פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אגד ודן לא רואות את העיוורים

      אושרה הגשת תביעה ייצוגית נגד אגד ודן: לא מנגישות את האוטובוסים לעיוורים בהתאם לחוק שיוויון אנשים עם מוגבלות

      בית המשפט המחוזי בירושלים אישר אתמול (ראשון) הגשת תביעה ייצוגית נגד חברות התחבורה אגד ודן בטענה שהן לא ממלאות את חובות ההנגשה של התחבורה הציבורית העירונית. "אל מול אגד ודן וסוללות פרקליטיהן המשמשים להן כפה, עומד ציבור קטן יחסית של בעלי מוגבלות, אשר בינו לבין החברות קיים פער כוחות עצום מבחינה כלכלית וארגונית. אכן, העובדה כי במהלך שבע השנים שחלפו מאז תחילת תוקפן של התקנות עדיין לא הוגדרו תחומי אחריותן של אגד ודן אומרת דרשני, ובה בלבד יש כדי ללמד על קשייהם של יחידי הקבוצה להתייצב מול החברות ולממש את זכויותיהם", כתב השופט יצחק ענבר.

      בתביעה ביקשו מישל ברון ומישל לוסטיגמן, כבדי ראייה העושים שימוש בתחבורה ציבורית, באמצעות עוה"ד שמואל אהרנסון ואמיר קדרי ממשרד אהרנסון, שר, אבולעפיה, אמודאי ושות' ועו"ד עופר לוי, לחייב את החברות ליצור תכנית הנגשה לעיוורים וליישמה, בהתאם לחוק שיוויון אנשים עם מוגבלות ולתקנות שהוצאו לפיו. בין היתר קובעות התקנות חובת שילוט של מספר האוטובוס, סימון לחצני עצירה ומאחזי יד, קביעת פסי אזהרה בפתחים ובמסגרת וכריזה פנימית וחיצונית.

      אגד ודן מצידן טענו כי החל משנת 2000 הן מצטיידות באוטובוסים נגישים, וכי עד לסוף 2014 צי האוטובוסים העירוני שלהן יהיה נגיש במלואו. עוד טענו כי חובתן להסיר הנגשה מותנה בקיומה של תוכנית הנגשה, אך זו לא הוכנה על ידי משרד התחבורה והגורמים הנוספים האחראים לכך. בנוסף, לטענתן הן יצאו ידי חובה באמצעות התקנת מערכות כריזה באוטובוסים, שכן תקנות ההנגשה אינן מחייבות את הפעלתן של המערכות.

      ענבר דחה את הטענה כי החובה להסדיר הנגשה מותנית בהכנת תוכנית ההנגשה. "עמדה פרשנית המכפיפה את החובה החוקתית להסדיר הנגשה להכנתה של התכנית פוגעת בזכויות יסוד של המוגבלים שלא לצורך ומעל המידה הראויה", קבע.

      לדבריו, "היעדר תוכנית אינו אמור לכונן לנושאים בחובת הנגשה, פטור מביצוע חובותיהם, אלא משמעו היא לכל היותר, כי הם רשאים לקיים את חובתם על פי סדרי קדימויות שיקבעו בעצמם".

      עוד קבע השופט כי אגד ודן חייבות להפעיל את מערכות הכריזה ולא רק להתקינן, וזאת כדי לקדם שיוויון בין לקויי הראיה לבין הבריאים בגופם, "שכן אוטובוס לא יהפוך לנגיש יותר אם הותקנה בו מערכת כריזה שאינה מופעלת".

      השופט דחה את טענת החברות כי הנהגים מבצעים כריזה פנימית לפי בקשה ספציפית של הנוסעים. לדבריו, "העיוור ולקוי הראייה אינם אמורים 'לפשוט יד' ולבקש סיוע ואף לא להיות נתונים לחסדיהם של הנהג או של הנוסעים סביבו, אלא זכותם לדעת בכל רגע נתון היכן נמצא האוטובוס, וזאת כשם שיודע זאת כל אדם רואה". הוא פסק לכל אחד מהתובעים הוצאות בסך 6000 שקל, וכן שכר טרחת עו"ד בסך 60 אלף שקל (ת"צ 9177/07).