האגדה מספרת שבסופם של קרבות אינסוף, כשאלכסנדר הגדול ראה את גודלה של ממלכתו, הוא עמד ובכה על כך שאין עוד עולמות לכבוש. אך ההלצה שהתעוררה בעקבותיה, העלתה שאלכסנדר עדיין לא התחיל לכבוש את העולם, בייחוד כשמחציתו עדיין לא התגלה.
גם יצרניות הרכב הגיעו להבנה שכזו עד לפני מעט יותר מעשור. אחרי שמלאו את שורות פלחי השוק הקיימים בדגמים וגרסאות, הם סברו שאין עוד פלחי שוק למלא ושווקים לכבוש. אך בניגוד לאלכסנדר שמת בייסורים ודמעות, יצרניות הרכב הבינו שאם אין עוד מה לכבוש, עליהן להמציא פלחים חדשים וכך נולדו מגוון נישות ותצורות. העיקרית שבהן מאחדת את הקרוסאוברים - כלי הרב שמשאילים וויזואלית את הופעתם של רכבי שטח קשוחים, אך אורזים מתחת לפח תכונות של מכוניות כביש חסודות.
יצרניות הרכב פגעו בול. פלח שוק זה היה לצומח ביותר בשנים האחרונות בעולם וגם אצלנו עם היצע אדיר של כלי רכב במגוון גדלים, צורות ושמות. יונדאי IX35 שכדי לרכוש אחד כזה, יהיה עליכם להמתין חודשים בתור מעודף ביקוש. אז לקחנו שלושה כאלה, קרוסאוברים, ויצאנו לבדוק מה כל כך מושך במכוניות האלה שנועצות שיפוד בלב הבינוניות - הן לא מסוגלות לטפל בשטח, אבל גם טובות פחות ממכוניות קונבנציונאליות על הכביש. אז מי מהן מדברת אליכם יותר הניסאן ג'וק, המיני קאנטרימן או ה-RX של לקסוס?
ניסאן ג'וק - ניר בן-טובים
עד כמה שאנחנו יודעים, ועדה ישראלית לא נכחה באירוע בו ניסאן בחרה בשם "ג'וק" (JUKE) לקרוסאובר הקומפקטי שלה, שכן מישהו כבר היה דואג לעשות להם מקלחת קרה על כינוי שנשמע לאוזן העברית כיצור שראוי להשמדה על ידי כפכף מעופף. כי בכל מקרה ובכל תנאי, אנחנו הרי לא ניתפס על חם בשיחות מעלית/חולין עם השכנים על העדפות מוטוריות שעלולות להביך אותנו: "במה אתה נוהג"? בג'וק. עכשיו, נראה אותך יוצא מזה.
נפוך הוא. במישור הצרכני, אף אחד לא מעז ללגלג עליו או להשקיף עליו מגבוה. כי על אף שאל הניסאן הקטן הזה מהודק תג מחיר השווה בערכו אל הטמבון של הלקסוס RX ועלותו כמחצית מהקאנטרימן של מיני, ביחס של תמורה למחיר הוא מעניק הכי הרבה מהשלושה. ריאלית, אין מצב ששני הגנדרנים האלה ימחצו אותו כמו פרעוש, ותיכף תבינו למה.
הג'וק הוא הקרוסאובר העממי הכי "היברידי" שיש פה. הוא מתמודד בקרבן ועל ליבן של שתי קבוצות נפרדות - סופר מיני וקרוסאוברים קטנים, ולאתגר כזה הוא ערוך ומוכן על ידי תמיכה של בסיס טכני מאורגן למופת, ממדים קומפקטיים וגובה של רכב פנאי עירוני. מרווח הגחון שלו מתייצב אמנם על 18 ס"מ סמליים, אך זה בהחלט מגדיר אותו כברייה יוצאת-דופן מהשגרה הסתמית על הכבישים.
מה שכובש את העין, לפני הכול, הוא הלבוש החיצוני. דמיון עשיר והשראה הושאלה מחטיבת הפאר אינפיניטי. יחד עם חדות וזוויות נשברות על דופן וישבן הוא מציע אורך של 4.1 מ' ורוחב של 1.76 מ'. החרטום מתפצל לשני מפלסים ומאופיין בעיצוב מתחנף: החלק התחתון העמיס את נורות התאורה הראשיות ואילו הקצה הוא התרומה מרכב הקונספט, כאילו שהמכחול של המעצבים המשיך והמשיך.
תא הנוסעים נעים לשהייה וההתמצאות בו קלה. הרבה ברק באורח הביצוע ונגישות פנטסטית לשלל המערכות. חצי דקה של התארגנות על המכשירים והתחברתם עם הנייד למערכת המובנית (טובה מאוד) ושקע USB בצד ממתין לרשימת ההשמעות מהנגן התורן. מרשימה ובולטת היא מערכת הצגים, השולטת על בקרת האקלים הדיגיטאלית ומאפייני הנהיגה. בלחיצה על מתג החיווי משתנים הפקדים לפי הצורך.
המושבים תומכים, נעימים, ועמדת הנהיגה הרבה יותר גבוהה מכפי שנשקף מבחוץ. דרך הזגוגית הצרה והמלבנית שדה הראייה פתוח ואינו נחסם על ידי קורות המרכב. הנדסת האנוש ללא רבב, איכות החומרים טובה מאוד ברוב המשטחים, אך מפוספסת בקטנה באזור התעלה של ידית ההילוכים. על החיפוי האפור למשל היינו מוותרים שכן הוא מוזיל את התחושה הכללית.
אז מה מתחולל על הכביש והשבילים? עם הנעה קדמית ותיבה רציפה מובן שלשטח הקשה מומלץ לא להגיע עם משאלות לכבוש גבעות ופסגות. הוא אינו נבהל ומתקפל מקצת בוץ וכורכר המטנפים את מותניו המעוגלות. אולם, כשמנסים לבדוק את המגבלות שלו מתגנבת האטה כללית של מד הדופק; הג'וק הוא קרוסאובר שקט וחמוד, שהכביש הסלול הוא מרבצו היחידי.
וכשמגיעים לאספלט, הג'וק לא מסגיר סימנים של חרדה. וודאי שאינו נצבט משני הנפוחים שנושפים לו בעורף וצועקים לו לפנות את הדרך מיד. עם מנוע 1.6 ל' גמיש ו-117 כ"ס (0-100 קמ"ש ב-11 שניות) העוברים דרך תיבה רציפה - שמרגישה לעתים אוטומטית אמתית, הניסאן הזה מרגיש חי, ואפילו משיב עם התנהגות כביש עירנית וחסכון בהוצאות. במבחן צריכת הדלק שלנו, לגם הג'וק ליטר בנזין כל 13.4 ק"מ.
למרות ההיגוי חשמלי, המידע והמשוב מספקים קשר ברור לבקשות הנהג: האחיזה דביקה והוא משתדל לא לעוות מסרים מהכביש. הפניית ההגה אל תוך גוף הפיתול חדה מספיק כדי להרגיש נוח עם קצת טלטלות מהחלק הקדמי; המרכב נע יחד עם הזנב בצורה הרמונית ובטוחה, ושוב מחמאות על ניהול נכון של מערכת המתלים שאינה חושפת זווית גלגול מוגזמת. כאן גם נציין כי הנוחות בנסיעות ארוכות נעימה, אך פחות טובה על שיבושים עירוניים.
כשניסאן השיקה את הג'וק שלפנו את הבדיחות בלי חשבון, עוד לפני שעינינו פגשו אותו וידינו מיששו אותו. אבל מי שצוחקת פה אחרונה (שלא לומר מתגלגלת על הרצפה) זו ניסאן העולמית, שייצרה את אחד הכלים החמודים, המקסימים והיעילים ביותר שקיימים כיום בשוק הרכב הגלובאלי והמקומי.
ב-130 אלף שקלים הג'וק זו עסקה די קורצת; הוא מאובזר בפוזה מתוקה, מרווח פנימי, אבזור ואיכות חיים. רשימת ההמתנה לו אמנם ארוכה מאוד, אך אם תוותרו על האוטומציה, אפשר לקבלו עם גיר ידני במחיר של 118,000 שקלים במועד קצת פחות מרוחק. אבל, לא נכנס לדיון סוער וכל-כך שנוי במחלוקת במדינת ישראל על המצמד והפקקים, אחרת ירון לא יספיק לספר לכם על הקאנטרימן.
ב.מ.וו מיני קאנטרימן - ירון אדרי
אני לוקח את מפתח המיני קאנטרימן קופר, ובראש מפנטז על ההיא שבחודש ינואר השתתפה בראלי דקאר, או זו שתתחרה השנה ב-WRC. בחנייה אפשר לראות שגם הצבע שלהן זהה, אדום מהסוג שמגרה אותך לצאת כמה שיותר מהר לכביש. אבל עד שנגיע לקטע המיוחל, זה עם הפיתולים שכל מיני אוהבת, צריך "לסבול" קצת בכביש המהיר.
הנהיגה בקאנטרימן נוחה. היא סופגת ומרסנת היטב את פגעי האספלט למרות כיול מתלים קשיח מעט. ולמרות שבת'כלס היא מרגישה קטנה יחסית לקרוסאוברים (אפילו ליד הג'וק), היא מספיק מרווחת בפנים לארבעה נוסעים. מי שמכיר את מיני ירגיש מייד בבית כי למעשה, אין הרבה הבדל בין כל בנות המשפחה. המחוונים באותו מקום, כך גם המתגים ורק המרחק בין האוחז בהגה ובין היושבים מאחור מזכיר שזו מכונית הארבע דלתות הראשונה של המותג הבריטי-גרמני.
את המנוע הזה כבר כולם מכירים, אם לא ממיני אז מפיג'ו וסיטרואן. במקרה שלנו, בגרסת הבסיס של הקאנטרימן, הוא נטול מגדש טורבו ומעמיד לרשות רגל ימין 122 כ"ס ב-6,000 סל"ד ו-16.3 קג"מ ב-4,250 סל"ד. וזו בעיה. גם כי צריך לטפס כל הזמן בסל"ד כדי להפיק את המיטב וגם כי עם 1,300 ק"ג בקירוב לפני דלק, נהג ואופציות בתשלום בסך 72 אלף שקלים, זה מרגיש חלש. אפילו שתיבת השישה הילוכים האוטומטית מחלקת את הכוח שכבר יש באופן יעיל למדי.
הקושי של המנוע מתגבר בדיוק בכביש בה שלדת המיני פורחת. אם הוא הרגיש חלש, עכשיו הוא גם מרגיש קטן על השלדה הזאת שממש דורשת שידחקו בה חזק. אפילו מצב ספורט שמותח עוד קצת את מחט הסל"ד בתחום האדום לא בדיוק עוזר להתגבר על כך. וזו גם בעיה, בעיקר כשהצמיחה בממדים לא מפריעה לקאנטרימן לשמור על הגנים של המותג בכל הקשור לנימוסי הכביש. אז היא לא ממש חדה כתער, אבל היא מספיק חדה כדי לחתוך עוד כמה שניות במעלה ההר.
למיני הספציפית הזו הנעה קדמית בלבד וזה לא התגלה כחיסרון במשך כל המבחן. להיפך, יש לה יתרון בעיקר בנושא חשוב מאוד כיום - דלק, כי היא גם קלה יותר וגם צריכה "להאכיל" פחות תמסורות וגלגלים מניעים. זו הסיבה שלמרות הדורבנות שננעצו במנוע כדי לנסות ולהפיק את המרב מהשלדה המצויינת, היא עברה במהלך המבחן הזה יותר מעשרה קילומטרים לכל ליטר דלק בממוצע.
אז בשביל מה בכלל צריך הנעה כפולה שעיקר היתרון שלה בתנאי נהיגה שלא ממש מוכרים לנו בישראל, ועוד לשלם עליה תוספת של כמה עשרות אלפי שקלים? אז זהו, לא ממש צריך אותה. מה שכן כדאי בכל זאת זה להשקיע עוד קצת ולקחת את גרסת הטורבו S לה 184 כ"ס ושיא מומנט שמגיע כבר ב-1,600 סל"ד. אם כבר החלטתם להוציא 250 אלף שקלים על גרסת הבסיס לפני תוספות (321 אלף לרכב המבחן עם המון תוספות), 30 אלף בשבילכם עשויים להיות כסף קטן, עבור מי שיכול.
לקסוס 450H - קובי ליאני
במפגש הבוקר, רגע לפני שאנחנו יוצאים לקרוע את הכבישים... טוב לא ממש לקרוע אבל... החניה המאולתרת שלנו נראתה מאוד משעשעת. בצד אחד עומד ג'וק. קרוסאובר מעוצב וחייכני שרק נראה קטן במידותיו, לצדו מיני בומבסטית שהצמיחה שתי דלתות והשרישה את כוחה לכביש דרך מתלים גבוהים ובצד, לקסוס. יוקרתי כזה. גדול כזה. מופנם כזה. קצת לא שייך כזה...
משום שירון זינק מיד על המיני בחיבוקים ונשיקות וניר הודיע שהוא כבר שבע מלקסוסים, נשארנו רק שנינו ושוב אני מוצא את עצמי בדייט עם הרכב הכי יקר במבחן. כזה שלכאורה, לא יהיה קשה למצוא בו את התכונות שכל כך ממגנטות את הלקוחות. אחרי הכל, רק בשנה האחרונה טעמנו מהקרם דה-לה-קרם של התעשייה עם הטוארג, ה-X5, הריינג'ורבר ואחרים.
אבל רגע, בניגוד לכל אלה סמנינו קודם, הלקסוס RX נראה כמו הילד הכי ביישן בכיתה. אז עשינו סיבוב מסביבו ואחרי זה עוד אחד ומלבד קצת כחול בעיניים מסביב לנקודות חשובות שממחישות את היותו היברידי שניזון מחשמל ומדלק גם יחד, הוא די משעמם והרפיון העיצובי הזה מקבל חזקה משולשת כשפותחים את הפריים ורואים אותו בסמוך לקאנטרימן והג'וק.
גם בתא הנוסעים אותה תחושה מופנמת ממשיכה. מצד אחד, אפשר להתענג כאן שעות על מושבי העור המפנקים והאווירה הנינוחה, גם אם מעט קרירה. ומאידך, השימוש בחומרים איכותיים גם גימור מוקפד משאיר אותנו רגועים לאורך כל הדרך. אבל בדומה לעיצוב החיצוני, גם הארכיטקטורה הפנימית לא מצליחה לאתגר מי מהמתחרים החדשים בסגמנט. ואם להוסיף חטא על פשע, גם תא הנוסעים של המיני קאנטרימן וחמור מכך, גם זה של הג'וק נראים מעניינים יותר.
בסיום סדרת ההתאמות (מושב, הגה, מראות) ירון פוצח קדימה ואחריו דולק ניר. משום מה, כבר ברגע הראשון, הנינוחות של הלקסוס משפיעה עלי וכאילו שאין לנו לו"ז עמוס או צלמים על הראש, אני יוצא קדימה בעדינות, בכלל רק על המנוע החשמלי (עד 40 קמ"ש) ומשם לשיוט בכביש החוף. הלקסוס הזה לא יגרור איש לדבר עבירה. הוא שקט, מפנק, רך ועדין ולגמרי לא משדר שום תחושה קרבית או ספורטיבית. המיני והג'וק מזגזגים ודוהרים וה-RX בשלו. קובע קצב אחר לגמרי. כזה שמרגיע את המצפון בכל הקשור לפליטת מזהמים עם רק 148 גרם CO2 לקילומטר וצריכה משולבת שלטענת היצרן תחזיר 15.9 קילומטרים לכל ליטר דלק.
מנומנם מנומנם, אבל כשמדביקים את רגל ימין לשטיח, התיאבון שלו לבנזין וחשמל הופך אותו לכלי זריז למדי על הכביש. כזה שהמיני והג'וק יכולים רק להביט בו מתרחק בקנאה. בחזיתו מנוע V6 בנזיני בנפח 3.5 ליטר ואליו מצורף גם מנוע חשמלי ויחד הם מפיקים 299 כ"ס ב-6,000 סל"ד ו-32.9 קג"מ ב-4,800 סל"ד.
בקטע המפותל לעומת זאת, השתיים כבר מצמצמות את הפער. בעצם, כבר לא ממש מזנבות בו, ובמראה מדי פעם מציצה לה מאחורינו מיני שממש רוצה לעקוף אותנו בתוך הסיבוב, אם רק היו לה עוד כמה סוסים. ה-RX מודיע מאוד מהר שזה לא הקטע שלו, כבישים מפותלים שכאלה ונהיגה ספורטיבית שכזו. הם לא עושים לו טוב לחיסכון בדלק ומה-זה לא עולים בקנה אחד עם המתלים הרכים. אבל הוא לא מבאס. ממש לא. הוא שומר במופתיות על רמת אחיזה גבוהה וביטחון לדחוק בו. כשמגזימים, הוא מתריע. צועק מהצמיגים ואז צריך להאט, כי מלבד קולות צורמים, את הדבר לא ממש מרגישים בידיים.
אז המיני עקפה. הג'וק לא. או לפחות, עוד לא, אבל הגיע הזמן לסיים את המבחן להיום, גם עם הכלי היקר ביותר כאן עם תג של 430,000 שקל. קשה לומר שמצאנו כאן ניצוץ של התאהבות או משיכה חייתית כמו שהמיני והג'וק יודעים לייצר. הקסם של ה-RX ההיברידי עם ההנעה הקדמית בלבד מצוי בשיקולי תועלת בינו לבין הרוכש שלו. בעוד שהמיני מספקת רומן תשוקתי ושהג'וק בא מאהבה, ה-RX יהיה שם כי זה נוח, מתאים ולא מעצבן את ההורים. הוא חינני, שתקן ולובש אפודה סרוגה מעל לחולצה מכופתרת.
.