שלוש שנים של חלמאות בכבישים

הפקקים בדרך לעבודה לא רק מעצבנים, הם גם יקרים מאוד למשלמי המסים. השבוע נודע כי בשל כשלים תכנוניים לא ייפתח הנתיב המהיר לתל אביב במועדו. וזו לא הפעם הראשונה - מסילה שנשכחה, אתרי קבורה שנחשפו ואומדן שגוי של עלויות גררו תביעות עתק ועיכבו את פתיחת הכבישים. הציבור תקוע בדרכים, אבל משלם מיליארדים.

הנתיב המהיר לתל אביב. מעטים מודעים לכך, אבל אחד הכבישים המרכזיים בישראל - כביש מס' 1 (תל אביב-ירושלים) - סלול בסמוך למחלף קיבוץ גלויות בניגוד לחוק. הכל החל בשנות ה-70, אז בנייה בלתי חוקית בשכונת עזרא שבתל אביב הביאה להזזת תוואי הכביש מערבה - שהרי בישראל קל יותר להזיז כביש מאשר לאכוף חוקי בנייה.

אלא שהזזה זו של הכביש המתוכנן לוותה בטעות, שהביאה לסלילתו דווקא על תוואי קווי הרכבת העתידיים שבין תל אביב ללוד, וכן על תוואי המסילה הרביעית באיילון. 30 שנה טואטא המחדל תחת השטיח, כך שגם מתכנני פרויקט הנתיב המהיר לתל אביב לא גילו את הטעות ההיסטורית, והשאר - היסטוריה. המדינה יצאה למכרז לביצוע פרויקט הנתיב המהיר ולהפעלתו למשך 25 שנה, בחרה זוכה (חברת שפיר), וכמה ימים לפני החתימה על הסגירה הפיננסית גילתה שלא תוכל לתת לזוכה את 600 המטרים האחרונים של הנתיב.

כל פתרון יצירתי נשלל על ידי אחד ממשרדי הממשלה, ולכן כשתצא תוכנית הרכבת העתידית לפועל, תיאלץ המדינה למצוא פתרון הנדסי מורכב (גשר, מנהרה) בעלות של עשרות מיליוני שקלים, או להפסיק את פרויקט הנתיב המהיר ולפצות את הזכיין בהתאם. סכום הפיצוי עבור כל שנה אבודה לזכיין הוא כ-40 מיליון שקל.

בינתיים כבר פרצה בין המדינה לבין שפיר והמממנים מחלוקת על ההשלכות של קיצור הנתיב על תזרים ההכנסות הצפוי מהפרויקט. המחלוקת הגיעה לשיאה השבוע בבקשת שפיר לבטל את הפרויקט. אם לא די בכך, במסגרת הסכם הזיכיון קיבלה שפיר גם את הזיכיון לסלילת הנתיב המהיר בכניסה לירושלים. עיריית ירושלים מתנגדת לפרויקט בתקיפות, וביטולו עלול לחשוף את המדינה לתביעות נוספות בסכומי עתק.

העלות: 400 מיליון שקל לפחות - הפיצוי לזכיינית במקרה של ביטול הפרויקט

כביש 431. 2.5 מיליארד שקל ושלוש שנות עבודה השקיעה חברת דניה סיבוס בכביש הרוחב הארוך בישראל (22 ק"מ) - כביש 431, המחבר בין ראשון לציון למודיעין. ואולם החברה לא היתה יכולה לשער את שצפוי לעמוד בדרכה. כמה קברים שהתגלו באזור רמלה נחשדו מיד על ידי קבוצות חרדים כקברי יהודים, והביאו לעיכוב ממושך במסירת האתר לדניה סיבוס ולחשיפת המדינה לתביעת ענק.

יתרה מזאת, מחלוקות שונות עיכבו את כריית אגם הניקוז והביאו לסכנת הצפה באזור ראשון לציון; ושינויים שבוצעו בתוכניות הפרויקט, לצד היעדר מנגנוני גידור על התשומות, אילצו את דניה סיבוס לרשום הפסדי עתק, שמחקו כמעט כליל את הונה העצמי.

לאחר שהכביש כבר נפתח, התברר כי טעויות שילוט כמעט גרמו לשורת תאונות דרכים - והמשטרה מיהרה לסגור כמה קטעים בכביש. זאת, כשבמקביל התברר כי חלק ממעקות הבטיחות בכביש לא הותקנו על ידי מתקין מורשה ולא אושרו על ידי היצרן, ודניה סיבוס נדרשה להחליפם.

החברה רשמה עד כה הפסד גולמי של 220 מיליון שקל, ובמקביל הגישה נגד המדינה תביעות מצטברות בסך 700 מיליון שקל. אגב, הקטע האחרון של הכביש, המחבר בין כביש 1 (מחלף ענבה) למודיעין, בוצע דווקא על ידי חברת נתיבי איילון - והושלם רק באחרונה באיחור של כמעט שנה.

העלות: 700 מיליון שקל היקף התביעה של דניה סיבוס נגד המדינה

כבישי השומרון. 4,000 איש בלבד מתגוררים בין ההתנחלויות בית אריה ועופרים שבשומרון, אבל דווקא שם החליטה המדינה לפרוש רשת כבישים באורך כולל של 20 ק"מ. אלא שרשת כבישים זו נותרה כיום מיותמת: החלטת הממשלה על הקמת גדר ההפרדה קטעה את הפרויקט והותירה בשטח "פיל לבן".

בכירים בצה"ל טענו אשתקד כי יש כאלה המנצלים את הכבישים למטרות אחרות לגמרי: שיירות צעירים המסתננים לכבישים אלה בלילות כדי לערוך מירוצי מכוניות. בכל מקרה, ההשקעה האדירה הפרויקט ירדה לטמיון.

העלות: 200-250 מיליון שקל - השקעה מוערכת של המדינה בכבישים ובגדר

בית הביל"ויים. ראשוני הביל"ויים שכרו ב-1882 שני חדרים בבית אנטון איוב, הניצב בין מחלף חולון למחלף וולפסון - מה שהספיק להופכו לאתר מורשת ציוני, שהוכרז ב-1964 כאתר לשימור והגנה. אלא שלרשויות התכנון היו כוונות אחרות, והן בחרו להאריך את נתיבי איילון דרומה ואת קו הרכבת ראשון לציון-תל אביב דווקא על האתר המוגן.

בעקבות לחץ ציבורי הוחלט בשנות ה-90 לשמר את המבנה. נתיבי איילון הזמינה חברה גרמנית לבדיקת ישימות העתקת המבנה ממקומו, ושילמה 30 אלף יורו כדי לשלול את הרעיון. לבסוף הוחלט כי הכביש יוסט ימינה (צפונה), נתיב מסילת הרכבת יוסט שמאלה, ובמובלעת שתיווצר בין הכביש למסילה יוצב בית הביל"ויים. זאת, כשתחת גבעה זו תיכרה מנהרה באורך 280 מטר ובעלות של כ-50 מיליון שקל.

העלות: 50 מיליון שקל - עלות כריית המנהרה

גשר הולץ. בתחילת שנות ה-80 תיכננו במשרד התחבורה ובחברת נתיבי איילון את המשכם של נתיבי איילון דרומה. ואולם המתכננים, מתברר, שכחו לכלול בתוכניותיהם את תוואי מסילת הרכבת שאמור לעבור במקום. התוצאה: גשר חיל השריון (הולץ) שבדרום תל אביב נבנה בדיוק על תוואי הרכבת המתוכננת מתל אביב לראשון לציון.

בנתיבי איילון תירצו בעבר את מעשה החלמאות בכך שבשנות ה-80 ההיתכנות למסילת רכבת בתוואי היתה אפסית, ולכן לא נכללה בתוכניות. אלא שלפני כשנתיים נאלצה החברה להעתיק את הגשר ממקומו לכיוון מזרח, לפנות את בית הספר הולץ ולהקים גשר חדש לרכבת.

העלות: 73 מיליון שקל - עבודות השיקום והזזת הגשר

חוצה ישראל (קטע צפוני). שלושה קברים שהתגלו בסמוך למושב אליקים הביאו למאבק ממושך ומתוקשר בין החרדים, המדינה וזכיינית הפרויקט - קבוצת דרך ארץ. החרדים דרשו לשנות את תוואי הכביש באמצעות פתרון שעלותו נאמדה ב-150-200 מיליון שקל, ואילו כל יתר המעורבים סיכמו על פתרון זול בהרבה, של כ-12 מיליון שקל בלבד.

במשך שנה ניסו שרי התחבורה והאוצר, ואף לשכת ראש הממשלה, לשכנע את החרדים להגיע לפשרה - אך לשווא. בחלוף כשנה וחצי, בסוף 2007, הגיע לבסוף הפתרון, כשתוואי הכביש הוסט ואחת מתומכות גשר מתוכנן פורקה. הכביש נפתח ב-2009 לתנועה, עוקף את הקברים ויכלול בקטע המריבה שני נתיבים בלבד, ללא אפשרות הרחבה עתידית.

העלות: כ-140 מיליון שקל - נזק ישיר ועקיף מהעיכובים ומבניית המעקף

כביש 9 (הכניסה החדשה לירושלים). יממה לפני הטקס החגיגי לחנוכת כביש הכניסה החדש לירושלים (כביש 9) נאלצה במאי 2007 חברת התשתיות העירונית מוריה להודיע על ביטולו. זאת, לאחר שבית המשפט המחוזי בירושלים הוציא צו ארעי האוסר את פתיחת הכביש, בעקבות עתירת החברה להגנת הטבע. האחרונה טענה כי לא הושלם השיקום הנופי והתגלו חריגות בביצוע הפרויקט.

לאחר ההקפאה המביכה, התברר כי מוריה התעלמה לכאורה מאזהרות בדבר הפרת התוכניות ומיהרה לפתוח את הכביש כדי שיהיה מוכן לחגיגות "יום ירושלים". הדבר הביא לפתיחתה של מערכה רוויית אגרסיות ומאבקי אגו בין משרד התחבורה, אגף התקציבים באוצר ומינהל התכנון - שהגיעה רק בחלוף חודשיים של תכתובות עוקצניות אל סופה.

העלות: 13 מיליון שקל - הערכות הנזק שנגרם מהעיכוב בפתיחה

מחלף גלילות-מזרח. באוקטובר 2006 החלו עבודות שדרוג בחלקו המזרחי של מחלף גלילות, במטרה לדלל מעט את פקקי התנועה האדירים באזור. המטרה היתה לאפשר לבאים מדרום (נתיבי איילון) נסיעה צפונה (לכביש 4) או מזרחה (על כביש 5). אלא שבאופן שגרתי למדי, התברר כי העבודות, שעלותן נקבעה תחילה על כ-50 מיליון שקל, התייקרו במהלך ביצוען.

בין משרדי האוצר, התחבורה ועיריית תל אביב פרצה מיד מחלוקת באשר לחלוקת כיסוי החריגה הכספית, ובדצמבר 2007 הופסקו העבודות באתר. רק בחלוף חמישה חודשים הצליחו שלושת הצדדים להגיע לכדי סיכום, והעבודות חודשו. אלא שאז התברר כי קבלן העבודות דורש פיצוי בסך 10 מיליון שקל בגין עיכוב העבודות. כמובן שדרישה זו גררה מחלוקת נוספת בין הצדדים באשר לכיסוי התקציבי הנוסף, ולעצירה נוספת של העבודות. הפרויקט הסתיים לבסוף באיחור של חצי שנה ובפיצוי של כ-10 מיליון שקל לזכיין.

העלות: 10 מיליון שקל - פיצוי המדינה לזכיין