פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      תהי יפה ותשתקי

      היא מעלה חיוך על פני כולם, שוברת קרח אמיתית ושובבה כמו נערת בית ספר וזה רק מאיך שהיא נראית. אבל איך היא נוסעת?

      "איזה יפה, יא אללה, איזו פיאט זו? מה זה הגג הזה? למה הכיסאות אדומים? תאמין לי יש לך את העבודה הכי טובה בעולם. אולי תחכה קצת שגם הבן שלי יראה אותה?", אני שומע מאחורי כתפי בשעת הבוקר המאוחרת כשאני מתקרב לפיאט 500 קבריו בחניית ביתי. זה היה השכן המיזנטרופ שלי. האנטיפט שאפילו שלום לא אומר במעלית, ההוא שרק מחפש סיבה לצלצל בפעמון דלת ביתי בשעת ערב מאוחרת ולהעיר את הזאטוטות הישנות שלי, כדי להתלונן על זה ששוב החניתי את הקטנוע שלי, בחניה הפרטית שלי (?!). עכשיו, הוא עומד, מתבונן באיטלקייה הקטנה, עם חיוך מאוזן לאוזן ופשוט נהנה ממה שהוא רואה. אני לא מכיר בו צד כזה. מחייך. בעצם, אני לא מכיר בו אף צד מלבד זה המריר והטורדני ולכן גם הופתעתי כל כך.

      כן, כזו היא הפיאט 500 ובייחוד בגרסתה בעלת הגג הרך. כמו הסמארט של מרצדס שהגיעה אלינו במפתיע בעשור הקודם וגם נעלמה באותו אופן, גם עכשיו יש לנו עסק עם מכונת חיוכים מדליקה שאיש לא יכול להישאר אדיש אליה. אז לקחנו אותה מהיבואן עם הגעתה לישראל ויצאנו איתה למספר ימי נהיגה. האם היא המשיכה לגרום לנו לחייך?

      מבחן פיאט 500 קבריו (קובי ליאני)

      מטרו סקסואלית

      למרות החוויה האנתרופולוגית במפגש עם השכן, החיוך הבלתי פוסק שלו לא "קנה" אותי ודי בער לי לזוז כבר משם. אבל למרות שעשיתי קולות של אחד שכבר צריך ללכת, הוא המשיך בשלו. "נכון שהיא חמודה?" שאל, "כן, היא חמודה לאללה" אני משיב ולפני שאני מספיק לקחת נשימה שניה, הוא כבר בפנים מתחיל למשש את הדשבורד וכל מה שמסביבו.

      גם שם הוא נראה מבסוט מעצמו. למען האמת, בהחלט יש לו ממה. בניגוד לרוב המוחץ של המכוניות בישראל, כאן יש עיצוב של ממש בתא הנוסעים. הוא לא נראה פלסטיקי, אפור, אפור ואפור, אלא כזה עם טונות של אופי ויצירתיות. רוצים דוגמאות? מספיק להביט בתמונות כדי להבין שמדובר באחד מתאי הנוסעים היפים ביותר שניתן למצוא במכונית קטנה שכזו, אם לא היפה שבהם. בגרסת הקבריו המאובזרת ביותר שהגיעה אלינו למבחן, המושבים עוטים עור אדום בוהק (חריג, אבל מגניב לאללה), ההגה ולוח המחוונים צבועים בלבד, עם פס שממשיך לרוחב הדשבורד, משענות הראש ממשיכות את הקו הזה ואם מרחיקים את הפריים אל הופעתה החיצונית, מגלים שהשילוב של צבע שחור (בהתחלה עוד התלוננו, למה הוא לא אדום), עם הגג הבז', פשוט מושלם.

      אבל מצד שני, עדיין במבט על חיצוניותה, לא מדובר במכונית הכי גברית שיש. גם לא כל כך נשית במחשבה שניה. יותר מטרו סקסואלית שכזו. נשים יחייכו אליכם, גברים, קצת פחות ואולי יחשדו בנטיות המיניות שלכם בלשון המעטה. ה"אבל" הזה ממשיך גם בחזרה אל תא הנוסעים שלה. לא מהבחינה המינית, אלא מהבחינה התעשייתית, שכן כשיורדים לפרטים, מגלים שלמרות כל העיצוב וההשקעה, דווקא באיכותם של החומרים והרכבתם במקומם, קצת העלימו עין. חלק ממשטחי הפלסטיק לא חופפים היטב זה לזה, פה ושם נשמעים צרצורים בנסיעה על שיבושים והעסק מרגיש קצת צ'יפ. קצת זול מדי.

      מבחן פיאט 500 קבריו (קובי ליאני)

      נוסעת על עקבים

      השכן עדיין בפנים, תופס לי את כיסא הנהג וממשיך לחייך כאילו פגש את אהבת נעוריו שחמקה לו. בשלב הזה, עודף העניין שלו במכונית הזו גרם לי באופן לא רצוני להרחיב את השיחה איתו. "הבעיה איתה, שהיא לא נוסעת כמו שהיא נראית..." סיננתי לעברו. הוא הסתכל עלי, עם חיוך מעט מוקטן, אבל הפתיע ואמר "למי אכפת מאיך שהיא נוסעת אם כך היא נראית?".

      ובאמת, למי אכפת? ועדיין, פיסת האופנה המתגלגלת הזו הכינה לנו רצף של אכזבות בנהיגה בה. אכזבות שגרמו לנו לחשוב שלא מדובר כאן במכונית מגניבה שיודעת להתמיד בחיוכים שהיא מפתחת בפרצופו של הנהג, אלא מדובר כאן גימיק שיווקי נטו.

      כבר במטרים הראשונים עמה, אני לא מרגיש במקום. ההגה שאינו מתכוונן לעומק, מרגיש רחוק מדי והדוושות, קרובות מדי והתוצאה היא תנוחת נהיגה שרחוקה מהאידיאל. גם הסרבול בפעולת התיבה הרובוטית מרגיז. ההכלאה בין תיבה ידנית, שמעבירה הילוכים על דעת עצמה, ללא דוושת מצמד (מצמד יחיד), מניבה את אותו נדנוד מעיק עם כל העברת הילוך. את תופעה זו לרוב הצלחנו להעלים בשאר המכוניות המצוידות בתיבה שכזו על ידי הרפיה קלה מדוושת הדלק לפני העברת ההילוך, אבל האיטלקייה הזו לא שתפה פעולה עמנו ולא העלתה הילוכים בתגובה. למעשה, רק במצבה הידני הצלחנו לשלוט בכך.

      גם מבחינת הכוח אין בשורה של ממש. מכונית המבחן צוידה במנוע ה-1.4 החזק שבהיצע של דגם זה ולו 100 כ"ס ב-6,000 סל"ד ו-13.4 קג"מ ב-4,250 סל"ד. זה לא נשמע רע בכלל במכונית קטנה שכזו שמשקלה עומד על 930 קילוגרמים בסך הכל. אולם, בסעיף הביצועים, בכל יציאה מהתחום האורבני, היה חסר לנו כוח. כוח להאצות, כוח לעקיפות וכמובן בעליות ממושכות.

      משהו בהתנהלות שלה מרגיש מאוד מהוסס, מאוד מלאכותי וזה עוד לפני שבכלל אמרנו מילה על ההגה החשמלי המעורפל שלה. לשמחתנו, לחיצה על מתג הספורט, הפך אותה לסבילה יותר. תגובת המנוע התחדדה, הביצועים השתפרו וגם הגיר המנדנד התאים את אופיו לזה של המנוע ולא הרגיש עוד אקראי ומנותק. הוא נעשה זריז יותר והחלטי יותר במשיכת ההילוכים ובהתאמתם להתנהלות המנוע.

      מבחן פיאט 500 קבריו (קובי ליאני)
      100 כ"ס מ-1.4 ליטר, אבל קצת קצר נשימה

      ראש פתוח

      עד כאן, הממצאים שלנו מהנהיגה בה תואמים את החוויות שלנו מכל פיאט 500 אחרת בה נהגנו. אולם, גרסת ה-C החדשה, שנחשפה בתערוכת ז'נבה 2009, אמורה להעניק שדרוג מקיר לקיר לחיי הנוסעים עם היכולת לפעור את הגג. אין זו מכונית קבריו סטנדרטית, שכן קורות הדלתות והגג נותרות במקומן ורק הגג עצמו עשוי בד ומתקפל כמו אקורדיון אחורנית.

      באופן אישי, אני מאוד אוהב מכוניות פתוחות משום שחוויית הנהיגה בהן שונה לגמרי מכל מכונית אחרת, ממש כמו שישיבה במרפסת שמש אינה דומה להסתכלות מחלון עם תריס. אז בדרך לכבישי הנהיגה שמשמשים אותנו כמעבדת מבחן ליכולות הרכב, החלטתי ללחוץ על המתג ולהכניס קצת שמש פנימה בימי הגשם האחרונים. אבל האיטלקייה הזו חשבה אחרת ומסתבר שלא ניתן לפתוח את הגג בזמן נסיעה. אם לא בנסיעה, אז נעצור. בקליק אחד הגג מתקפל לאחור ונעצר בראש הקורות האחוריות. תענוג. אוויר נקי נכנס פנימה ולמרות הצינה, קרני השמש מתחילות לחמם את המקום שבו בקרוב תהיה קרחת.

      אבל את תרועות השמחה היינו חייבים להפסיק כבר ב-80 קמ"ש, עוד לפני שהגענו למהירות הנסיעה המותרת באוטוסטראדה. מדוע? כי הרעש האדיר שגורם הגג הפתוח בתא הנוסעים פשוט איום. סוג של פמפומים באסיים שמפוצצים את המוח ומאיימים להוציא אותו מהאוזניים הגיעו מלמעלה, ממש כמו שקורה בנסיעה במכונית רגילה ופתיחה של אחד מהחלונות האחוריים, כשכל האחרים סגורים. המצב הבלתי אפשרי הזה גרם לנו לתור אחרי מפלט בצד הדרך כדי לסגור את הגג. אבל לפני כן, גם גילינו שיש מצב פתיחה נוסף של הגג שבו קיפול הגג ממשיך מטה מפינת הגג האחורית והעליונה, מטה אל עבר דלת תא המטען. אך אבוי. במצב זה קיפול הגג חוסם לחלוטין את החלון האחורי ומחסל לגמרי את היכולת להשתמש במראה הפנימית כדי להביט לאחור.

      מבחן פיאט 500 קבריו (קובי ליאני)

      רוצה, אבל פוחדת

      מאותו רגע ואילך, לפחות בכבישים הבינעירוניים בדרך אל כבישי הנהיגה, נהגנו עם הגג סגור ואם זה לא עניין כל כך את השכן שהפך לדביק, הרי שסעיף ההתנהגות יעניין אותו עוד פחות. אבל דווקא כאן יש ל-500 הפתוחה (לפחות בפוטנציאל) מה להציע.

      מחד, היא מצוידת במתלים שכוילו על הצד הרך של הסקאלה וזה מסייע לה לטפל במהמורות (עד גבול הבינוני, שכן היא נוטה להתרסק אל מהמורות גדולות) באופן סביר שהולם מכונית בממדיה (355 ס"מ לאורך, 163 לרוחב, 149 לגובה ובסיס גלגלים של 230 ס"מ) ומאידך, בזכות השובבות שנטועה במכוניות קטנות כאלה, אפשר ליהנות ממנה במידת מה בכבישים מפותלים. כל שצריך לעשות זה להמריץ את המנוע גבוה בסל"ד, לתקוע את ההילוך הנכון ולתת לה לרקוד.

      אבל למרות הכל, גבולות היכולת ברורים כשמש. ההגה כאמור לא מערב את הנהג במאום, ולכן את מעט התחושות מקבלים דרך הישבן ואם דוחקים בה טיפה מעבר להיגיון, ה-500 מגיבה באיבודי אחיזה שמעירים את בקרת היציבות ומשאירים אותה בפעולה מאומצת עד סוף הקטע המסולסל.

      פוסטר יקר

      אחרי שנבר בכל מה שאפשר לנבור, פתח כל תא, הציץ בתא המטען הזעיר (והתבאס), בדק שמן והתכופף כדי להציץ לה מתחת לשמלה, שאל השכן את שאלת השאלות. "תגיד, כמה עולה הצעצוע המגניב הזה? 80, 90 אלף?". חייכתי. חייכתי כי ידעתי שאני הולך לשבור לו את הלב פעם נוספת ואולי לנקום בו, ככה בקטנה על כל ההצקות הקבועות שלו.

      "ידידי, אתה בכלל לא בכיוון בשמאות המחיר שלך. הגרסה הכי זולה שלה שמגיעה עם אבזור צנוע, עם מנוע 1.2 ליטר וגיר ידני מתחילה ב-120 אלף שקל. מעליה יש גרסה מאובזרת יותר עם אותו מנוע תמורת 140 אלף שקל ואת המכונית הזו עם מנוע ה-1.4 והגיר הרובוטי מתמחרים ב-160 אלף שקל!".

      המשפט הקצר שלי מחק לו את החיוך תוך שניה ומאדם שמח, קורן ואפילו מאוהב הוא חזר להיות אותו הטיפוס המריר שאני מכיר מבעבר. הוא קם על רגליו, לקח שני צעדים אחורה, הסתובב והלך לעבר מכוניתו, כבר לא מחכה שהבן שלו יגיע לראות אותה. רגע אחר כך הוא הסתובב, פניו חמורות סבר ושואל "160 אלף? על מה ולמה? ואם כבר אנחנו פה, אולי תוציא מהחניה את הקטנוע שלך? אתה לא רואה שהוא לא שייך לפה?"

      ובכן, הוא חזר להיות אותו אדם מריר ומאוכזב שמתלונן על הקטנוע שלי ואנחנו נשארנו עם השאלה שלו, על מה ולמה 160 אלף שקל? הכסף הזה אמנם קונה כאן מכונית קטנה וחמודה מאוד למראה, גם מבחינת תא הנוסעים, אין בכך כל ספק, אבל הוא קונה גם מכונית עם גג נפתח שלא מאפשרת שימוש בו מחוץ לעיר, ביצועים פושרים, התנהגות כביש סבירה בלבד, שימושיות מוטלת בספק עם תא מטען שמספיק לשקית חלב ומושבים אחוריים שלא כל כך מתאימים למבוגרים וגיר רובוטי מעיק.

      ובכל זאת, קניית פיאט 500 עם גג נפתח, אינה קניה שנשענת על ההיגיון, אלא על הלב, כי כשנוהגים בה, גם הרחובות הסרוחים של דרום תל אביב הופכים להיות שדרות מילאנו, עתיקות יפו הופכות להיות אנדרטאות רומיות וכל הכוסיות בפוטנציה בדיזינגוף שמות אליכם לב, אם זה הקטע שלכם כמובן.

      מבחן פיאט 500 קבריו (קובי ליאני)

      .