עיקר, תפל ודעות קדומות

"דוד שלך אוהב להגזים", הייתה התשובה של אבא שלי בתחילת שנות השמונים כששאלתי למה לאופל אסקונה שלנו יש מנוע 1,400 סמ"ק ולאוטו של קרוב המשפחה יש מנוע 1,600 סמ"ק. כן, פעם המנועים ה"גדולים" האלה נחשבו להגזמה ולמען האמת, אפשר להבין מדוע כשמהירות הנסיעה בכבישים הייתה נמוכה בהרבה (120 קמ"ש נחשבה לקרובה למהירות האור), הבטיחות עוד לא הומצאה או לפחות לא הגיעה אל העם, הכבישים נראו אפילו גרוע מהיום (כן, זה אפשרי) והמכוניות שקלו הרבה פחות.

אבל הנפח הזה תפס ועיגן את עצמו בתודעה המקומית עד שהפך לדרישת בסיס בכלי רכב משפחתיים. אבל במרבית המבחנים שערכנו כאן, המסקנות שבו וחזרו - מנועי ה-1.6 האטמוספריים (ללא מגדשי טורבו), כבר לא מספקים את הסחורה. גם מכוניות מודרניות ועתירות טכנולוגיה כמו המאזדה3, השברולט קרוז ושתי הקרובות המשפחה של אלה שהגיעו אלינו היום, הסובארו B3 אימפרזה והרנו פלואנס על מנועי 1,600 סמ"ק, מרגישות... איך לומר זאת בעדינות? כמו עגלות מבחינת ביצועים.

אז לכבוד הגעת גרסת 2.0 הליטרים של הפלואנס החדשה, לקחנו מיפנאוטו את הגלגול המודרני למשפחתית שכמעט לכל ישראלי הייתה – הסובארו B3 אימפרזה ועימתנו אותה מול הצרפתיה שרוצה להגיע לכל בית ישראלי.

גם מבנה מרכב של 4 דלתות ובגאז' חיצוני, הצליח להשריש עצמו בתודעה המקומית כתצורה המועדפת. מי שהרגישה זאת טוב על הלקה של הצבע, הייתה הסובארו שבתחילת דרכה כאן הוצעה רק במרכב 5 דלתות שהגביל את מכירותיה. מאוחר יותר, הצטרפה (לקול אנחת רווחה מצד היבואן) גם גרסת ה-4 דלתות הנדרשת.

לרנו היו בעיות אחרות. המגאן הוצעה תמיד עם 4 או 5 דלתות, אבל חופן בעיות היא מורישה לפלואנס בדמות מוניטין אמינות מפוקפקים. רנו מצדם נשבעים בכל הקדושים כי צרות אלה הן נחלת העבר. כך או כך, המבחן הזה מפגיש את המכונית שהייתה כמעט בכל בית והפכה לנדירה מאוד עם אחת שמאוד רוצה להצליח, גם אם קשה לה.

אין כל כך טעם להתעכב יתר על המידה בדיבור על העיצוב החיצוני. שתיהן לא יקבלו תואר של יצירות אומנות והטעם האישי שלכם יכריע מי מהן יפה יותר. אולם, כשפותחים את הדלתות, ההבדלים בניהם מקבלים משנה תוקף. בעוד שה-B3 מרגישה כמעט ארכאית עם חומרים פשוטים וקשיחים ועיצוב חסר מעוף, הפלואנס היא זו שמרגישה כאן כנעימה יותר. החומרים מהם בנוי תא הנוסעים טובים בהרבה, העיצוב אמנם לא מרגש, אבל מקנה תחושה של רוגע ומרחב.

אם כבר נגענו במרחב, קשה להתחרות במכונית כמו הפלואנס כשהסנטימטרים הרבים עומדים לזכותה. מקום יש בכל מקום, מלפנים או מאחור ויש תחושה של נסיעה במכונית מקטגוריה גבוהה יותר. גם תא המטען שלה מציע נפח עצום והדלת הגדולה פוערת פתח רחב ושימושי.

ה-B3 לעומתה, מרגישה מיושנת גם במידותיה. תנוחת הנהיגה סוברואית מוכרת, כלומר נמוכה וקיר הדשבורד תוחם בגסות את תא הנוסעים. רגל ימין מרגישה קרובה למדי לבסיס הדשבורד וגם מאחור, גבוהים ישפשפו ברכיים עם גב המושבים. תא המטען שלה נדיב בנפחו, אבל שימושי פחות מזה של הרנו.

בסעיף הבטיחות, האימפרזה נבחנה בשנת 2009 והשיגה 4 כוכבים ורשימת הבטיחות שלה כוללת מלבד הנעה כפולה, גם 6 כריות אוויר ובקרת יציבות. הרנו לעומתה לא עברה מבחן ריסוק, אך היא מציעה גם כן 6 כריות אוויר ובקרת יציבות אלקטרונית.

לפני שנדבר על יתרון של אחת על פני רעותה, נאמר כי שתי המכוניות מרגישות הרבה יותר נכונות מגרסאות ה-1.6 ליטר שלהן. בעוד שנתון המהירות הסופית נותר לא רלוונטי כמו בגרסאות החלשות, אלה החזקות יותר, מאיצות בנחישות אשר מאפשרת להן לסיים עקיפות בזמן קצר בהרבה ובביטחון והן גם נעימות יותר לשיוט בזכות המומנט העדיף. זאת כאמור הודות לכך שההספק הגבוה יותר של המנועים מתמודד טוב יותר עם משקלן של השתיים.

הסובארו שומרת בסעיף זה על המסורתיות עם מנוע בוקסר (אופקי) והוא מפיק 150 כ"ס ב-6,000 סל"ד וכן 20 קג"מ ב-3,200 סל"ד. הנתונים האלו הופכים את ה-B3 למכונית זריזה למדי על הכביש, אך רק תיבת ההילוכים המיושנת משהו מקשה עליה לנצל את הפוטנציאל שבמנוע. לזו יש רק 4 הילוכים והיא סובלת מעצלות ומסרבנות לעתים בהורדת הילוכים.

הפלואנס מגיעה למאבק הזה גם כן עם מנוע בנפח 2.0 ליטר. על הנייר הוא רושם 143 סוסים ב-6,000 סל"ד וכן 19.9 קג"מ ב-4,500 סל"ד. נתונים אלה טובים פחות מאלה של הסובארו, בעיקר בתחום המומנט שמושג גבוה יותר בסל"ד. אולם, בכל מבחני ההאצות שלנו, ידה של הצרפתיה הייתה על העליונה בזכות תיבת הילוכים עדיפה. הפלואנס בגרסה זו מצוידת בתיבה רציפה ולמרות שאנו בדרך כלל סולדים מסוג זה שת תיבות, כאן היא פשוט עובדת טוב יותר. לחיצה על דוושת הדלק מקפיצה את הסל"ד אל שיא המומנט או מעט מעליו והדחף שמגיע לגלגלים שניה אחר כך לא משאיר ליפנית סיכוי.

במבחן שלנו הציגו השתיים צריכת דלק דומה של 9.4 ק"מ לליטר בפלואנס לעומת 9.6 ק"מ לליטר באימפרזה.

את סעיף זה במבחן ניתן לחלק מייד ובבירור בין שתי המתמודדות, כאשר סעיף הנוחות שייך ללא עוררין לרנו בעוד שהסובארו מעבירה לה שיעור או שניים בהתנהגות. הפלואנס שמצוידת כאן במתלים רכים יחסית ובמרכב ארוך עם בסיס גלגלים גדול, מרגישה כמעט כמו אוניה על הכביש. מהמורות נספגות בה ביעילות, הנסיעה שלה חרישית ויש מידה לא מבוטלת של שלווה בנהיגה בה.

אולם כשהכביש מתפתל, לרכות הזו במתלים יש מחיר. המרכב נוטה מצד לצד בכבדות וההגה הקל והחסר תחושה לא מוסיף לחוויה. מהר מאוד מבינים שזה לא הקטע שלה. היא תחלוף גם במהירות לא נמוכה בכבישים מפותלים, אבל אל תנסו לחפש בה הנאה יתרה.

האימפרזה בתחילה מרגישה גם כן רכה באופן יחסי, עד לפחות שעוברים למושבה של הפלואנס. פני הכביש מוחשיים בה יותר ולא ניתן שלא לשים לב לזעזועים שיוצרים בורות בכביש. גם בידוד הרעשים בה אינו מצטיין ורעשי כביש ורוח חודרים בקלות יחסית לתא הנוסעים.

אולם, בכביש המפותל, הסובארו מחזירה נקודות עם הגה, הגם שלא מצטיין, אבל טוב יותר, עם מתלים מעט קשיחים יותר וכמובן, הנעה לכל הגלגלים. כך, כשדוחקים בה, אפשר להבחין בשמץ של הנאה מהנהיגה בה ובעיקר בהרבה פחות תת היגוי מבצרפתיה.

כפי שכבר גילינו, גרסאות ה-2.0 ליטר יעילות ומומלצות יותר מאלה בעלות מנועי ה-1.6 ליטר, אך גם יקרות יותר. בכמה? עבור שתיהן תצטרכו להוסיף 20 וקצת אלף שקל לעומת המקבילות העממיות, כך שמחירן מגיע לכדי 135 אלף שקלים.

ובכל זאת, מי מהן טובה יותר? בסיכומו של המבחן ניתן להצביע בבירור לטובת הרנו פלואנס כמנצחת כאן. תא הנוסעים שלה מרווח באופן משמעותי, היא שימושית, יעילה ונוחה בהרבה מהסובארו שהתייצבה כאן. זאת רושמת לזכותה יתרון קל בסעיף ההתנהגות, אך גם לחובתה ניתן לומר שהיא לא מרגישה תחרותית מספיק ביחס להיצע המודרני, לא בממדים, לא באיכות ולא בטכנולוגיה. הנוסחה הבסיסית של שנות השמונים כבר לא עובדת היום.