את העובדה שוויסקי זה טעם נרכש, אני מגלה בכל פעם בה אני מנסה ללגום מהמשקה האלכוהולי. אך למרות הניסיונות החוזרים וההשתתפות בסדנאות ייעודיות, הכאב שהוא מסב לפי ומקמט את פני בגועל, מרחיקה עוד ועוד את רכישת הטעם. טוב, אין מה להסתיר. אני לא אוהב וויסקי. אבל גם לא אופנועי קאסטום. מודה. כמעט דבר בתמורה שהם מסבים, לא מצליח להצדיק את עצמו בפני. לא הטעם ובטח שלא הכאב בגוף. אבל בהתחשב בקהל העצום הרודף אחר שניהם, ברור שאני כאן החריג.
כי שעתיים לאחר שיצאתי מאולם התצוגה של הונדה עם ה-VT750S החדש, כבר עצרתי בתחנת דלק, לא רק כדי למלא את היפני השחור, אלא כדי למלא את ראשי בתובנות מחבר שנשוי כבר שנים רבות לאופנוע קאסטום "אמיתי ומקורי" כפי שהוא מכנה אותו.
השיחה נשמעה פחות או יותר כך: "שמע, אני עדיין לא יודע מה אתה מוצא בסוג הזה של האופנועים. הבוקר התחיל בזה שסבתא עם שברולט קאווליר נתנה לי בראש ברמזור, הגב התחתון הירכיים כואבים כאילו ביליתי יום שלם בבגאז' של מכונית, הבלמים עוצרים רק בכאילו ו..." התלוננתי עד שנגמר האוויר בריאות. "די, תנוח רגע, נקה את הראש מכל האופנועים האחרים שעלית עליהם וצא לדרך שוב. וכן, אל תמהר לשום מקום כי זה רק יפריע לחוויה" סיכם החבר וכך היה.
קודם היכרות
ה-VT750S הוא עוד נצר לשושלת ארוכה של משפחת הקאסטומים של הונדה. אלה מגיעים במגוון נפחי מנועים ופונים בעיקר לשוק האמריקני הידוע בחיבתו לז'אנר המדובר, אך לא רק. כיאה לכלי קאסטומי שכזה, הוא חמוש במראה הנכון שעיקרו מרכב נמוך, מפתח גלגלים רחב וקונטרסט אופייני של צביעה שחורה וחלקי כרום, בייחוד בצמד האגזוזים.
בגרסת ה-S הזו, הונדה מבקשים בעצם ליצור סף כניסה חדש לתחום, בעיקר מבחינת מחיר וקלות תפעול למשתמש. וכך, הוא מצויד במנוע V טווין שנפחו 750 סמ"ק עם קירור מים והזרקת דלק וזה מפיק נתונים צנועים של 43.8 כ"ס ב-5,500 סל"ד וכן 6.3 קג"מ הזמין ב-3,250 סל"ד. ממנו עובר הכוח אל הגלגל האחורי דרך תיבה עם חמישה הילוכים.
הפשטות נשארת גם בהמשך המפרט הטכני. שם אפשר למצוא מזלג קדמי בקוטר 41 מ"מ (אינו ניתן לכוונון) ומאחור צמד בולמי זעזועים בהם ניתן לכוון רק את עומס הקפיץ. על הבלימה אחראים דיסק יחיד מלפנים (296 מ"מ, שתי בוכנות לקאליפר) ומאחור, תוף.
צ'אנס שני
רגע לפני שאני חוזר למלאכת הרכיבה ואחרי שיחת הטלפון המכוונת, ניצלתי את השלוקים האחרונים בכוס הקפה כדי להתבונן בו שוב. כבר במבט ראשון, אפשר לומר שאני אוהב את מה שאני רואה.
מלבד גרעון לא ברור בצביעת ראש השלדה והחיבור למזלג הקדמי, קל למצוא את הגימור האיכותי וההקפדה של הונדה בפרטים הקטנים. העיצוב נאה, הרכיבים חוברים זה לזה בהתאמה מצויינת ואין אף לא לרגע תחושה זולה במבט בו.
ישיבה על האוכף מגלה מושב נמוך למדי (75 ס"מ מהכביש) ותנוחת רכיבה כמעט ניטראלית. מחד, הגב זקוף והידיים שלוחות לפנים, אך מנגד, הרגליות ממקמות את הרגליים לא כאן ולא שם. לא לפנים ולא לאחור כמצופה או כראוי. ממול עיני הרוכב נמצא... אם נכנה זאת לוח מחוונים, נחמיא לו מאוד - נמצא מד מהירות עגול תחום בכרום ועליו מספר נורות חיווי ואזהרה וצג דיגיטלי יחיד וקטן שבו מד מרחק קבוע, שני מדי מרחק מתאפסים ושעון זמן. זהו. כאן גם נעצרת רשימת האבזור של ה-VT החדש.
Hit The Road Jack
רבע שעה לאחר היציאה המחודשת לדרך וניקוי הראש, עדיין לא נוח לי עליו. תנוחת הרכיבה מזכירה ישיבה על אסלה תוך כדי קריאת עיתון, הישבן שקוע עמוק בכיסא (רך וקפיצי, אבל לא מהסוג הנוח לאורך זמן. גם המורכבת תלקק עוד פחות דבש עם המושב הזעיר שהוקצה לה), הידיים רחוקות זו מזו ושלוחות קדימה והרגליים... שרירי הרגליים מתחילים להתעייף בגלל המיקום הבעייתי. גם לחבוק את מכל הדלק אין ממש טעם, משום שברך ימין תפגוש את בית הפילטר הבולט וזה לא נעים.
המנוע עצמו, פועם ומרגיש חלק מאוד. לא תכונה אופיינית למנועיV באופנועי קאסטום, אבל זה פשוט נעים לשימוש. אולם, עם קצת יותר מ-43 כ"ס ומשקל יבש של טיפה פחות מ-190 ק"ג קשה לספר על ביצועים מסחררים או ביצועים כל שהם. בזינוק מהמקום אין טעם אפילו להתחרות בקטנועי 250 סמ"ק או לחפש מהירות מרבית גבוהה. אמנם אם מתעקשים ומוצרים ישורת ארוכה... אפשר גם לחצות את רף ה-150 קמ"ש, אבל אז הרוח כבר הופכת למרק סמיך שמצריך מאבק של ממש. למעשה, כבר מעל 120 קמ"ש המנוע שם מרגיש עסוק מאוד ומהר מכך, אפילו סובל. גם בעיר אין לו בשורה מיוחדת. הממדים שלו (228 ס"מ לאורך, 87 ס"מ לרוחב) יחד עם זווית צידוד מוגבלת של הכידון, זה לא הכלי האידיאלי להשתחלות בין תורי מכוניות.
גם שאר רכיבי ה-VT מיישרים קו עם הנינוחות שמשדר המנוע. המתלים הרכים סופגים בצורה סבירה את השיבושים העירוניים, אך כשהמהירות עולה, החוסר בריסון בולט בהם מאוד, בעיקר במפגש עם אספלט גלי. הבלמים מצדם, גם כן חלשים מאוד ומצריכים שינוי פאזה בראש לפני שמבקשים להשתמש בהם באמת. בבלימה הראשונה, ישנה תחושה ש"מישהו שימן את הבלמים" לפני קבלת האופנוע. לחיצה על המנופים לא מניבה כמעט דבר בחצי מהלכם ואז מתעוררת תחושת האטה. מאוחר יותר מגלים שהאחורי (תוף) לא רק מרגיש חזק מהקדמי, אלא לעתים אפילו יותר אפקטיבי ממנו, אך שניהם חסרי תחושה כמעט לגמרי.
טעם נרכש ב-67 אלף שקל
העובדה שבאופן אישי לא הצלחתי להתחבר אל ה-VT750S החדש, כלל לא אומרת שבקרב חובבי הקאסטומים היפניים הוא לא יכבוש לבבות וארנקים. מי שמורגל בסגנון רכיבה שכזה יגלה כלי שלא דורש מהרוכב שום דבר מסובך. להיפך, קל מאוד לרכב עליו הוא ידידותי, חלק ונושא עמו גם את האיכויות המובנות של הונדה.
לזכותו עומד גם תג מחיר נמוך שוודאי יקסום לרבים - 67 אלף שקלים בסך הכל. הוא לא צפוי לגנוב לקוחות מהארלי דייווידסון, אך כן לקרוץ לרוכבים בוגרים שמחפשים כלי רגוע עם המראה הנכון.
