בתקופה האחרונה מדברים המון על יגואר. על הפרק בעיקר התוכניות להרחיב את היצע היצרנית הבריטית (שעברה לשליטת טאטא ההודית כידוע, יחד עם לנד רובר) באמצעות מכונית סלון שתתחרה באודי A4 וב.מ.וו סדרה 3 וכן רכב פנאי אופנתי. כיום עניין זה מובן, אך בעבר חסר היה למי שהזכיר את השם יגואר עם רצון להתאים את ההיצע לכולם. רוצה יגואר? תתאים את עצמך.
יגואר הוקמה לפני 75 שנים, אולם מספיק שנחזור רק יובל אחורה בזמן. בסוף שנות ה-50 היא פרשה ממירוצים רשמיים והעבירה לחטיבת הספורט שלה הוראה לייצר מכונית כביש חדשה על בסיס ה-D טייפ. בתערוכת ניו יורק של 1961 הושקה ה-E טייפ שהפכה לאחד האייקונים הבולטים של יגואר וזוכה להערכה עד היום. זו הסיבה מדוע היא גם מיוצרת כיום על ידי סדנת איגל הבריטית שמשיקה כעת את גרסת ה-Speedster Lightweight הרודסטר הקלה.
לא הרבה השתנה במראה החיצוני שלה ה-E טייפ, ופרט למספר עדכונים קלילים פה ושם משיארה אותה איגל נאנמה למקור. מעט שרירים, יותר קלאסיקה ובעיקר דיאטה כפי שמתבקש מהשם כדי לעצור את המשקל על פחות מטונה אחת, 998 ק"ג אם נדייק ממש. וכדאי מאוד לדעת שהכל נעשה בעבודת יד.
מתחת למכסה המנוע הארוך מאוד שלה, שוכנת יחידת שישה צילינדרים בנפח 4.7 ל'. היא מפיקה 310 כ"ס ו-46.9 קג"מ ב-3,600 סל"ד ומשודכת אליה תיבת חמישה הילוכים, ידנית כמובן. ל-100 קמ"ש מגיעה הקלאסיקה המודרנית בתוך פחות מחמש שניות ומהירותה המרבית 260 קמ"ש.
כמו רבות ומיוחדות (ויקרות להחריד), גם ה-T טייפ של איגל יועדה להיחשף לראווה במסגרת ארועי 'סלון פריבה' בלונדון. זה אומר שמי שיוכל לרכוש אותה ושכמותה הם רק אנשים אמידים מאוד. וזו הסיבה מדוע לא הוצמד לה תג מחיר. מי ששואל כידוע, לא יכול להרשות אותה לעצמו.
