(צילום ועריכה: יצרן)
ב-16 לנובמבר 1989 בראה לנד-רובר את הדיסקברי, שקיבל את שם החיבה דיסקו בקהילת השטח המסוקסת. הדגם החלוצי פנה מיידית לאכלוס משבצת ריקה בין הריינג'-רובר היקר לדיפנדר המיתולוגי והקשוח ובטרם נחשף לציבור הרחב בתערוכת פרנקפורט אותה שנה, כונה 'פרוייקט JAY'. מעין שם זמני עד שנבחר שם מודרני לשיווקו. הדור הראשון נשען על בסיסו של הריינג' שנועד לפלח הפרמיום. אך מתוקף מעמדות, נגזר על הדיסקברי להיאבק על מקומו בקרב מכוניות פנאי פחות קלאסיות שמוצאן מהמזרח ומארה"ב.
המרכב החיצוני עטה שלוש דלתות בלבד. מנועי ארבע צילינדר פשוטים בנפח 2.0 ל' מילאו את החזית ורק אחר כך צורפו עוד שתי דלתות, מנועי טורבו-דיזל ולמען חסך בהוצאות נלקחו חלפים מקבוצת האם 'רובר', לרבות מהאוסטין מונטרו והמונטגו. 5 שנים מאוחר יותר הגיעה מתיחת פנים ועימה חידושים זניחים לחלל הנוסעים. במרכז הבמה מנוע V8 בנפח 3.9 ל' כשבתאריך הסמכתו על ההנעה, לנד-רובר ציינה 100 אלף מכירות מהדיסקו.
דור שני ובעל בית גרמני
ב-1998, דור שני הפציע לעולם ברגשות מעורבים. הדיסקו שעד 1997 כבש לא מעט תארים וגרף שבחים בינלאומיים, המשיך להעניק לנהגי השטח מכונית קשוחה שאינה נרתעת משום מכשול, בתוספת כשלים מכניים שפקדו את הדגם בדיוק ברגעים שאף אחד אינו מסוגל לצפות אותם. שנים אלו היו קשות ותובעניות עבור קבוצת 'רובר' ובמהלכן ספגה הפסדים רבים על מכירות זעומות בקבוצה העממית שהיוותה הכנסה קריטית ליצרן. בעקבות כך, נאלצה לחפש עזרה כדי להנשים את מותג השטח שהוזן על ידי ב.מ.וו ב-1994. הבווארים לא המתינו לבשורות ומייד פינקו את הדגם בחזות משודרגת ובכינוי חלופי 'ניו-דיסקברי'.
הזרם ממרכז אירופה הביא למערכה קרוב ל-720 שינויים, חלקם נראים על גופו של הדיסקברי והשאר דורשים התעמקות נוספת. בבסיס הדברים, הדמיון הוויזואלי נותר כשהיה לדגם הראשון, אך נוסף על אלו נראה כי השיתוף של ב.מ.וו ליטש את המערכות האלקטרוניות באופן חד למדיי. בהיבט ההגנתי, 2 כריות אוויר לנהג ולנוסע נכנסו לשימוש לראשונה ברכב שטח ומערכות מתלים מתכווננות פרטו על התנועה.
למרות הפיקוד של ב.מ.וו, המנועים עדיין עזבו את כתלי לנד-רובר שהטמיעה את יחידות הדיזל (TDI) בכל ההיצע והקצתה לחובבי התאוצות מנוע בנזין בנפח 4.0 ל'. הצלחתו המסחרית הייתה מהולה בחוסר מזל, ובערוב ימיו של הדור השני, לנד-רובר ניסתה לקמץ עוד כמה פאונדים בסיועו של הפרילנדר קטן המידות, שגם הוא למרבה הצער גמגם בדרך לפסגות ההרים.
מב.מ.וו לפורד, מפורד לטאטא
הדור השלישי לדיסקברי, ה-LR3, הוצג בשנת 2004 בתערוכת ניו-יורק ארבע שנים בדיוק לאחר שהשליטה במותג עברה מב.מ.וו לפורד. הדור החדש חשף פרצוף וארכיטקטורה שונה מאוד מהמורשת ההיסטורית של המותג גם מתוך צורך שיווקי לאחר שנים של כשלונות לחברות האם וגם כי המודרניזציה חייבה זאת.
בין מכלליו החדשים של הדיסקו השלישי פורסם כי השלדה הפכה אחודה, המנועים פותחו בשיתוף עם פיג'ו, והמתלים נעו על בוכנות אוויר. סדרת המנועים כללה נפח חדש של 2.7 ל' V6 לוגם סולר, ומעליו בנזין 4.4 ל' V8. גולת הכותרת הייתה מערכת ה'טריין ריספונס', בורר אלקטרוני המתאים את הדיסקו ומכלוליו באופן אוטומטי לאופי המשטח תחת הגלגלים. הרכב הפך מודרני ואיכותי יותר מבלי לאבד את יחודו בעולם בו רכבי פנאי הופכים ליותר ויותר רכרוכיים.
ה-LR4, דיסקברי דור רביעי, הושק ב-2009 וכמו קודמיו, שוב תחת ידיים חדשות. ב-2008 מכרה פורד אחזקותיה במותג (במשותף עם יגואר) לטאטא ההודית שהעמידה סימני שאלה רבות על עתידו. חיצונית, ההבדלים בין הדורות מינוריים ועיקרם נמצא מתחת לבגדים כפי שתוכלו לקרוא במבחן ההשקה הישראלי אותו ערכנו לו לפני כחודש.
להבדיל מעשור וחצי אחורנית, הפעם נכנעה לנד-רובר בחוסר ברירה לתקינות פוליטיות שהמטירו חוקים חדשים הנוגעים לפליטת מזהמים. בסיועו של מנוע דיזל כפול מגדשים בנפח 3.0 ל' V6, הדיסקו החדש צורך כ-10 אחוזים פחות בדלק ומוריד את מפלס ה-CO2 בשיעור דומה. בד בבד וחרף ההגבלות האירופיות, חל זינוק ל-61 קג"מ במנוע זה, מה שהופך את הדיסקו V6 TDI לרכב השטח מונע הסולר החזק בעולם. מעבר לכך, בחסות טאטא מנסה המותג לקרוץ ליותר לקוחות כשאת עיקרם מקווים ההודים לגנוב מיצרניות הפרימיום עם שינויים מתאימים ברמות האבזור.
בעשרים שנותיו של הדיסקברי, לנד-רובר מסרה כ-900 אלף יחידות ממנו ב-91 מדינות (כולל ישראל כמובן) ונראה שהיד עוד נטויה. מה יביא הדור החדש קשה לשפוט, אך בהתאם לדרישות האצילות של בריטניה מהמותג, מותר לחזות כי הדגם ירקיד את השטח בקצב הדיסקו גם בעשורים הבאים אם או בלי מעבר לעוד בעלת בית חדשה.
.