פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      מי מפקח על מוניות השירות?

      מוניות השירות גובות מחיר מופרז, תביעה ייצוגית נגדן אושרה אבל ישועה אין. מדוע? בגלל סיכום מוקדם עם משרד התחבורה

      לכולנו יצא להשתמש פה ושם בשירותי מוניות שירות. זה כמו אוטובוס, רק יותר מהר ויותר נוח, לא? אולי, אבל מה עם "יותר זול"? כמה מכם יודעים מהו באמת המחיר שמותר לגבות במוניות שירות בהשוואה לאוטובוס הנוסע באותו הקו? כמה מכם יודעים שאסור למונית שירות לגבות כמו אוטובוס?

      לדעתנו, אתם בכלל לא צריכים לדעת. אתם אזרחים וצרכנים ולא פקחים. מי שצריך לדעת הוא משרד התחבורה אשר אמור לפקח על המחירים מתוקף צו הפיקוח על מחירי מוצרים ושירותי (מחירי נסיעה במונית). האם הוא עושה זאת? פסק הדין שבפנינו נותן את התשובה. השלילית. לצערנו, אך לא להפתעתנו.

      פסק דין זה ניתן בבית המשפט העליון בגלגול המי-יודע-כמה של בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה כבר בשנת 2000 על ידי אזרח אשר השתמש בקביעות במוניות שירות בקו 51 (מרחוב פינסקר לתחנה המרכזית בת"א) ואשר גילה להפתעתו כי נגבים ממנו דמי נסיעה הגבוהים מאלו המותרים על פי צו הפיקוח.

      פסק הדין מנתח באריכות הלכות מתחום התובענות היצוגיות ודן בשאלה האם ניתן לאשר את התביעה כיצוגית. התשובה שניתנה לבסוף - חיובית, אך לא זהו ליבו של העניין מבחינתנו. אותנו מעניין לדעת, מדוע, לאחר שבית המשפט המחוזי כבר קבע כממצא עובדתי כי התרחשה הפקעת מחירים בניגוד לצו הפיקוח, נאלץ האזרח להמשיך ולהתיש עצמו בבתי המשפט ומדוע בתי המשפט האזרחיים בכלל היו צריכים להתעסק בסוגיה כאשר משרד התחבורה הוא זה שהיה צריך לטפל בעניין מהר ומהשורש וכבר מראש, ועוד בכלל לפני שהוגשה הבקשה לאישור התביעה כייצוגית בראשונה. האם עשר שנים אינן מספיקות לצורך כך? ומה עם השנים קודם לכן, במהלכן היה צריך משרד התחבורה לבדוק באופן שוטף את המחירים שבפיקוחו?

      לא ניתן להוכיח את הפגיעה בנוסעים?

      חברת המוניות הנתבעת טענה בין היתר כי לא היא שהפקיעה את המחירים אלא נהגי המוניות ואין לה כל אחריות עליהם; כי אין לתבוע אותה בתביעה יצוגית מכיוון שאקט כזה "יחזק את המתחרה" שלה; וכי היא בכלל נותנת לציבור "שירות יחודי" החסין לכאורה מפני תביעה כזו; ושבכל מקרה, לא ניתן להוכיח מה הפגיעה בכל נוסע ונוסע, וגם אי אפשר לאתר את הנוסעים שנפגעו (איזה מזל באמת שאי אפשר לאתר אותם, לא?).

      שלל טענות אלו, בין אם הן תקפות במישור האזרחי של התביעות היצוגיות ובין אם לאו רק מדגימות כי זהו אינו ההליך הנכון לטיפול בתופעה. המחוקק כבר העמיד את הכלי הנכון והראוי וגם מינה את מי שישתמש בו, אז למה זה בסוף צריך להתברר במסגרת תביעת אזרח הנמשכת עשר שנים בשלל ערכאות וכאשר הסיום עדיין אינו נראה באופק?

      אגב, מחירי הנסיעה במוניות שירות אינם "השירות החיוני" היחיד הקשור לתעבורה ולרכב שמשרד התחבורה מתנער מהפיקוח עליו. למשל, רק לאחרונה התבשרנו על ביטולו של צו הפיקוח על מקצוע הגרירה והחילוץ - הביטול נעשה בהמלצת משרד התחבורה כמובן. מעתה, כל אחד שיש לו רשיון נהיגה בדרגה מתאימה - יכול להיות מחלץ וגורר. לא מכיר את הרכב? לא יודע כיצד לחלץ או לגרור אותו מבלי לחבל בו? לא נורא, אל תדאגו, משרד התחבורה הצהיר בוועדת הכספים שביטלה את הצו (בנוכחות מרשימה של ח"כ אחד בלבד) כי מעתה תפקחנה על מקצוע זה... חברות הביטוח!

      ואולי התשובה לכל התמיהות הקשות הללו מצויה בטענה נוספת שהעלתה חברת המוניות הנתבעת: נכון הוא שמחיר הנסיעה בשירותיה גבוה משל מתחריה, אך היא למעשה גבתה בהתאם לסיכום עם משרד התחבורה.

      אז אם משרד התחבורה הסכים לא רק שלא לאכוף את צו הפיקוח אלא גם לוותר עליו לגמרי במסגרת סיכום פרטני עם חברה זו או אחרת, אין לנו מה להוסיף. רק ליידע אתכם שכך נראית המדינה, ואת ישועתכם כנראה תמשיכו לחפש בתביעות ייצוגיות.


      * הכותבת הינה היועצת המשפטית של איגוד המוסכים ופורום התיקון הבטוח