פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בית המשפט מפלה בין עבירות תנועה?

      בתי המשפט פוסקים אחרת בין עבירות תנועה למרות עונשי המינימום שנקבעו בחוק. האם ישנם חוקים שהפרקליטות חפצה בייקרם וכאלה שלא?

      כשמדובר בעבירת נהיגה בשכרות או באי עצירה לפני מסילת ברזל, החוק בישראל מחייב את בית המשפט להטיל על הנהג עונש של פסילה בפועל לפרק זמן מינימלי, למעט במקרים חריגים במיוחד. אם כך, מדוע הפרקליטות והתביעה המשטרתית מחליטות על דעת עצמן מתי לבקש הפעלה של עונש המינימום שבחוק ומתי לא? האם המדינה מתעלמת מהחוק מאחר וישנן עבירות תנועה שהפרקליטות חפצה ביקרן ואחרות שלא? האם נדרשנו להקריב שבעה אזרחים בתאונת הרכבת האחרונה על מזבח החלמאות והאכיפה הסלקטיבית של המשטרה?

      מידי יום ניצבים מול השופט בבית המשפט לתעבורה שני גורמים. מימין: נציג מחלקת התביעות של משטרת ישראל ומשמאל, עורך הדין שמונה כסניגור. כמעט תמיד יבקש נציג התביעה או הפרקליטות להחמיר בענישה, שהרי מחובתו להגן על שלום הציבור. מנגד, יציג הסניגור טיעונים להקלה בעונש. בתיקי נהיגה בשכרות למשל, כמצופה ממנה, התביעה לעולם מבקשת להטיל עונש מינימום של שנתיים שלילת רישיון. היא איננה מוכנה להקל, גם כשמדובר בנאשם שנמצא בדמו שיעור אלכוהול נמוך מאוד. במקרים בהם בחר בית המשפט להקל עם הנאשם, היא אצה לערער.

      אולם, בעבירות "מתוקשרות" פחות, היא לא נוהגת כך. הכנסת קבעה למשל, כי נהג רכב שמתקרב למפגש מסילת רכבת ואינו עוצר רכבו לפני המסילה בנסיבות מסויימות, עונשו, במינימום, מאסר של לפחות חודש ועד שלוש שנות מאסר. הכנסת חקקה אף עונש מינימלי לנהג שנוהג ללא ביטוח חובה ברכב, לתקופה שלא תפחת משנה. בשתי העבירות האלה מעולם לא שמעתי שהתביעה ביקשה להטיל עונש של מאסר בפועל על עבירה ראשונה מסוג זה, לא קראתי שבית המשפט הטיל עונש כזה או שמעולם התביעה ערערה על גזר דין כזה.

      העדפותיה של משטרת ישראל לא יכולות לבוא על חשבון רצון חברי הכנסת, והיא אינה יכולה לבחור להתעלם מהענישה המינמלית מתי שהיא חפצה. אם הכנסת סבורה שבכל עבירות התנועה המסוכנות על התביעה לבקש להפעיל את עונש המינימום, כך היא צריכה לנהוג תמיד. ביקורת ברוח דומה העביר השופט אברהם טננבוים.

      הינשוף מזייף, חציית פסי רכבת לא

      איני מבקש להכשיר את שרץ הנהיגה בשכרות אולם, לא ניתן להתעלם מהעובדה שעבירת הנהיגה בשכרות ממשיכה לעורר ויכוחים משפטיים נוקבים. ראשית, הינשוף מזייף: לעיתים הוא לא כויל קודם לבדיקה ולעיתים הנהג סובל מאנמיה שמשפיעה על התוצאה. גם גיהוק עלול לעוות את תוצאות הבדיקה. רבים גם המקרים בהם השוטר מתרשל בעת ביצוע הבדיקה, עובדה שמשפיעה על התוצאה. הנהג התמים, שלא בקיא בנהלים, משלים עם מצב הביש אליו נקלע, מודה במיוחס לו ונפרד לשלום מהרישיון למשך שנתיים, לפי המינימום, תוך תשלום קנס והכרח לבצע בחינת תיאוריה או גם טסט.

      מנגד, חציית פסי רכבת בניגוד לחוק אינה נתונה לפרשנות. או שהנהג ביצע את העבירה או שלא. מאידך, בלא מעט מקרים צולח הנהג הנחשד בנהיגה בשכרות את בדיקת העמידה, הקואורדינציה והיציבות, אך בית המשפט לא מתחשב בכך כדי להקל בעונש. לעומתו, נהג פרוע לפני מסילה, שמפגין אי איכפתיות ואדישות קונקרטית כלפי תוצאות מעשיו ומסכן חיים, מזיק לא פחות והא הראייה תאונת הרכבת האחרונה בדרום.

      ניתן להבחין בניצנים של שינוי מפסק דין תקדימי מנחה שניתן בחודש שעבר בבית המשפט המחוזי בפתח תקווה. תושבת תל מונד יצאה מפאב בנתניה כדי להזיז את רכבה שבחניה. שוטר שהבחין בנהיגתה הורה לה לעבור בדיקת ינשוף, שגילתה רמת שכרות גבוהה. היא נפסלה במקום, וזומנה לבית המשפט לתעבורה בנתניה. שם, היא נפסלה לשנתיים, בין יתר רכיבי הענישה, ועל פסק דין זה הוגש ערעור. לטענתה, פסק הדין החמיר, שכן היא לא נהגה בשכרות בכביש פתוח אם כי מטרים ספורים, ובתוך חניון הסמוך למועדון.

      הטענה דיברה ללב השופטת ובית המשפט המחוזי מצא לנכון להיענות ולקצר את הפסילה משנתיים ל-14 חודשים, בניגוד לעמדת התביעה, וזאת משום שהנסיעה היתה קצרה ובתוך חניון. המקרה הזה מצטרף למקרה דומה אחר (פסק דין מלול) ובו נהג שיכור ירד מהרכב עוד לפני שהשוטר הורה לו לעשות כן, וגם שם, בית המשפט המחוזי מצא לנכון להקל בעונשו של הנהג, שלקח אחריות על מעשיו, הפנים את שכרותו וירד מהרכב.

      שני המקרים לעיל, הנם היחידים שבהם בתי המשפט המחוזי או העליון הורו על קיצור עונש פסילה בנהיגה בשכרות. מנגד, כאשר עסקינן "בעבירות רכבת", הפרקליטות אינה מערערת כאשר בית המשפט לא פוסק את עונשי המינימום. כנראה שלפרקליטות אין עניין בעבירות אלו, מסיבותיה שלה.

      לסיכום, אין צל של ספק כי יש להילחם בנחישות בעברייני תנועה, אולם אין לקדש את עצם הענישה המינימאלית שפוגמת בשיקול דעתו של בית המשפט ואינה מותירה מקום לאלסטיות משפטית. ענישה זו פוגעת בעיקר בשכבות החלשות, שאינן יכולות להרשות לעצמן הגנה משפטית ראויה. שלילת הרישיון מהווה אף פגיעה קשה בהכנסתם ובאורח חייהם, כמו גם מונעת במקרים לא מעטים קבלת טיפול רפואי קבוע. מאידך, הנהגים הנמנים על העשירונים העליונים, יכולים להרשות לעצמם לשכור את שירותיו של נהג חליפי, אם יורשעו ורישיונם יילקח מהם. לפיכך, דבר קיומו של עונש המינימום, שמוטל באופן סלקטיבי ופוגע אף בתחושת הצדק הטבעי, מצריך חשיבה מחודשת.


      * הכותב הוא עו"ד מומחה לדיני תעבורה ונזיקין