קפה ומאפה

צילום: דייב שחר
עריכה: בת גולן

במשך שנים הסתמן המפגש הטעון בין רנו קליאו לנציגה מסדרת ה-200 של פיג'ו כאירוע נפיץ: רנו מול פיג'ו בלוחמה על אדמות בינלאומיות. ילידות סופר-מיני לאותו הדגל כשכל אחת מהן בנפרד תרמה חלק ממשנתה לתהליך ההתבגרות של הקבוצה החשובה ביותר באירופה, וביחד העלו השתיים את הרף בתחום הניהוג בכל דור נכנס. כך היה איפוא לפני שנים רבות, ומה היום?

מבחן בקבוצת הסופר-מיני בו מככבות צרפתיות כשרוניות כבר אינו סגור וחתום כאילו התוצאות ידועות מראש. פתאום קמו מסביב מכוניות יוצאות דופן מהמזרח שאינן מאכזבות בשטח המרעה שהיה סימן ההיכר הבלעדי של האירופאיות – ההנאה מהנהיגה.

בצל משברים כלכלים חברות רכב קטנות נבלעות בתוך תאגידי ענק ונרקם שיתוף בין פלטפורמות וטכנולוגיות. כך יוצא לעתים שמכוניות פופולריות כגון מאזדה 2 היא תאומת פורד פיאסטה, וסוזוקי סוויפט מנערת את תדמיתה הגמלאית ומספקת חווית נהיגה שלא נופלת מאף מכונית מן המערב. במילים אחרות, הבחירה במכונית קטנה הפכה לאתגר מאוד גדול.


מסיבות אלה ואחרות, שתי החברות הנבחנות כאן ירדו מגדולתן; מרבות מכר בימי הזוהר שלהן למוקצות לשולי הפלח כמי שכל עברן המפואר והצלחתן נמחו במחי כף. עם עובדות אלה ברקע יצאנו לעמת בין שתי צרפתיות בעל עבר עוין ויריבות מרה, כדי להחליט מי מהן מנציחה את התכונות הישנות ואם קיימת (עדיין) פילוסופיה ברורה בתכונות הטבועות בהן. האם נכונה לנו אכזבה, האם זה בכלל משנה בתקופה זו?

ויזואלית, הקליאו היא העכשווית בין השתיים. במסגרת מתיחת הפנים שנערכה אשתקד (סטייג' 2) עודכנה הופעתה הכללית בצורה מידתית על ידי העמקת הלוע מלפנים, והרחבת והנמכת השפה התחתונה. השינוי בולט כשמביטים בה מהקרקע כלפי מעלה, ממש מגובה אפס: אלומות החזית נמתחו לאחור, בתי התאורה בצידי תא המטען פוזלים החוצה והלוגואים זזו ונערכו מחדש. המבנה הזוויתי הזה מקנה לקליאו חזות רעננה וחיננית, ובכל אופן מעניינת ומושכת יותר מהדור הנוכחי שהתיישן די במהרה.

ה-207 ספורטיבית ומודגשת מהקליאו. קצת פחות בולטת בצבע המוכסף והחיוור של מכונית המבחן, אבל אינה מסוג המכוניות בפיג'ו שהיקף השפעתה החיצונית נחלש במעבר בין ה-206 לדור החדש. גם היא זכתה לקוסמטיקה וניתוחים קלים על גופה, אולם טרם דלפה להיצע מכוניות המבחן של היבואנית המקומית ולפיכך נפקדה מאתנו. רק כדי להבהיר את המצב, נספר כי השינוי באמת קל מאוד ולא ממש דרמטי.

מי מהן יפה יותר? לטעמנו הפיג'ו, שלמרות גילה המתקדם, עדיין שומרת על נוכחות שניחנת בתנוחה של "תאוצה בעמידה". משולה לחתול שציפורניו שלופים ומתכונן להסתער על הטרף ממרחק קצרצר. הקליאו לצידה מקבלת נקודות על צבע נועז, זרחני וירוק, שמתחבר לגוונים בחיק הטבע. מעבר לכך, אנחנו חושבים שהגיע הזמן לשנות את הפרופורציות עד שלב היסוד ולעצב אותה מחדש. ניסאן שהתקרבה אליה לאחרונה בחטיבת התכנון בהחלט יכולה לתרום לה חופן רעיונות.

הגלישה פנימה אל הרנו מכניסה אותנו לחלל מאוורר וגדול. על היותו מזמין או לא, נפנה מקום מעט אח"כ בנושא השימושיות. הקליאו הקטנה בדימוס תפחה עם השנים למכונית שמנה. משתרעת על מימדים נרחבים ועשירה בגובה ומרחב - פסיעה מכלי-רכב שמדגדג מהקצה התחתון את הקבוצה הבאה בסדר הגדלים ומושיב 5 אנשים בלי בעיות מיוחדות.

הקונסולה ברנו אינה מסוג התרכובות שיש בהן גאווה. לא למשתמש, וספק אם במפעלי הייצור מגוללים הפועלים אגדות אודות חומרי גלם אקזוטים שזורמים בין קצות אצבעותיהם. מצד שני, בכל דורותיה של הקליאו סעיף ההרכבה לא זכה לשבחים וגם הפעם אין לנו כאלה. ההרכבה אינה יותר מסבירה, למרות שלא נשמעו צקצוקים מהפלסטיק. היא מתפשרת מדי באיכותה עם אלסטיקה צעקנית ומתגים פשוטים מכל ההיצע של רנו - בפרט מהזרוע המסחרית. ולא את זה אנחנו רוצים במכונית קטנה ומשפחתית בטווח העלויות שלה.

בפיג'ו הסדר והארגון טוב בהרבה, בעיקר בירידה לרזולוציות. איכות החומרים טובה מאוד, ולוח הפקדים שלה קריא, נעים ואינפורמטיבי. איזור השעונים משדר תשומת לב לפרטים ועל ידי שימוש בשלד המסורתי מתחבר לו מרכז מידע נהיר מהקליאו, מעוצב בטבעות כרום וצגים דיגיטאלים ברורים וגדולים. אלה, שלא כמו ברנו, אינם נכנעים לקרני השמש ולצלליות שמעוורות את המסך המרכזי.

ה-207 במכונית המבחן משובצת ברמת מפרט TREND שהיא סמוכה אל הרמה השופעת ביותר בישראל אך חולקת עם הקליאו שימוש בבקרת אקלים מכאנית. בהשוואה אל הרנו, מדובר בפער משמעותי בין תאי הנוסעים; הרנו מוצעת במפרט המיישם ביצוע חסר באמצעות מתגים בהרכבה מקומית לפתיחת החלונות מאחור (מביך), ומערכת השמע אינה מובנית כמו ב-207. בפיג'ו אין אמנם חלונות חשמליים מאחור, אך הנדסת האנוש שלה מכפרת על חוסרים כמו בקרת שיוט שמותקנת בקליאו.

המושבים בפיג'ו טובים לאין שיעור מאלה שברנו, אפילו בגרסה עממית שכמותה ישנה תמיכה מצוינת לכתפיים ולישבן בכל המידות. הם רקומים מבד נעים למגע, הגם תחת השמש הקופחת לא מגרה את בלוטות ההזעה ומצחין את המסעד. במושבים מאחור הקרב צמוד: בסיס גלגלים בקליאו שגדול ב-4 ס"מ (2.58 מ') מגלה שהיא מרווחת יותר. אך מצאנו כי ה-207 לא קטנה ממנה בהרבה למרות הדוחק בברכיים בספסל האחורי. היתרון של הקליאו בסעיף השימושיות ניכר גם בזכות תא מטען גדול ועמוק בנפח של 288 ל' לעומת 270 ל' בפיג'ו.

הפיג'ו זכתה ב-5 כוכבים במבחני הריסוק בשנת השקתה. הקליאו עשתה זאת בשנת 2005, כיאה לילדה מוצלחת לבית רנו. מפרט הבטיחות של ה-207 מכיל קו הגנה מלא ועמוס - זהה עם הקליאו עם ניצול חשוב של 6 כריות אוויר, ואפשרות לנטרול מתג כרית האוויר ממושב הנוסע לטובת הושבת מושב תינוק כשגבו אל כיוון הנסיעה. מערכות בלימה (ABS, EBD) ויציבות (ESP) מופיעות כשגרה בשני הדגמים, הגאים קורסים בזמן תאונה, ועוגני 3 נקודות במושבים האחוריים. עוד בהיצע הבטיחות לפיג'ו התראה ברורה על אי-חגורת חגורות בטיחות לכל המושבים וניתוק מערכת הזנת דלק בזמן תאונה.

לא פעם אוזכר השידוך בין ב.מ.וו לפיג'ו כמשתנה שמטה את הכף לטובתה במבחנים השוואתיים. נו, לא נסתייג מהקביעה הזאת ונטען שהיא מוגזמת או מופרכת. הפיג'ו 207 מתייצבת למבחן נטולת ה-THP מוגדש הטורבו. אולם, טביעת האצבע של הבווארים במנוע ה-VTi ניכרת בכל לטיפה על דוושת ההאצה. הקליאו מצידה מביאה למשחק את הרצפט הידוע של מנוע וותיק שמשרת נאמנה את כל המשפחה, בכלל זה את בני הברית בניסאן ולוגאן יוצאת רומניה.

עם 110 כ"ס מנפח של 1.6 ל' קצרה הרנו בכוחה מ-120 הסוסים הנזקפים לזכותה של ה-207. היא מפיקה את מרב העוצמה ב-6,000 סל"ד, ושיא המומנט שעומד על 15.4 קג"מ מתקבל ב-4,250 סל"ד. השידוך הוא לתיבה אוטומטית "חכמה" (כינוי מאופק ל-AL4) המחלקת 4 הילוכים ומתופעלת ידנית מהבורר. השילוב בין התיבה למנוע עונה על הציפיות ולא קמצוץ מעבר לכך. יותר מזה, התיבה חושפת את הטכניקה המיושנת בתכנונה, ומעקרת את העברות ההילוכים כשדורשים מחץ אנרגטי ובתמורה מקבלים תגובה רכה ואיטית.

הפיג'ו על 120 כ"ס הסוס שלה, רושמת יתרון בעימות המנועי. זה לא רק ההבדל היבש במספרים שניכר עם מומנט מוגבר שנאמד ב-16.3 קג"מ ב-4,250 סל"ד, אלא גם האופן שבו היא שולחת את העוצמה לגלגלים ברהיטות. על כך הופקדה תמסורת אוטומטית כמו ברנו עם 4 הילוכים שבאורח פלא פועלת כאן טוב יותר ומתאימה לה מאוד. שתיהן מתגלגלות ב-100 קמ"ש בטווח של 2,800 סל"ד כשהפיג'ו מעט יותר רועשת בתחומים אלה.

המהירה יותר בין השתיים היא הפיג'ו, וזאת על אף שהיא כבדה מהקליאו. במבחני התאוצות התחוור כי רצועת הכוח של הפיג'ו מתירה לה לנצל תחומים גבוהים בחופשיות של ממש. מה שמייד מתורגם לפתיחת הפרש בתאוצות הביניים מהרנו שמשתדלת להדביקה. הקליאו אמנם לא משתרכת אחריה באף מקרה, אבל נכנעת ברגע בו חוצים את גבול ה-5,000 סל"ד ומסתפקת בלהצמד אל הטפח האחורי של הפיג'ו.

ל-100 קמ"ש מגיעות השתיים בהפרשים זעומים, עם יתרון לפיג'ו (חצי פרונט) על פני הרנו במדידות בזכות המנוע החזק היותר והאון בתחומים הגבוהים. התיבות האוטומטיות מאוד דומות ביחסי העברה בנסיעה רגועה, ולא נראה כי אחת מהן מושכת יותר מהאחרת או נקטע אונה בכל אחד מההילוכים. בסך הכול בתחום זה הפגינו את מה שמצופה מהן.

במבחן תצרוכת הדלק אין מנצחת חד-משמעית. מנועי ה-1.6 ל' גזלו בממוצע ליטר דלק לכל 10 ק"מ בתנאי המבחן שהטלנו עליהם. בתחומים בינעירוניים הפיג'ו הייתה קצת יותר קמצנית בהוצאות האנרגיה שלה, אבל כמו בהרבה מבחנים, לא פה תוכרע היריבות בין שתי הצרפתיות.

לאורך חייהן של הצרפתיות מערכות מתלים כוילו על קו התפר, ועל כן הן הקפידו על התנהגות כביש משובבת נפש, אם כי מעט משולחת פה ושם. אולם, על סמך הצמיחה בגודלן של המכוניות בשנים האחרונות נעשתה עבודה מאחרי הקלעים להסיט את המיקוד אל הנוחות על חשבון היכולת, תכונה שגררה את המתכננים להשוות את הערכים ולהפיק מכונית מעט מבולבלת בזהותה.

הקליאו 3 היא דוגמא קלאסית לשינוי הלא מבורך הזה למי שחפץ בחידוד והכיול הברור של שנות ה-90. היא משככת את המהמורות והבורות רק בצורה סבירה, וזאת למרות שמהלך המתלה שלה ארוך מהפיג'ו. היא יעילה בכבישים עירוניים מרוסקים, ולכן המעבר על שיבושים מתבצע ללא תקריות שמרעידות את תא הנוסעים. אפשר להעביר בה נסיעה ארוכה ורציפה בלי לספוג מהמורות אל המושבים בשתי השורות, אולם אי אפשר להמלט מהתחושה שהיא מוחמצת באגף הנוחות כשהעומס גדול על המעטפת.

נדמה שה-207 ספוגית מהרנו. התנועה של גלגליה על כבישים נעשית בריחוף והמתלים חוזרים למעלה בהדרגה. הקליאו מצידה מצליחה לרסן את הקפיצות מעל בורות במכה אחת. בעצם, ברוב שלבי המבחן שכיסה את כל סוגי הסלילה, ההעדפה הייתה ברורה כלפי הפיג'ו שמצליחה לארוז את המינון המדויק ביותר בתחום הנוחות. רק חבל שאיכות האטימה אינה הרמטית ופוגמת בדממה בתא הנוסעים מפאת רעש שחודר מבתי הגלגלים והצמיגים.

אל החלק הדינאמי, אותו זה שהושחת לו בין ערימות השנים הפוליטיקה וחלומות הפרנקופילים, אליו הגענו בלי שום ציפיות. את שתי המכוניות הכרנו מבעוד מועד
וכל מה שנדרשה כאן מאתנו היא השוואה והכרעה מי פחות מיומנת, בניגוד לפרקי ההסיטוריה שבהם הסתכם המבחן בתוצאה הפוכה – מי יותר מהוקצעת ועד לאן נמתח החיוך בין האזניים.

הקליאו היא זאת שמצליחה לחבר לנהג תקשורת טובה יותר עם הכביש. ההגה שלה - חשמלי כמובן, פחות קל, מסרס, ומלאכותי מזה של הפיג'ו אשר ניחן בתחושה של ניתוק עם מה שמתנהל שם למטה. הרנו משדרת לנהג מסרים שאפשר לזרום איתה בתוך הפיתולים ולהבין להיכן הגלגלים מכוונים, וזאת יחד עם הרמת גלגל אחורי (לא הכול נעלם עם השנים) ושמכונית המבחן שלנו נמסרה עם פגמים - מערכת בלימה אחורית משובשת גרמה לנו לדפיקות לב מואצות בכמה מקרים.

ה-207 היא מכונית שלמראית עין נתפשת כדינאמית יותר. גם בעבר היא הפגינה יתרון באתלטיות על הרנו. אבל במציאות אין קשר ישיר בין מה שהיה למה שקיים. במושב הנהג כשהיידים לופתות את גלגל ההגה היא חושפת שהיא לא רגועה בתגובות שלה והזנב מאוד פעלתן בכל שינוי כיוון. האחיזה של הצמיגים בכביש הדוקה, אבל היא נרגשת מכל דבר שזורקים לעברה. בקרת היציבות רודפת אחר איבוד האחיזה בסערה ומתריעה בפנינו שהיא חמה עלינו אש ושנפחית כבר את הקצב.

הפיג'ו היא המאכזבת במערכה הזאת. יש לנו פשוט יוצר ציפיות ממנה לשמור על חלק מהגנים שהיו כל כך מזוהים עימה בהיסטוריה המוערכת שלה. המתלים והשלדה נאלצים להתמודד עם המאפיינים הלא מבריקים שפוקדים את מערכת ההיגוי, וזה פשוט לא מספיק כדי להשכיב את הרנו על הקרשים ולצאת מכאן עם אגרופים קפוצים באוויר כאות לניצחון מוחץ.

מחד, את העימות הצרפתי לא ביצענו במטרה להכריע מי ביכולתה להפיל אותנו מהרגליים מרוב התרגשות - את זה אנחנו שומרים לגרסאות הקצה של הדגמים (למרות שכאן מנחילה הקליאו ספורט תבוסה ל- GTI). מנגד, כן שאפנו להפיק הנאה גדולה יותר ממחזור מבחני-הדרכים שערכנו בחוג העממי. מדוע? מפני שאם נוותר מראש על הכיף במכוניות אלה, הרי שאין טעם בכלל להמשיך ולייחס משקל לתכונה הזאת בהן. ובלעדי זה, מוטב שהיצרניות הללו תשנה את השקפתן על העולם כבר ממחר בבוקר.

במבחן המסכם, המשוקלל, הפיג'ו 207 יוצאת מכאן כשידה על העליונה. היא אלגנטית ונעימה, כוחה גובר על זה אצל יריבתה, והחזות החיצונית צעירה ומושכת. אך לא הכול כל כך נוקב כמו שראיתם במהלך המבחן.

היא אינה צולפת ברנו המחודשת בכל הסעיפים בנוק-אאוט נחרץ. הפיג'ו עוקצת את הקליאו ומדגישה את חסרונותיה בתחומים שהיא (הרנו) פחות מצטיינת בהם - כוח, איכות החומרים, הנדסת האנוש וסביבת הנהיגה הלא מחמיאה.

תג המחיר עבור כל אחת יפריד אתכם מסכומים דומים; הקליאו מתומחרת ב-108 אלף שקלים בעוד הפיג'ו ב-106 אלף שקלים. אך הפן הכלכלי הוא למעשה הפרק הפחות מעניין במבחן. כי בסופו של דבר, מי שרוצה חבילות וסטים מאובזרים יכול למצוא מכוניות קצת יותר מתגמלות במפרטיהן וכן, גם כאלה שנהנות מיתרון המוניטין והאמינות. הצרפתיות, תמשכנה כנראה לחפש את הנתיב חזרה לליבנו ולפסגה בדרך שונה.