משפטי: כמו חדש, רק דפוק

כולנו יודעים שיבואנית רכב חייבת למכור לנו רכב תקין. אבל האם היא חייב למכור לנו רכב בכלל? ומה בכלל ההגדרה של "תקין"? ואם לא תקין, האם היבואנית מחוייבת לקחת אותו חזרה או רק לתקן? ואם לקחת חזרה, להחזיר את מה ששילמנו או למסור רכב אחר כנגדו?

פסק הדין שבפנינו מגולל סיפור מוזר מלא אבסורדים, שהזכיר לנו את האימרה "העובדה שאתה פרנואיד אין פירושה שלא רודפים אחריך". בין אם פרנויה ובין אם רדיפה של ממש, אין ספק שכל הפרשה החלה ברכב לא תקין שנמכר לתובע ובשורת מחדלים מאוחרת יותר של היבואנית, מה שלא היה צריך לקרות מלכתחילה ואין לו כל הצדקה, גם לא בהתנהגות של הלקוח מאוחר יותר ובטח שלא במידת היותו "נודניק" (כידוע, במדינתנו רק ה"נודניקים" שעומדים על זכויותיהם מצליחים לקבל את מה שמגיע להם ממילא - אבל זה כבר נושא למאמר אחר).

נ.ז. רכש מחברת צ'מפיון מוטורס (יבואנית מותגי אודי, סיאט, סקודה ופולקסווגן) רכב חדש מסוג סיאט. כבר עם מסירתו בסוכנות הבחין כי יש בו פגמים, אך נאלץ לקבלו בשל אילוצי עבודתו. הרכב החדש התקלקל כעבור... 50 ק"מ בלבד. לאחר תיקון הרכב (באחריות צ'מפיון מוטורס) גמא הרכב את המרחק המדהים של 20 ק"מ נוספים עד שנתקע שוב. צ'מפיון בדקה ותיקנה את הרכב, וקראה לנ.ז. לבוא ולקחת אותו כעבור מספר ימים. לתדהמתו הסתבר לו, כי בין מועד מסירתו לתיקון ועד למועד בו נתבקש לקחת אותו "מתוקן" עבר הרכב כ-100 ק"מ וחמור מכך, גם אירוע תאונתי שלא תוקן כראוי והפך את הרכב סופית ללא חדש ולא תקין ולא שווה את הכסף ששולם בעבורו. נ.ז. הזמין שמאי שיבדוק את הרכב באתר המסירה ובעקבות קביעותיו של זה, הודיע לצ'מפיון מוטורס כי הוא מסרב לקחת את הרכב ועומד על ביטול העסקה.

אך זו היתה רק תחילת דרכו של נ.ז. שהפך להיות בעל כורחו, או בשל פעולותיו שלו (או שילוב של השניים), ל"איוב של הרכב החדש". צ'מפיון הסכימה לביטול העסקה, אך התנתה את הביטול בחתימת נ.ז. על כתב ויתור כי אין לו כל תביעות כנגדה. נ.ז. הבין מיידית, כי ויכוח יוביל לתוצאה אחת בלבד - הרכב הדפוק (תרתי משמע) נשאר אצלו והכסף נשאר הרחק מכיסו. לפיכך חתם על כתב הוויתור, אך הוסיף בשוליו: "ת.ל." (תחת לחץ).

משום מה, בחר נ.ז. להשליך את יהבו פעם נוספת על אותה יבואנית ועל אותו דגם רכב, והפעם הזמין רכב חדש זהה בסוכנות אחרת של צ'מפיון באיזור הצפון כשהוא מרחיק עד לשם כפי הנראה בתקווה שעינו של האח הגדול לא תקלוט אותו (הסיפור הופך לבלשי בשלב זה). אלא שעל ההזמנה חתם במילים "לא חותם" וזו כנראה היתה התחכמות אחת יותר מדי עבור צ'מפיון שהפעם לא המתינה לתקלות אלא ביטלה מיוזמתה את ההזמנה והחזירה ל- נ.ז. את כספו מיידית.

אך לא אדם כ-נ.ז. יתייאש. הוא החליט לרכוש דווקא רכב זה ויהי מה ולפיכך הפעם שם פעמיו דרומה והזמין את הרכב בסוכנות באשקלון. הפעם סירבה צ'מפיון למכור לו רכב אפילו לפני שחתם על הזמנה, אלא אם כן ירכוש אותו בסוכנות בתל אביב. נ.ז. אכן הגיע לתל אביב, אך המחיר שהוצע לו לא נראה לו (1,600 שקלים יותר ממחיר הרכב הקודם) ולפיכך המשיך בטיולו דרומה לסוכנות באשדוד ושם הזמין רכב מסוג אחר אך כמובן, מצ'מפיון מוטורס.

הפעם, חתם על ההזמנה ללא סייגים, אך לרוע מזלו צ'מפיון החליטה בשלב זה כי יחסיה עימו הסתיימו ולפיכך סירבה למכור לו רכב ואף הודיעה לו על כך בכתב עם העתק לסוכנות יחד עם תיאור "מלבב" של התנהלותו ואישיותו של נ.ז. ("אין בכוונת חברתנו ליתן יד להתנהלותך חסרת תום הלב שכל שעומד מאחוריה הוא רצונך, הלא מובן משהו, להוליך את חברתנו שולל") ובמקביל החזירה לו את מלוא הסכום ששילם עבור הרכב (גבוה בכעשרים אלף שקלים מהסכום שסירב לשלם בעבר, אבל מי זוכר ומי סופר). לטעמנו, כל הסיפור הזה, והתנהלותם התמוהה של שני הצדדים הוא "לא מובן משהו".

ומהי עילת התביעה, תשאלו, מאחר ובסיום כל סבב הרכישות המבוטלות לא שילם נ.ז. אפילו שקל עבור רכב? נ.ז. טען, כי במכתבה לסוכנות ובסירובה למכור לו רכב, ביזתה אותו צ'מפיון והוציאה עליו לשון הרע. הוא תבע פיצוי בגין כך וכן בגין הוצאות שונות שנגרמו לו כגון רכב חילופי, שכר טרחת שמאי, גרר, מוניות וכו'. כמו כן טען נ.ז. כי עצם הסירוב למכור לו רכב הינו בלתי חוקי, ומזכה אותו בפיצוי.

צ'מפיון טענה מנגד טענות שונות כנגד התביעה אך גם כנגד אופיו ואישיותו של נ.ז. לו ייחסה, בהמשך לאותה גישה אישית שנקטה ביחס אליו, "טרדנות והפרעה לעובדיה" וראיית "צל הרים כהרים". ראשית קבע בית המשפט כי כתב הוויתור אינו תופס שכן נחתם תחת כפיה, ולכן נ.ז. אינו מנוע מלהגיש תביעות. שנית, קבע כי אכן נגרמו ל-נ.ז. נזקים מסויימים (אמנם לא בסכומים שתבע) ועוגמת נפש בגין ביטול עסקת הסיאט.

לעניין לשון הרע קבע בית המשפט כי אומנם בשלב ביטול העסקה הראשונה "היתה לתובע סיבה לגיטימית להקשות קושיות כלפי עובדי הנתבעת", אך "מנקודה זו ואילך... נהג התובע בדואליות" כאשר התעקש לקנות רכב דווקא מהדגמים המיובאים על ידי צ'מפיון (וכידוע, באמת אין מספיק דגמים של יבואניות אחרות בארצנו הקטנטונת). בית המשפט קבע כי אותו מכתב של צ'מפיון אינו בגדר לשון הרע אלא בגדר מכתב הסבר גרידא.

אשר לסירוב למכור רכב קבע בית המשפט כי יבואניות הרכב אינן מונופולים אלא יבואניות בלעדיים ואין בכך כדי למנוע מכל צרכן לרכוש כלי רכב אצל חברות אחרות. אך אם הוא חפץ לרכוש אצל יבואנית ספציפי, עליו להתאים עצמו לתנאי המוכר. אם היבואנית אינה רוצה למכור ללקוח מסויים, הרי שאלו שיקולים עסקיים ובית המשפט לא יתערב בהם. לקביעה זו אין בידינו להסכים שכן ספק ששולט במוצר מסויים באופן בלעדי מחוייב לסטנדרטים צרכניים ושוויוניים. אך מה לנו כי נלין על יבואניות הרכב כאשר המפקח על הביטוח התיר לחברות הביטוח לסרב למכור פוליסות מסויימות לתושבי איזורים מסויימים?

סופו של דבר, לטובת התובע נפסק רק סכום של 5,000 שקלים (מתוך 136 אלף שקלים שתבע). ואולי על זה נאמר כי אדם צריך לבחור את קרבותיו בקפידה. ועוד אימרה אחת שמרנו עבורכם לסוף, "הסנדלר הולך יחף" שכן נ.ז. הינו שמאי רכב במקצועו, הבודק רכבים רבים מדי יום ומלכתחילה הזמין דווקא דגם רכב מסויים בגלל עבודתו כשמאי רכב, ודווקא הוא אשר קיבל את הרכב הפגום.


* הכותבת הינה היועצת המשפטית של איגוד המוסכים בישראל ופורום התיקון הבטוח