הבורג(מ)נים רוכבים למדבר

צילום: קובי ליאני
עריכה: בת גולן

באמצע יום עבודה מתיש, הודעה כתובה נכנסה לסלולארי שלי - "רוצה שנרד לאילת? רוכבים על בורגמנים כל הדרך וחזרה עם המועדון..." כתב לי קובי. מבחינתי, ה-SMS מבעלי הגיע בדיוק בזמן. במשך ימי השבוע שקדם, ניסיתי לגלגל כל מני תרחישים וסיטואציות שבהן אני יכולה לבשר לו את כוונתי לחזור לרכב מבלי לעורר התנגדות מיידית.

את הבקשה שאעבור מדו-גלגלי אל פחית עם ארבעה לפחות, קיבלתי בהבנה מיד אחרי שגילינו את העובדה שבבטני גדלה ביתנו הראשונה. אבל למרות הכל, קשה לקטוע כך פתאום עשור של רכיבה וארבע וחצי שנים לאחר ההפסקה, הכל נראה כשר לחזרה מבוקרת לרכיבה, אפילו אם אצטרך להסתפק בכלי 125 סמ"ק בלבד.

אז כמובן שהשבתי בחיוב לבקשה ותוך ימים אחדים, כבר נמצאתי במהלך מינגלינג פעיל בקרב מועדון הבורגמנים שנפגש בבוקר יום חמישי במגרש החניה של גני התערוכה. חמש שנים שהמועדון הזה אוסף חברים מכל קצוות הארץ ושולח אותם חזרה לאותן פינות לצורך טיולים משותפים, כך למדתי מההסברים שרבים כל כך שמחו להעניק.

כבר ברגעים הראשונים, אפשר להבין עד כמה כולם כאן מאוהבים בקטנועים שלהם (כל אחד עבר התאמה אישית לבעליו) ולא פחות, במועדון החברים (ישנו גרעין חברים קשה ופתוח). רובם מחליפים בורגמן בבורגמן ולא מוכנים לפזול לצדדים כדי לא לאבד את השיוך החברתי. גם לתמיכה (הברורה) של היבואן מגיע חיזוק חיובי.

ג'קי, מנהל המועדון פתח את קבלת הפנים עם תדריך יציאה ותוך דקות כולם נכנסו לבגדי הרכיבה, חבשו קסדות וסובבו מצערת ישירות אל תוך פקקי הבוקר. אבל תוך דקות כבר נחלצנו מהתסבוכת ובכביש השתרך נחש ארוך של עשרות כלים. 86 ליתר דיוק פלוס שני טנדרי ליווי של היבואן. כבר הספקתי לשכוח כמה פקקי תנועה הם לא רלוונטיים עבור כלי דו-גלגלי. עוד סיבה לחזור לעניינים.

ההפסקה הראשונה בכפר עזה הגיעה מוקדם מהצפוי. לא בגלל הקילומטראז', אלא משום שהזמן פשוט עף לי מעל המשקף. אז שתינו קפה, אכלנו חטיף אנרגיה והמשכנו דרומה. את הדרך לאילת עשיתי אולי עשרות פעמים - ברוב הפעמים עם מכונית ולעיתים במטוס, אבל על דו-גלגלי, הנסיעה הזו מקבלת ממד אחר לגמרי. כמעט רוחני, אפשר לומר.

מצד אחד, אין את הסטריליות והנינוחות של מכונית ובטח שלא את המזגן, אבל מצד אחר, הבורגמן 650 שניתן לנו דאג ליופי של נוחות ויש כל כך הרבה תחושות מסביב, והן מציפות ומאפילות על פני כל דבר אחר. האוויר נכנס ישירות לריאות, ככה לא מזוקק ולא מפולטר, הריחות, הצבעים, הכל שונה לגמרי. פשוט תענוג. ואז גם המחשבות מתחילות למלא את הראש. זה הלבד הזה שבתוך הקסדה שמאפשר לך לחשוב על הכל באופן אינטואיטיבי והרכיבה הממושכת גם מאפשרת לחשוב על הכל גם לעומק. על המשכנתא, על העבודה, על הר הכביסה ששכחתי להעלים וכמובן על הגעגועים לבנות שנשארו עם הסבא-סבתא מאחור. עכשיו אני מבינה מה היה חסר לי כל השנים האלה. אולי זה הזמן ללחוש לו את זה באוזן?

טוב נו, ללחוש זה לא ילך עם רעש הרוח שמסביב, אז צעקתי את זה מאחורי גבו ישר לתוך הקסדה שלו. "אני רוצה קטנוע. אני רוצה לחזור לרכב". קצר וברור. בשלוש השניות הראשונות, לא הייתה תגובה. האם הוא לא שמע? אבל אז הקסדה שלו פנתה קצת שמאלה, הוא סגר את המצערת, פתח את המשקף וענה: "נדבר על זה כשנגיע לאילת". טוב, לפחות זה לא "לא" החלטי כמו בפעם האחרונה שגיששתי בנושא.

קצת לפני השקיעה, הכביש התחיל להתפתל בזווית ירידה. אלו הרי אילת האדומים ומיד אחריהם נגלה המפרץ הכחלחל. סוף סוף. השיירה הארוכה גררה תגובות נפעמות מתושבי המקום שלא הבינו מה ומאיפה נפלו עליהם כל הרוכבים האלה - כולם עם כלים דומים, כולם לבושים בבגדי רכיבה נאים והכל בסדר מופתי. כל הרוכבים גם שמחו לגלות שבמלון (אסטרל ויליג') אפשר להכניס את הקטנועים ממש עד דלת החדר.

בערב שוב הצטרפנו לחבר'ה לסעודת בשרים שהשאירה טעם טוב לכל הסופ"ש, אבל לא טוב יותר מהידיעה שגם את הדרך חזרה נעשה ברכיבה. האם אני אחזור לרכב? נכון לרגע זה, הנושא בדיון. הוא לא כל כך מרוצה מהרעיון. אני... לא מתכוונת לוותר.