התחלת הנסיעה יש לעשות בירידה. באבו גוש, שלושה מקומיים מבחינים במצוקה הקטנה והשבורה שלנו ואחרי דיאלוג של "אתה מוכר? אני קונה אותו גם ככה" מצדם, נפנוף יד בביטול ממני ומעט קללות מצדם, התחלנו לנוע לכיוון כביש 1 חזרה לגוש דן.
פתאום, במבט אחד במראות אני מגלה שהשלושה בטנדר האפור נוסעים צמוד לתחת שלי. ממש איתנו ולא בדיוק כדי לעזור לנו אם ניתקע. מזנבים בנו כאילו היו להקת צבועים שעוקבת אחרי צבי פצוע. במחלף שער הגיא, כאילו שלא לחוץ לי מספיק, גם מנורת הדלק נדלקת. בעצם די הגיוני שתידלק. יש 12 וחצי ליטר במיכל והתדלוק האחרון היה לפני קצת יותר מ-120 ק"מ.
אני מוריד את המהירות לסביבות השבעים קמ"ש כדי לנצל כל טיפה ואד במכל וגם מקווה שהאיטיות תגרום לעוקבים לוותר ולעקוף. זה לא עזר. הם אחרינו ובגלל ידית הקלאץ' השבורה אין לי את הלוקסוס לסטות לתחנת דלק קרובה. קיבלתי החלטה להמשיך ויהי מה, ואם יגמר הדלק, נשבעתי לאשתי שאני בולע את המפתח. מילא לשלם על ידית מצמד שבורה, אבל 73,850 שקל על האופנוע, זה ממש לא בתוכנית שלי.
אז המשכנו ככה, בלי קלאץ' בגיר ובלי דלק במכל ועם המון תפילות בלב. השבאב לא ויתרו המשיכו לעקוב אחרינו עד מטרים ספורים מהסוכנות שבפתח תקווה. העיקר שהגענו. דקות ספורות אח"כ כבר היינו בדרך הביתה עם ידית מצמד חדשה, מכל מלא, מספיק זמן כדי להוציא את הבנות מהגן וסיפור על הרפתקה חדשה.
בבוקר המחרת, גם בלי מילים היה לה ברור שאת הימים השני והשלישי למבחן אני עושה בלעדיה, לבד וכשפתחנו את הדלת, התפוצצנו מצחוק. אחד השכנים הדביק מכתב קצר שביקש שאת "אויב השכונה הרועש" אניע מחוץ לבניין. אבל מה הוא חושב, שאחרי כל הדחיפות של אתמול, יש לי איזושהי כוונה לדחוף את ההאסקי גם היום? נתתי גז ונעלמתי משם. אחרי הכל, לא כל יום יוצא לנו לרכב על כלי דו-שימושי שעושה כל כך מעט פשרות ועדיין מרגיש כל כך טוב גם בשטח וגם בכביש.
