כמה קשה לקנות בישראל רכב מזוייף? לא קשה בכלל. מדהים מספר כלי הרכב שמצליחים לעבור גם את המסננת של מכוני הבדיקה וגם את זו של אגף הרישוי, וכן - גם את זו של השכל הישר של הרוכש הישראלי המצוי. ולגבי כמות הזייפנים אנחנו כבר לא נדהמים בכלל. זה הרי נתון.
פסק הדין שהבאנו היום דן באחריות של אגף הרישוי במשרד התחבורה ושל רשות הדואר לרישום בעלות ברכב מזוייף מבלי לגלות שהוא מזוייף. נגלה לכם מראש את השורה התחתונה - "אם אין אני לי מי לי", בטח לא אגף הרישוי ולא רשות הדואר.
א"ש ראה מודעה בעיתון למכירת רכב, ויצר קשר עם מי שנחזה להיות בעליו - "ברקוביץ". א"ש נפגש עם "ברקוביץ" ועם נציג של מגרש סחר בכלי רכב והללו הסכימו על עסקה סיבובית הכוללת שני כלי רכב ושלוש ידיים ותוספת "פעוטה" של כחמישים אלף שקלים שישלם א"ש. שמח וטוב לב, ניגש א"ש יחד עם "ברקוביץ" לסניף הדואר לבצע העברת בעלות על הרכב "שרכש". לא חלפו שלושה חודשים, והתדפקו שוטרים על דלתו של א"ש. מצטערים, אמרו לו, הרכב הזה גנוב ומזוייף, והוא בא איתנו.
א"ש לא ויתר, וההליכים המשפטיים בהם נקט במשך השנים ביחס לרכב העסיקו כמה וכמה בתי משפט וכמות גדולה עוד יותר של עורכי דין. במהלך ההתדיינויות השונות הסתבר, כי הרכב שחשב א"ש שרכש הוא רכב פלא ממש, שכן הספיק להימכר כמזוייף פעמיים ולהיגנב כבר פעמיים, ואף הספיק להחליף בדרך לוחית רישוי ומספר.
בהליך המשפטי הראשון נקבע כי עם כל הסימפטיה לא"ש, הרי שהבעלים האמיתי והנכון של הרכב הוא בעליו הרשום הראשון, טרם הגניבה הראשונה. משנותר ללא הרכב וללא הכסף, תבע א"ש את אגף הרישוי ואת רשות הדואר בטענה כי היו צריכים לחשוף את הזיוף במעמד העברת הבעלות. המדינה טענה כנגדו כי הזיוף לא היה ברישומים במאגר המידע שלה אלא בהחלפת לוחית הרישוי, ומשרד הרישוי וסניפי הדואר "אינם מעבדה לזיהוי זיופים".
זאת ועוד, אתה עצמך אשם, א"ש, הטיחה בו המדינה. אילו היית טורח לבדוק את מספר השלדה ומספר המנוע של הרכב היית נוכח כי המספרים הרשומים ברישיון הרכב אינם תואמים למספרים המוטבעים על המנוע ועל שלדת הרכב. אגב המשפט הסתבר, והדבר לא מפתיע אותנו, כי גם "ברקוביץ" איננו ברקוביץ ואילו ברקוביץ האמיתי לא היה מודע כלל לכך שקנה ומכר כלי רכב.
לא תגלו לבד שהרכב מזויף? זבשכ"ם!
הדבר המטריד בעמדת המדינה שאומצה על ידי בית המשפט אינה שאלת האחריות לזיוף המסויים הזה, שלגביו, אם גם בקושי רב, ניתן אולי לקבל העמדה שלא היתה למדינה האפשרות לגלות את הזיוף. אלא, שהסתבר שהמדינה סבורה כי בכל מקרה לא תהיה אחראית לזיופים שכן בטופס העברת הבעלות, אשר נזכיר שנמסר לאחר מעשה, נרשם בגבו (אותיות באיזה גודל?) שהאחריות לבירור הפרטים בקשר לרכב מוטלת על הצדדים לעסקה ואין להסתמך על רישומי רשות הרישוי.
בית המשפט מוסיף כי "תופעת "כפל הרכב" וזיופים הינה תופעה מצערת ומוכרת. נסיון הציבור והשלטון להלחם בתופעות אלה מהווה תהליך התפתחותי ומתמשך כאשר לעיתים רבות, בשעה שנסתמת הפירצה במישור אחד, נפתחת ומתגלה פירצה חדשה במישור אחר". עד כאן, נכון. אך מה המסקנה שמגיע אליה בית המשפט מתוך האמור? שגם אם וככל שהמדינה תשכלל את האמצעים, עדיין ימצאו נוכלים ורמאים "פירצות" להונות רוכשים תמימים, ולכן אין מה לעשות.
"אין מה לעשות" זו אמנם תשובה שלצערנו כבר התרגלנו לקבל מרשויות השלטון שלנו, אך כשהיא באה גם מבתי המשפט זוהי עליית רף מדאיגה ביותר. אז זהו המסר, קוראיי. אגף הרישוי ורשות הדואר אינם מעבדה לגילוי זיופים אך כל אחד ואחד מכם כן. ואם לא תגלו את הזיוף זבשכ"ם.
* הכותבת הינה היועצת המשפטית של איגוד המוסכים ופורום התיקון הבטוח