הבודק בבדיקה פטור

האם בכל פעם בה רוכש רכב משומש מגלה רק בדיעבד ולתדהמתו כי הרכב שקנה הוא "לא בדיוק" מה שנאמר לו ומה שחשב שהוא, יש בהכרח בצד השני נוכל? ומיהו בדיוק הצד השני? האם רק מי שמכר לו את הרכב? ואם לא רק הוא אלא גם גורמים נוספים שהיו מעורבים בתהליך, האם הם פועלים מטעם המוכר או מטעם הקונה או מטעם עצמם? ואיך תתחלק האחריות בין כל הגורמים?

אז התשובה היא – שאין תשובה אחידה. הכל תלוי. בנסיבות, אך בעיקר במה שיקבע בית המשפט, לאחר מעשה. זו בדיוק הסיבה שאנו שבים ומזהירים אתכם מפני עסקאות מפוקפקות ברכישת רכב משומש, וכמובן מציעים לא לחסוך בקטנות כדי שלא להפסיד בגדולות. נראה, כי אין עוד מוצר צריכה שמחד הינו נשוא לכל כך הרבה הליכים משפטיים כמו רכב משומש, ושמאידך - הוודאות המשפטית בו כל כך נמוכה. ואגב, לעיתים קרובות, כך גם רמת הידע של השופטים בחקיקה הספציפית הרלוונטית. לעניין זה די אם נציין, כי חוק הגילוי הנאות שאמור היה להסדיר את התחום ויצא כבר לפני כשנתיים, לא הוזכר באף פסק דין אחד במהלך שנתיים אלו.

במקרה המסויים שבפנינו רכש פלוני רכב משומש מאלמוני, אשר מצידו, דווקא גילה לו כי הרכב לא במצב הכי-הכי וכי עבר תאונה קשה בעברו ואפילו הציע לרוכש הפוטנציאלי שיקח את הרכב לבדיקת במכון. אך בדיקה כזו כידוע עולה כמה גרושים שראוי לחסוך, במיוחד אם הרכב ישן וידוע מצבו הרעוע. לא? ממש לא.

לפיכך נמצא הפתרון "הזול" – הצדדים ניגשו למוסך אשר טיפל ברכב במהלך השנים. לא ברור בדיוק למה ציפה הרוכש ומה חשב המוסך עצמו כי נדרש ממנו, אך מנקודה זו ואילך הכל השתבש.

בית המשפט קבע, כי מוכר הרכב אינו חייב כלפי הרוכש שכן עמד בכל חובות הגילוי הנדרשות ממנו, ואילו דווקא המוסך כן אחראי כלפי הרוכש. מדוע? כיוון שהמוסך לא היה מורשה מטעם משרד התחבורה לבצע בדיקות קניה ומכירה וכיוון שטען בפני הרוכש כי הרכב במצב מכני טוב ותקין, ביודעו כי הרוכש יסתמך על דבריו לצורך הרכישה. לצערנו, בית המשפט כמו גם הצדדים עצמם לרבות המוסך, נתפסו לכלל טעות ביחס לתפקידו של המוסך בתהליך הרכישה, כאילו זה בא להחליף את מכון הבדיקה.

למוסך שטיפל ברכב יתרון ואף חשיבות בהליך רכישת רכב משומש. יש ברשותו ידע שאינו קיים אצל אף גורם אחר – היסטוריית הרכב הכתובה וההיכרות האישית עם הרכב. המחוקק הבין זאת, וקבע במסגרת חוק הגילוי הנאות רק שני גורמים שחייבים לשמור אצלם מידע על רכבים ולספק אותו לרוכשים – חברות ביטוח אצלן יש מידע על תאונות וירידות ערך, כולל תאונות בהן הוכרז הרכב "אובדן להלכה"; ומוסכים אצלם המידע אודות טיפולים ותיקונים שעבר הרכב. אצל המוסך, קיים הן מידע חיובי – מה עבר הרכב, והן מידע שלילי – מה לא עבר, ומתי (כגון האם לא בוצעו טיפולים במועד).

בהיבט חשוב זה, אין כל ערך ו/או משמעות לסוגיה האם המוסך הינו "בודק מוסמך" עם רישיון משרד התחבורה שכן לא זאת הוא צריך לעשות ולא זה המבוקש ממנו. בדיקה לצורך קניה הינה פעולה שונה בעלת סטנדרטים וכללים משלה ולא תמיד יש חפיפה בין סוגי הבדיקות. אגב כדאי לדעת כי לחלק מהמוסכים בהחלט יש גם רישיון לעסוק בבדיקות קניה ומכירה. הביקור במוסך שטיפל ברכב הינו פעולה כדאית ומשלימה לבדיקה במכון הבדיקה – אם תביטו ב"אותיות הקטנות" בטפסי הבדיקה הסטנדרטיים תראו, כי אתם מופנים למוסך שיסביר לכם את משמעויות תוצאות הבדיקה.

בית המשפט שגה בנקודה נוספת בפסק הדין, בקביעתו כי המוסך אינו מוסמך לבדוק רכב. מיהו שמוסמך לבדוק רכב אם לא מוסך, שזהו בדיוק תפקידו – אבחון תקלות וליקויים? צו הפיקוח בתחום המוסכים קובע במפורש שהגורם היחיד במדינה המוסמך לבדוק רכב ולאבחן תקלה בו הוא דווקא מוסך (מורשה משרד התחבורה כמובן). אין בצו כל סייג או חריג לגבי בדיקה "אגב קניה" או "אגב פעילות אחרת". מוסך מוסמך – והוא היחיד שמוסמך – לבדוק רכב לצורך אבחון מצב ותקלות.

כאמור, בית המשפט קבע כי המוסך אחראי כלפי הרוכש ואנו דווקא תומכים בתוצאה הסופית (אם גם לא בנימוקים), שכן אנו מצפים מבעל מוסך מיומן ומקצועי שלא "יתנדב" לבצע דיאגנוזות הסותרות את היסטוריית הרכב שאצלו, ובוודאי שלא יטעה את ציבור הפונים אליו מתוך ידיעה כי אלו מסתמכים על דבריו. בנוסף, הסתבר כי המוסך "הצליח" לערב עצמו עמוק יותר בפרשה, עת הציע לרוכש למכור עבורו את הרכב הלאה ובכך למעשה הודה באחריותו.

בסיכום, לציבור הרוכשים אנו מציעים לבצע גם בדיקה במכון רישוי וגם לסור למוסך בו טופל הרכב לקבלת היסטוריית רכב, הסברים ובדיקה משלימה. לציבור המוסכים אנו מציעים, כמובן ותמיד, לדבוק באמת המקצועית ולא להטעות איש - לא את הלקוחות ולא את לקוחותיהם של הלקוחות.