כמה דקות אחרי נחיתת המטוס באדינבורו, בירת סקוטלנד, מצאנו את עצמנו עומדים לפני פקיד ההגירה ומגישים לו את הדרכונים. זה האחרון, כדרכו של כל פקיד עם תפקיד ביטחוני, שאל מספר שאלות. כשנפל לו האסימון והוא הבין את מטרת הגעתנו, עלה על פניו מבט מבעס והוא זרק לעברנו: "בפורט ויליאם תמיד יורד גשם. תמיד. גם כשבכל שאר סקוטלנד יש קיץ".
נפרדנו ממנו לשלום ויצאנו החוצה. השדה של אדינבורו לא נחשב גדול במיוחד, וככזה, גם אולם המבקרים קטן למדי. לא היה קשה לזהות את יורם לביא, שנחת כשעה מוקדם יותר והמתין לנו בפינה. אחרי שלב החיבוקים והנשיקות, אספנו את הרכב השכור ויצאנו לדרכנו.
למרות הבטחתו המאיימת של הפקיד, זכינו למזג אויר מהאגדות: שמיים כחולים, אויר צלול בצורה מדהימה, טמפרטורה של 16 מעלות ושמש מחממת ונעימה. בשעתיים הקרובות התחלנו להפנים שאם יש גן עדן בעולם הזה (או בעולם הבא), יש סיכוי שהוא נראה כמו נופיה של סקוטלנד. כמויות המים בלתי נתפסות, בין אם בנהרות ובין אם באגמים, היערות והשדות ירוקים מתמיד, וככל שהתקרבנו ליעדנו, קיבלנו גם נופים הרריים, ולא בכדי - הר נביס, ההר הגבוע ביותר באנגליה (וסקוטלנד נחשבת כחלק מהממלכה הבריטית כמובן) נמצא צמוד לפורט ויליאם ומשקיף אליה מגובה של 1,344 מטר.
לאחר התמקמות זריזה ב-Bed & Breakfast שיהוו את ביתנו בעשרת הימים הקרובים (נוף מדהים, מיטה חורקת וזרם מים שידע ימים טובים יותר) ירדנו אל הפיטס - רק כדי לגלות שמארגני הארוע מעדיפים לבלות בפאב המקומי ולדחות את בניית המתחם ליום המחרת. מכיוון שידוע שבסקוטלנד יש להתנהג כסקוטי - קיבלנו את רוח הדברים בהבנה והפנמה וחיש מהר מצאנו גם אנו פאב מסעדה.
60 שניות של היסטוריה
מזה כמאה שנה מתקיימת תחרות ה-SSDT. מאחורי ראשי התיבות תמצאו את תחרות השטח העתיקה בעולם - ה-Scottish Six Day of Trial. שורשי התחרות ב-1911, כאשר החליטו המארגנים לבחון את עמידות האדם והמכונה. במשך השנים תקנון התחרות השתנה והפך להיות תחרות טריאל לכל דבר, דהיינו הניקוד נעשה באזורים מסומנים עם מכשולים טבעיים ומלאכותיים שאותם יש לעבור, כשהמטרה היא לצלוח אותם בצורה חלקה, ללא נקודות עונשין שנגרמות על ידי הורדת רגליים, כיבוי מנוע או נפילה. התחרות נערכת אחת לשנה, כאשר עד היום האירוע בוטל רק פעמיים - במלחמת העולם השנייה ובשנת 2001, בעקבות מחלת הפה והטלפיים שפרצה באירופה.
יום תחרות טיפוסי מכיל כ-160 ק"מ רכיבה ו-30 אזורים אותם יש לעבור במסגרת של כ-8 שעות מדודות, כלומר בששת ימי התחרות מצטברים קרוב ל-1,000 ק"מ רכיבה ו-180 מתחמי רכיבה. התחרות נחשבת קשה ביותר לא רק בגלל האזורים (שאינם קשים יותר מדי בפני עצמם) אלא גם בגלל המרחק הגדול שעל המתחרים לעבור מדי יום. נזכיר רק שמדובר באופנועי טריאל, ושהרכיבה כולה מתבצעת בעמידה. תוסיפו את כמות האזורים היומית ותוכלו להבין מדוע ה-SSDT נחשב כיום לתחרות הטריאל הקשה והחשובה ביותר ברמה העולמית. כמובן שישנה הגבלת זמן מוקפדת שמשאירה בידי הרוכב זמן קצר מאוד לטיפול באופנוע בסוף יום הרכיבה. כמו ב-ISDE, למכונאים אסור לגעת באופנוע וכל הטיפולים צריכים להתבצע על ידי הרוכב עצמו.
חובבני, אבל חשוב
ההקבלה המיידית ל-ISDE, אולימפיאדת האנדורו, עלולה לבלבל וכפי שנוכחנו להבין בימים האחרונים - היא חלקית בהחלט. משך התחרות - שישה ימים - הוא האלמנט הזהה ביותר וממנו נגזרת גם הנקודה הבאה - מדובר בתחרות אנדורנס, קרי - סיבולת. ההבדל בין יום תחרות בודד, קשה ככל שיהיה, לשישה ימים רצופים בהם נבחנת עמידות האופנוע (והרוכב שעליו...) הינו תהומי.
מהצד השני, מדובר בספורט איזוטרי, עם פופולאריות נמוכה עשרות מונים מתחום האנדורו אותו אנו מכירים. נקודה זו משליכה על כמעט כל האספקטים הקשורים לתחרות מסוג זה: כמות המתחרים, 275, עומדת על שליש או חצי מהמקובל בסיקס דייז "הרגיל". גודלו של הפיטס מזכיר חניה צדדית ביותר בהקבלה לפיטס ISDE. פארק הפרמה עלול לגרום אכזבה קלה למי שחווה פארק פרמה בתחרות בין לאומית מסוג זה - הוא הרבה יותר קטן והרבה פחות מסודר. אפילו המצעד החגיגי ביום שלפני תחילת התחרות הרגיש כמשהו חובבני.
אם לסכם, תחום הטריאל הוא התחום הקטן והעני ביותר מבין ענפי השטח. כמות האופנועים הנמכרים כל שנה עומדת על כמה אלפים בודדים, ומכאן נגזרים תקציבי קבוצות המרוצים. אתם מבינים את הנקודה, כן?
הנקודה הישראלית. מה היא עושה כאן בכלל?
כמה חודשים אחורה, ניטע רעיון ההשתתפות בתחרות במוחו של יורם לביא. יורם הוא ישראלי מהעמק, שחי במקסיקו כבר כמה שנים ומשם הוא יוצא להגשים פנטזיות מוטוריות אחת לכמה חודשים. ברשימה המכובדת אפשר לציין מדליית ארד ב'סיקס דייז' של 2007 (צ'ילה), איירון מן ב'באחה 1000' של 2008 (מקסיקו), מדליית כסף ב'סיקס דייז' של 2010 (מקסיקו). תשאלו מה לו ולתחום הטריאל? גם אנחנו שאלנו ומיד למדנו כי לפני כעשר שנים הוא חי את התחום למשך שנתיים, וכדרכו, השתתף בשתי תחרויות בין לאומיות - 'ארבעת הימים של לה-קרוז' בשנים 2000 ו-2001 (צרפת). לאחר מכן נשאב אל עולם האנדורו וזנח את הטריאל עד לפני כמה חודשים, או אז קנה אופנוע והחל להתאמן. במהרה הוא אימץ את יבואן בטה במקסיקו כנותן חסות, החליף את האופנוע לאחד מתוצרתו והנה הוא כאן. תשאלו למה? - כי יש לו ג'וק לתחרויות קשות ומופרכות, והוא אשכרה נהנה מהן. כששאלנו אותו מה השאיפה שלו, הוא ענה בפשטות: "לסיים, ולא אחרון". לא טריוויאלי.
חזרה לזמן הווה (פחות יומיים). אז הגענו, חיפשנו, לא מצאנו והלכנו לפאב. את זה אתם כבר יודעים. היומיים הבאים הוקדשו לקבלת האופנוע וביצוע התאמות מינמליות. יורם הביא עימו ידיות מתקפלות מהבית, שתפסו את מקומן של הידיות המקוריות. יתרונן הגדול - הן לא נשברות גם בנפילות כואבות (ואם הבנתם את הראש של התחרות הזו - יהיו לא מעט כאלה). הדבר הבא היה מציאת גלגל שיניים קידמי שיתאים לאופי הרכיבה של יורם. במקור האופנוע מגיע עם 11 שיניים מקדימה, אולם קבוצת המרוצים החליפה אותו ל-13. כמה דקות רכיבה בשטח ויורם הבין שיחס העברה מהיר מידי לטעמו. נוסעים חזרה לפיטס, חוזרים לגלגל המקורי (11 שיניים) ועוד פעם למסלול הניסיויים בשטח.
הפעם, היחס איטי מידיי. חזרה נוספת אל הפיטס ואנו למדים שרק מחר נוכל להמשיך בשינויים - החברה לחוצים לסגור את הבסטה ולקפוץ אל הפאב...
בבוקר המחרת הותקן גלגל של 12 שיניים. את הנסיעה אל מסלול הניסויים הקדשנו לצילומים מהרכב וכמה דקות לאחר הירידה אל השטח יורם נצפה מחייך. יחס העברה הרצוי נמצא. בהמשך, נרשמנו כדת וכדין, יחד עם עוד 275 מתחרים שזומנו כולם לאותה שעה.
כבר אמרנו שיש כמה הבדלים מתחרויות אחרות, כן? עוד בתפריט ליום זה היו הבדיקות הטכניות שלאחריהן הוכנס האופנוע אל פארק הפרמה. שעתיים מאוחר יותר הוא יצא משם לטובת המצעד שעבר במדרחוב הראשי של העיר והיה לאטרקציה החמה של כל האזור. היום, (שני) כאמור, תחל התחרות. הרוכבים יעברו 58 מייל, במהלכם יכנסו ל-30 קטעים מדודים. אנו נהיה שם כמובן ונעדכן בהקדם. תחזיקו אצבעות.