עשרות מיליוני שקלים מושקעים מידי שנה במלחמה בתאונות הדרכים, אולם המספרים מלמדים כי אנו רחוקים מלהשיג את המטרה. מאות הרוגים ועשרות אלפי פצועים מידי שנה, הינה מציאות שאין אנו יכולים להשלים איתה, לא כחברה מתוקנת, ולא כיחידים שכמהים לשוב לחיק משפחתם בשלום. האם ייתכן כי זו גזירה משמיים? האם ישנן פעולות נוספות שאנו יכולים לעשות על מנת לבער את הנגע? אני סבור שכן.עד כמה שהצעתי הבאה תתקבל בחוסר אהדה מצד חלק מציבור הנהגים, מחובתנו לשקול אותה בכובד ראש.
לא מעט מהמעבידים במדינה, מחתימים את עובדיהם על הסכם עבודה אישי, המעגן את מכלול הזכויות והחובות של הצדדים, מתוך מטרה לשמור על האינטרס של כל אחד מהם. לא אחת, ההסכם מחייב את העובד לפעול בהתאם לקוד התנהגותי מסוים, שתואם את "האני מאמין" הערכי של הפירמה. אני גורס כי" האני מאמין", אינו מהווה מסמך זניח , אם כי אסופה עקרונות מהותיים, שצריכה לכלול גם את "עקרון הנהיגה הסבלנית והסובלנית".
המעביד רשאי להשעות את הנהג הרשלן
הוספת ערך הנהיגה "הסבלנית והסובלנית", לקוד ההתנהגותי לא תשנה מאום, אם לא יתווסף לכך "שוט אפקטיבי". הכוונה היא, כי על המעביד להוסיף לחוזה העבודה סעיף המאפשר לו להשעות את העובד , ככל שזה היה מעורב בתאונה עם נפגעים, שהוכח כי נגרמה ברשלנותו. אין זה משנה אם התאונה התרחשה בעת שהעובד נסע ברכב חברה או ברכבו הפרטי ובכל מקרה, הגורם שיקבע האם מדובר בנהיגה רשלנית הינו בית המשפט, כך שתמנע האפשרות שהמעביד יקבע על דעת עצמו האם הנהג הוא שאשם בתאונה.
לשון הפסיקה והחוק, אינה מאפשרת למעביד להשעות עובד ללא מקור משפטי המסמיך אותו להשעותו. לצורך העניין: מקור משפטי יכול שיהיה חוק, הסכם קיבוצי, או הסכם אישי. משמעות הדבר היא, כי אף אם מדובר בתאונה עם נפגעים, שנגרמה ברשלנות הנהג, המעסיק אינו יכול להשתמש בשוט חינוכי אפקטיבי בדמות השעייתו ממקום העבודה. הברירה שנותרת בידי המעביד היא לפטר את העובד, אולם מדובר באקט קיצוני, שיש לו השלכות רמות משמעות, הן לעובד והן למעסיק.
סביר להניח כי יהיו בין הקוראים כאלו שיסברו כי פציעתו של הנהג מהווה משום ענישה אפקטיבית, ואין טעם להכביד מעבר לכך, כל שכן שלעיתים עסקינן בנהגים שעול פרנסת המשפחה נופל על כתפיהם. אין ספק כי מדובר בפעולה דרמטית שמסבה נזק, אולם במציאות הבלתי אפשרית שנוצרה במדינתו, במסגרתה נהגים מזלזלים בחיי אדם, תוך נהיגה פזיזה וחוסר אחריות שנובע מחוסר אכפתיות, גם כלפי הרכב בו הם נוהגים, היא רעה חולה שיש לעקור מן השורש.
ומה אם בן המשפחה נהג ברכב?
היבט נוסף עליו יש לתת את הדעת, הוא כיצד על המעביד לפעול במידה והתאונה נגרמה בעת שאחד מבני המשפחה נהג ברכב החברה. במסגרת בדיקה שנעשתה בעבר ע"י פורום נוהגים היי-טק, נמצא כי עיקר התאונות מתרחשות בעת שבני המשפחה נוהגים ברכב בשעות הפנאי. בהתאם לכך, ועד כמה שההשלכות של כך דרמטיות, נכון יעשה המעביד אם ישקול להוסיף לחוזה סעיף המאפשר לו להשעות את העובד, אף אם התאונה נגרמה ברשלנות אחד מבני המשפחה. כך גם נעשה בעת שמחרימים רכב לאחר שהנהג נתפס בעודו נוהג שיכור, אף שהוא אינו בעליו.
לצד האמור, חובה להבהיר כי המעסיק אינו יכול להשתמש בחרב ההשעיה כל עוד לא הוכחה רשלנותו של העובד. לא יכול להיווצר מצב בו בשל התמשכות החקירה, מחליט המעביד על דעת עצמו להשעות את העובד ולחכות עד אשר אולי אי פעם יתבסס החשד, ובינתיים לא לשלם שכר ולא לפטר את העובד.
אל מול זכותו של העובד להתפרנס בכבוד, עומדת זכות עליונה יותר: קדושת החיים והזכות לשוב לבית בשלום. נגע תאונות הדרכים הינו כמחלה ממארת המפילה חללים רבים, על לא עוול בכפם. במלחמה, כמו במלחמה, יש להשתמש במכלול הכלים העומדים לרשותנו על מנת להכריע את היריב.העגום הוא כי היריב הוא נהגינו אנו, המוני בית ישראל.
ודבר אחרון לי אליכם: לפני זמן מה ביקרתי בבית לוינשטיין ,וניצבתי אל מול המציאות איתה מתמודדים פצועי התאונות ובני משפחתם. התגנבה למוחי המחשבה האם לא כדאי לחייב כל תלמיד נהיגה, להתנדב מספר שעות במוסד המהולל הזה ולראות מקרוב את ההשלכות של נהיגה פזיזה ורשלנית.
*הכותב הוא מומחה לדיני עבודה, מחבר הספר "סוגיות בדיני עבודה" ומנהל האתר לדיני עבודה- זכויות עובדים ומעבידים