פריקים של אלפא-רומיאו מתקבצים היום (חמישי) במילאנו לרגל חגיגות ה-100 למותג האיטלקי. באירועים שתחילתם ב-24 ביוני ויימשכו עד ה-27 לחודש, תגענה כ-3,000 מכוניות קלאסיות מ-45 מדינות שתבקרנה עם בעליהם במתחמים היסטוריים בעיר ובחוצותיה. בין העצירות המתוכננות יבקרו החוגגים במוזיאונים מוטוריים, מסלולי מירוץ מיתולוגיים (מונזה), ועוד הפתעות מרתקות שממתינות להם על הדרך. ה'אלפיסטים' לבטח מתמוגגים באושר ודרוכים לשיכרון חושים של פעם במאה שנה, לפחות עד להזנקת פסטיבל ה-200.
ואין באמת דרך אחרת לתאר את חסידי אלפא רומיאו, מלבד הגדרתם כפריקים למותג. כל מי שדרכו הצטלבה בעבר או מצטלבת בהווה עם אחד מדגמי החברה, מצא את עצמו נופל שבוי בקסמי תכונותיה המופלאות. חמושה בעיצובים מלאי-דמיון, מנועים תוססים בעוצמתם הווקאלית וניהוג שופע חן וחדווה, אי אפשר להאשים את מי שמוחל לה על רגעי השבר במוסכים, רק בשביל לזכות בשעות ספורות של הנאה צרופה ומסעירה. אלפא רומיאו בת 100, וגם אנחנו מחזירים אחורה את מחוגי הזמן.
בצילה של מלחמת עולם
שורשיה של חברת ALFA הם ב-1906 בעקבות רכישתSocietà Italiana Automobili - זרוע ביצרנית הרכב של אלכסנדר דאריק, על ידי מספר אנשי עסקים. ראשי התיבות הם- Anonima Lombarda Fabbrica Automobili והמתקן המרכזי הוקם בעיירה פורטלו ליד מילאנו. המותג נוסד רשמית ב-24 ביוני 1910 אולם נעדר עם השקתו לוגו מקורי. בתום סקירת מספר איורים הוחלט לאחד את פירוש השם עם סקטורים בעיר הקמתה (על אף ששורשיה בנאפולי) כך שהצלב האדום הוא ממסעות הצלב, ואילו הנחש המפותל שייך לגזע משפחת ויסקונטי.
המכונית הראשונה שלא יוצרה יותר על ידי דאריק והופעלה תחת אלפא העצמאית הייתה ה-24. כנגזר משמה היו לה רק 24 כ"ס והיא פותחה על ידי ג'יוספה מירוסי. היא הביאה בעקבותיה עוד שתי מכוניות חזקות במעט עם 40 ו-60 כ"ס, עד לתחילת מלחמת העולם ה-1 שקטלה את ההצלחה הראשונית. בשנת 1915 בעיצומם של הקרבות, רכש את החברה יזם נפוליטני בשם ניקולה רומיאו, שאיחד בין שמה המקורי לשם משפחתו תחת הכותר 'אלפא-רומיאו'.
מפעל פורטלו שהעסיק כ-2,500 עובדים פעל תחת איום המלחמה, ובחוסר ברירה נערך להסבה טכנולוגית לצרכי לחימה במטרה להזרים רווחים אל מול הצניחה בכמות המכירות הפרטית. קווי הייצור הרכיבו שלדות מטוסים, קומפרסורים למנועים, תחמושות מכל הסוגים, והחל מ-1917 - גם רכבות. בסיום המלחמה חזרה אלפא-רומיאו לייצר מכוניות.
השינוי הגדול באלפא רומיאו החל עם מינויו של ויטוריו ג'אנו מפיאט, שהחליף בפועל את מירוסי ב-1923. מייד עם הגעתו רשמה אלפא הצלחות מחוץ לכביש הציבורי על מסלולי המירוץ עם ניצחון כובש באירוע ה'טרגה פיוריו', בסיועה של ה-RL TF - המכונית הראשונה שעוטרה בסימול המיתולוגי 'תלתן ' (quadrifoglio). ויטוריו לקח את אלפא-רומיאו לפסגה עם מכוניות כמו ה-P2, 6C, וה- 8C - המכונית הראשונה של אלפא רומיאו שצוידה מנוע 8 צילינדרים משודך למגדש-על.
ניצוצות לעתיד
בניגוד למה שמקובל לחשוב היום על איכות ומוניטין לוקים בחסר, שנות ה-30 מיסדו את אלפא רומיאו בדיוק בצד השני; אלה היו השנים בהם התעצבה והתלכדה החברה למותג שמאופיין במנועים אמינים מאוד, חזקים, ובזכות שורה של נהגי מירוצים אגדיים כמו אנטוניו אסקארי, גסטון פרילי ברי, ג'יוספה קמפארי, טאזיו נובולרי וכמובן אנזו פרארי, הזוהר וההתהילה הפכו להיות טבע שני לה.
אבל, קריסת הכלכלה האמריקנית בוול-סטריט ב-1929, גררה את אלפא רומיאו שוב לתחתית. ב-1933 השתלטה על נכסיה חברה השיקום התעשיתית IRI - Istituto per la Ricostruzione Industriale בהנהגתו של יוגו גובטו, שהחזיר את אלפא רומיאו אחורה והסב חלק גדול מפסי הייצור לאמונים על הרכבה למטוסים, אחרים עבור מכוניות מירוץ, מכוניות תיור וכלי-רכב לשירות הציבורי. באותה שנה כאוטית נפלטה אלפא-רומיאו מעולם המירוצים לזמן קצר מאוד, וסדרותיה המתחרות מדגמי ה-8C נמכרו ל'סקודריה פרארי'. ההצלחה לא אחרה לבוא, ואלפא-רומיאו שגשגה תחת פיקודה של פרארי, עד שהוחלט כי יש להרחיב את ייצורן של המכוניות הפרטיות ועל כן הוקם מפעל נוסף בנאפולי בשנת 1939.
כמו בעידן הפורענות של מלחמת העולם ה-1, גם העימות הגלובאלי השני מיתן ודרס את הצלחתה של אלפא רומיאו במגזר הפרטי. שוב, כמו בקרב הראשון, נאלצה החברה לעבור לייצורן של מכונות מלחמה ותחמושות כדי להפעיל את מרכז העובדים שתפח בשנים אלה ל-8,300 איש. רק בשלהי המלחמה ב-1946 החברה ליקקה את הפצעים ושבה לייצר כלי-רכב מסורתיים. אחד הדגמים הכי חשובים שלה בשנים אלה היה ה-1900 - הדגם החלוץ באלפא רומיאו שהורכב על שלדת מונוקוק ופותח על ידי אורזיו פוליה ב-1950.
ב-1954 הסתערה על השוק אלפא רומיאו עם הג'ולייטה ספרינט, ספיידר והברלינטה. מכוניות אלה, פרט להיותן פורצות דרך בפן האופנתי, שילבו לראשונה בדגם עממי סעפות כפולות מאלומיניום. בזכות הצלחתן, אלפא-רומיאו נתפשה בעיני הציבור ותעשיית הרכב כיצרנית בסדר-גודל רציני. וב-1962 הציגה את הג'ולייה שבזכותה נפתח מפעל ייצור שלישי במילאנו. ב-1964 הגיעה הג'ולייה ספירנט GT יחד עם ה-1600 ספיידר דואטו וכשנתיים לאחר מכן הוצגה ה-1750 במרכבי סאלון, קופה, וספיידר - שיחד עם האחרות קבעו שיא במכסת ייצור וחצו את קו מיליון העותקים. בשנים אלה התחזקו קשריה של אלפא-רומיאו עם ארה"ב, שלאחרונה החלה לשווק שוב את אלפא רומיאו בתום הפסקה של כ-15 שנים.
"אלפאסוד"
כדי לעמוד בביקוש הנרחב למכוניות, פתחה אלפא-רומיאו מפעל רביעי ב-1968 - פומיליאנו נאפולי. ועם כניסתו למערכת, שכרה את שירותיו של המהנדס רודולף הורסקה שעבר מפולקסווגן לחברה האיטלקית. הורסקה יזם את הדגם המודרני ביותר שעוצב על ידי סדנת 'איטלדיזיין' (ג'יוג'ארו).הוא שקד עליו כשנתיים עד שב-1971 הציג את פרי עמלו בתערוכת טורינו תחת השם 'אלפאסוד'.
הסוד הקומפקטית השיקה חידושים טכנולוגיים שהקדימו את המתחרים בכמה שנים. המנוע מסוג בוקסר בנזין חובר אל שלדה מושחזת במיוחד, סרן אחורי מסוג 'דה דיון' הופיע בדגם האלפתה (הנעה אחורית) כשנה לאחר מכן, תיבת ההילוכים הייתה ידנית עם 5 יחסי העברה, דיסקים בכל גלגל ועוד. התמורה על הכביש והביצועים הפכו את אלפא-רומיאו על נציגותיה הסוד והאלפתה, לאמת מידה ומושא לחיקוי.
אולם, לא הכול זרם בשלווה לאלפא-רומיאו אחרי הצגת האלפאסוד. שנות ה-70 היו הפכפכות במיוחד עם מלחמת ווייטנאם ברקע והמשברים הפוליטיים בארה"ב. מפעל הייצור בנאפולי לא נחשב למצטיין שבבעלותה, ולכן מכוניות רבות סבלו מפגמנטציה וחלודה בשל פלדה זולה שיובאה מברית המועצות, וכן מיני שביתות וקרעים בין דרג הפועלים לדרג הניהולי שהוביל לתקלות באספקת כלי-הרכב.
כשהגיעה העת להמשיך, ירשה את מקומה של הסוד ה-33 שהוצגה ב-1984, בעוד האלפא 90 התברגה באמצע, ולציון 75 שנים להיווסדות המותג, הציגה אלפא-רומיאו את ה-75.
פיאט נכנסת לתמונה
בפעם השלישית בתולדותיה החליפה אלפא-רומיאו ידיים ב-1986 לאחר נסיגתה של ענקית ההשקעות Finmeccanica - החברה השנייה בגדולה היום באיטליה בענף ההיי-טק. פיאט רכשה את אלפא-רומיאו בתקופה שבה חשף המותג את האלפא 164 הסלונית (המכונית האחרונה ששווקה בארה"ב עד אמצע חייה ב- 1994) בפרויקט המשותף עם סאאב 9000, פיאט כרומה ולנצ'יה תמה. במקביל לכך, ולמען שיפור היכולת המנועית, החלה אלפא לצייד את המכוניות הסדרתיות בטכנולוגיית ה'טווין ספארק' - שמקורה עוד ב-1914, ועשתה שימוש בשני מצתים לצילינדר. מכוניות שזכו למערך זה כונו גם TS. ב-1992 הציגה אלפא-רומיאו את ה-155 - מחליפתה הרשמית של ה-75. אולם לא רבים חיבקו אותה, ומנגד טענו המצדדים כי בגרסת ההנעה הכפולה זוהי "דלתא אינטגרלה בתחפושת, מה אתם רוצים"?
ב-1994 הולידו מהנדסי אלפא את ה-145 וה-146 שזכו להצלחה גדולה מאוד במקומה של ה-33 הדועכת והרעועה. מנועי הבנזין שנעו בנפחים שבין 1.4 ל-2.0 ל' הפכו לסימן ההיכר לביצועים בכלי-רכב הקומפקטיים של אלפא רומיאו בזכות היגוי חד, והיכולת לתרגם את תכונות השלדה אל הכביש בקריצה לימיה של האלפא-סוד. ב-1995 הצטרפה לשורותיה של אלפא-רומיאו ה-GTV במרכב קופה וספיידר חמושה במנועי טורבו 2.0 ל', ובנזין אטמוספריים בנפח של 3.0 ל'.
על אף שכלול הדגמים, אלפא נותרה משתרכת מעט מאחור עם הקפיצה הטכנולוגית שרשם קונצרן פולקסווגן וחטיבת אודי, ובל נשכח את ב.מ.וו סדרה 3. וב-1997 חל המהפך והתחייה המיוחלת עם חשיפת האלפא רומיאו 156 - מכונית דינאמית שעיצובה המודרני והמתוחכם ריתך בין הקלאסיקה של אלפא לדגמים חדשים שקווי המתאר בהם ניכרים לעיני כל אפילו כיום. מאוחר מכך, בהתקרב המילניום, חשפה אלפא את ה-166 הסלונית, בעוד מחליפת ה-145 הייתה האלפא המוצלחת ביותר בשנים האחרונות - 147. ב-2003 התווספה ה-GT הספורטיבית בהשראה ויזואלית מהג'ולייטה ספרינט המיתולוגית.
ב-2005 בחרה אלפא להשיק מכונית 'על' משל עצמה -8C קומפטציונה. אולי האלפא-רומיאו הכי אלפא שיצאה בשנים האחרונות מבין כתליה. היא משלימה את העיצובים המפתים של האלפא 159 שירשה את ה-156 ועימה הושקו האלפא מיטו, אלפא בררה ואחותה פתוחת הגג בהומאז' לכל השנים בהן העיצובים והביצועים התאחדו לכישוף על ארבעה גלגלים.
המסלול הפך לבית חם
אלפא-רומיאו, כמו פורשה, פרארי, מרצדס ומזרטי - לא הייתה מי שהיא, ללא הישגיה על מסלול המירוצים. השמות השזורים במורשתה המפוארת הם מהנודעים בספורט המוטורי, ואת חלקם הכרנו בתחילת הדרך. הבולט שבהם - לפי הדעה הרווחת - טאזיו נובולרי (1892-1953). שד מוכשר משחת שזכה באינספור תארים במהלך שנותיו כנהג מירוצים, כשגולת הכותרת הניצחון המפורסם ב-1930 במסגרת ה'מילה מיליה'. נובולארי שנהג במכונית ה-6C 1750 חלף על פני האיטלקי בן קבוצתו א. ורצי בעלטה טוטאלית במהירות של 150 קמ"ש; "לא רציתי שיראה אותי במראה", כך אמר נובולארי כשחצה את קו הגמר בברשיה.
הדומיננטיות של אלפא-רומיאו המשיכה אל מירוצי הלה-מאן העונתיים. ה-8C 2300 זכתה את החטיבה ב-3 תארים רצופים בין 1931 ל-1933. חצי שנה לאחר מכן נגסה באלפא-רומיאו הממשלה האיטלקית והעבירה את מכוניות המירוץ לפרארי. בכס הנהג התמקם אנזו פרארי שקידם את הקבוצה המאוחדת עד שעבר לנהל אותה, ומשם סלל את הדרך לייצורן של מכוניות. אחרי ניצחונו של נובולארי בגרנד-פרי הגרמני ב-1935, אלפא-רומיאו נערכה מחדש לשנים הבאות לאחר שמכונית ה-P3 התיישנה בצילה של התחרות העולמית.
את הרפתקת הפורמולה 1, אלפא-רומיאו ממעטת להזכיר. והסיבה לכך היא שאת מרבית זמנה תרמה לסבב עם פיתוחם של מנועים וטכנולוגיות, ולא כקבוצה שמריצה מכוניות ונהגים. היא אמנם שלטה ביד רמה בשנתיים הראשונות לתחרויות בין 1950 ל-1951, אך לאחר מכן פרשה וריכזה את כוחותיה סביב הקצאת מנועים לקבוצות. בין 1976 ל-1979 חזרה לכותרות כספקית המנועים של קבוצת ברבהאם, ואף חזרה להיות יצרנית מובילה בין 1979 ל-1985, עד הפרישה הסופית מהסבב ב-1987.
המקום בו אלפא-רומיאו הרגישה חם ונעים היה בסדרות מירוצי הסאלון באירופה. הצלחותיה נערמו בכל העשורים שחלפו במסגרות השונות של ה-FIA. בשנות ה-60 וה-70 טסה קדימה בסיועה של האלפא רומא GTA במסגרת מירוצי ה-ETCC והן במירוצים שנערכו בארה"ב. מכונית האלפתה GTV6 האגרסיבית זכתה בארבע אליפויות אירופה בין 1982 ל-1985, ובתוך כך מוסיפה גם את אליפות מכוניות הסאלון הבריטית - BTCC ב-1983 כשאת מושב הנהג מאכלס אנדי ראוס.
אלפא רומיאו אימצה והחתימה בשנות ה-90 וה-80 לא מעט נהגים משוגעים ומוכשרים, אבל כנראה שהמקסים, המוערך, והאמיץ ביותר שבהם הוא גבריאל(ה) טרקוויני - האיטלקי בן ה-49 שחרף גילו המתקדם מתחרה לפי שעה בקבוצת 'סיאט' באליפות אירופה למכוניות תיור (WTCC) יחד עם חברו לקבוצה טיאגו מונטרו - לשעבר נהג ספייקר/מידלנד. טרקוויני הוא אדם שהפך לחלק בלתי נפרד מאלפא רומיאו בשל כמה ענייניים ותקריות - חלקם דמיוניים, אחרים קצת משעשעים ומתסכלים.
הוא הנהג ה"קשיש" ביותר בהיסטוריה של ה-FIA שזכה באליפות עולם יחד עם חואן מנואל פנחיו. נוסף על כך, הוא האיטלקי היחידי מלבד תיאו פאביו שעשה זאת עוד ב-1991. הוא נכנס לרשימת שמונה הגדולים בהיסטוריה של איטליה יחד עם אלופי עולם של ה-FIA כנובולארי, אזקארי, נינו פארינה, אלברטו אסקארי, סאנדרו מונארי, מיקי ביאסון ורובטו ויאליה. מנגד - הוכתר טרקוויני על ידי עיתונאי איטלקי כנהג הפורמולה 1 המשונה בהיסטוריה, עם 15 כישלונות להתמקם לעמדת דירוג (qualifying) במירוצי גרנד-פרי.
ואולם, יותר מכל דבר אחר, אלפא-רומיאו מעריצה את טרקוויני בגלל המזג המיוחד שלו על המסלול, ובפרט בשנים שבהם נהג ב-155 המיתולוגית ב-BTCC. למי שהתמזל מזלו וצפה בו נוהג בשנות ה-90, זכה לחוויה באמת יוצאת-דופן. באינטגרציה היסטרית ומשעשעת טרקוויני וה-155 התמזגו לישות מופרעת שסבלה משורה של תקלות מכאניות ונפשיות (שגררה קללות עסיסיות באיטלקית על מרקעי יורו-ספורט), אך גם הביאה לו לא פחות מ-12 ניצחונות בעונת השיא. ואם יש לכם אלפא-רומיאו בחצר הבית, כנראה שכך תמיד תוגדר אלפא רומיאו עבור המעריצים - קפריזית, אבל כובשת.
.