מתל-אביב לאילת ב-108 שקל

זה כבר לא חדש, הדלק שוב מתייקר. המחיר לליטר מהנוזל התחבורתי נוסק חדשות לבקרים ובביקור האחרון שלנו בתחנת הדלק כבר שילמנו כמעט 7.5 שקלים לליטר, בתדלוק עצמי. היציאה לרחובות לא הועילה כל כך וגם לא האיום להחרים את תחנות הדלק. אז מה עושים? לומדים לחסוך בדלק ולצמצם את דליפת המזומנים ממכל הרכב.

אבל כמה עוד אפשר לחסוך? אנחנו שמחים ששאלתם כי התשובה הישירה היא - המון! וכדי להמחיש זאת, קיבצנו את שלוש המכוניות שנמצאות אצלנו במבחנים ארוכי טווח ויצאנו לתחרות חיסכון בדלק. אולם לפני שתזעקו כי מדובר כאן בקרב לא הוגן, שכן מדובר במכוניות שונות לגמרי, נסביר: בתחרות זו לא רק שנבדוק מי מצליח לחסוך בדלק ולהגיע לאילת על פחות ליטרים ככל הניתן, אלא גם ננסה להתחרות כל נהג ורכבו נגד נתון היצרנית לצריכה בנסיעה בינעירונית וחוצמזה, השוני רק הוסיף לנו עניין למאבק. בדרך אספנו אליכם מספר תובנות שיעזרו גם לכם לחסוך כסף רב בהוצאות הדלק.

אז האם אתם מוכנים לקרב מכוניות במכוניות, נהגים בנהגים במטרה לראות מי מצליח לחסוך הכי הרבה דלק? לפני כן, נציג את המתחרות. הראשונה, סיאט איביזה FLOW עם מנוע 1.2 TSI ותיבת שבעה הילוכים DSG כפולת מצמדים. מכונית זו מגיעה כפייבוריטית לזכייה בתואר הרכב החסכוני ביותר בזכות מנוע הטורבו הקטן והתיבה המתקדמת. שניה היא אופל אסטרה שמגיעה עם מנוע 1.4 ליטר טורבו ותיבה אוטומטית עם שישה הילוכים. שלישית, רנו מגאן קופה היא זו שמגיעה כאנדרדוג שבניגוד לאחרות, לה אין מנוע טורבו, אלא מנוע 2.0 ליטר אטמוספרי ותיק ולא טכנולוגי במיוחד, שנקודת האור היחידה שלו היא התיבה הרציפה, שגם זו אמורה רק בתיאוריה לסייע בחיסכון בדלק.

בצהרי יום חמישי, רגע לפני הזינוק דרומה, התכנסנו כולנו באותה תחנת דלק (דור-אלון בצומת בית רבן), מלאנו את המכלים עד לסופם, איפסנו את מדי המרחק ונתנו גז (בעדינות) דרומה. אז מה יש לנו כאן, שלוש מכוניות שונות, שלושה נהגים תחרותיים, כללים חשובים לחסכון בדלק ומאות קילומטרים לפנינו. רוצים להמר על המנצח?

מנוע 1.2 ל' עם טורבו (105 כ"ס ב-6,000 סל"ד, 17.9 קג"מ ב-1,550 סל"ד) ותיבת שבעה הילוכים כפולת מצמד. הניצחון באתגר הזה נמצא אצלי כבר בכיס וכשנגיע לאילת, תהיה גם חותמת שמאשרת את זה. אבל ביננו, האתגר האמיתי הוא לא כמה ליטרים אחסוך ביחס לאופל ולרנו כי זה לא ממש כוחות, אלא מה יהיה הפער מהצהרות סיאט שמדברות על 22.7 ק"מ לליטר בנזין בנסיעה בין עירונית. היעד שלי? כל תוצאה טובה יותר מ-20 ק"מ לליטר תתקבל כי בכל זאת, אנחנו נוהגים בחיים האמיתיים ולא במעבדה.

לפני היציאה לדרך, עוד לפני איפוס שעונים ובדיקת לחץ אוויר בצמיגים, קבעתי לעצמי מספר כללי ברזל שעלולים לפגוע קצת בתוצאה, אבל חשוב לי מאוד שיתקיימו - לא להפריע לתנועה, לא להפעיל בקרת שיוט ובכל מקרה, לא משנה מה קורה, לא לכבות את המזגן. וכך התחילה הנסיעה תוך שאני שולף מתאי הזיכרון הכי אפורים את כל הטיפים לנהיגה חסכונית שלמדתי במרוצת השנים כי גם הטכנולוגיה הכי חדשנית צריכה אוכל כדי לעבוד.

נגיעה קלה בדוושת הגז מקפיצה את המספרים במחשב הדרך אבל אלה מתאזנים מיד לאחר צבירת מהירות מספקת. לפנינו כמה עשרות קילומטרים בכביש 6 ואחר כך כביש 40 ולא צריכה להיות שום בעיה לשמור על נסיעה קבועה וחסכונית בלי האצות מיותרות. המחשב הזה הולך להיות החבר הכי טוב שלי בשעות הקרובות וכל שאשתדל לעשות הוא להשאירו מתחת לרף ה-5 ליטר ל-100 ק"מ (כלומר ליטר ל-20 ק"מ) שהוא מראה במד צריכת הדלק הרגעית ואז לא ממש משנה באיזה הילוך או סל"ד אני. גם לא משנה המהירות כל כך כי בכל מקרה לא נראה לי שאעבור את הנתון החוקי.

תוכנית א' מתחילה לקבל תפנית כבר לאחר כמה דקות. ירידה קלה בתוואי הכביש אמנם מאפשרת לשחרר את דוושת הגז ולהמשיך להתקדם בלי לצרוך אפילו טיפה אחת של דלק, אבל אז הכביש מתחיל לטפס. כל מה שחסכנו בכמה שניות מוחזר עכשיו עם ריבית כפולה ומכופלת. פה נכנסת לתמונה חשיבות המבט הרחוק, צפי ותכנון. מעתה, בכל פעם שיש ירידה אני דווקא אלחץ קצת כדי לצבור מהירות לטיפוס וככה גם לא נאט את התנועה מאחור. זיהוי-פיצוי אני קורה לזה. וואלה זה עובד.

האמת שדי חששתי מהנסיעה הזו שצפיתי שתימשך שש שעות. אבל ההתעסקות בלשמור את צריכת הדלק נמוכה, ומעבר כל כמה דקות לנתון הממוצע במחשב הדרך כדי לראות איפה אני עומד ביחס ליעד שנקבע מראש, הכניסו טעם לתחרות שהיא הכי אנטי-תיזה למה שאני מכיר. בכל הזמן הזה הקפדתי ללחוץ על דוושת הגז כאילו אני דורך על ביצים והתאמתי את הנהיגה לתוואי והטופוגרפיה של הכביש. מעבר לזה ותחת כללי הברזל שקבעתי, כנראה שאין דרך טובה יותר לחסוך.

טיפ אחד חשוב שמרתי לסוף - ישנה סברה כי העברת תיבת ההילוכים לניוטרל בירידות חוסכת דלק. אז קודם נספר כי מדובר בעניין שהוא מאוד לא בטיחותי, ונפריך גם את המיתוס. מחשב המנוע במכוניות מודרניות מנתק את הזרמת הדלק כאשר הרכב בירידה בהילוך ומורידים את הרגל מהגז. בניוטרל, זרימת הדלק לא מופסקת כך שאתם גם מבזבזים יותר וגם מסכנים את עצמכם. את אילת אני מריח כבר מרחוק. גם האיביזה מריחה, אבל כנראה שרק אדי דלק.

מיד לאחר התדלוק והיציאה לדרך, כשירון והאיביזה התגלגלו בעדינות מופגנת לעבר היציאה מהתחנה, הבנתי שהולכת להיות כאן תחרות מרה מאוד. הוא התחיל כבר במטר הראשון לחסוך בדלק עם נהיגה מתונה ומחושבת כשלפנינו עוד מאות קילומטרים. אופל אסטרה טורבו שלנו היא מכונית הביניים כאן. בחזית שלה יש מנוע מודרני בנפח 1.4 ליטר עם מגדש טורבו שמחלץ ממנו 140 כ"ס ב-4,900 סל"ד וכן 20.4 קג"מ בכל התחום שבין 1,850 ל-4,900 סל"ד. בשל ממדיה ומשקלה, היא לא הפייבוריטית לניצחון, אבל לא אני ולא היא הולכים לעשות הנחות למתחרים. אבל האם אצליח לשבור לפחות את נתון היצרן שעומד על 18.1 קילומטרים לליטר בנסיעה בינעירונית?

לאחר בדיקת לחץ האוויר בצמיגים והסרת המשקל המיותר מהרכב, המטרה העיקרית שלי עמה היא לשמור את המנוע בתחום המומנט ונמוך ככל הניתן בסל"ד. כלומר, מעל 1,500 סל"ד ומתחת ל-2,000 סל"ד. תחום שבו הגמישות הרבה של המנוע נכנסת לפעולה ויחסי ההעברה בתיבת ההילוכים ארוכים מספיק כדי לאפשר לה לנוע במהירויות של 90 עד 110 קמ"ש בסל"ד ארבע ספרתי נמוך ודליל בצריכת הדלק.

הגמישות של המנוע הזה והיתרון היחסי של האסטרה לעומת הרנו האטמוספרית ובטח על הסיאט המזדחלת מאחור של ירון, אפשרו לנו לנוע קדימה בחיסכון מבלי להתפשר על מהירות הנסיעה. אולם, זה כמובן חייב תכנון מקדים רב ככל הניתן. את המבט הרחקנו לאופק במטרה לחזות כל שינוי גובה בכביש (כדאי להאיץ בירידות לקראת עליות, או להרים רגל כליל מדוושת הדלק בירידות), לשמור על מומנטום בעליות והכי חשוב, להאיץ במתינות וללחוץ מעדנות על דוושת הדלק.

המזגן דולק כמובן, זה כלל ברזל במבחן שלנו וגם באקלים המדברי שהתחיל במהרה לעטוף אותנו. אולם, גם הכבישים שנעשו ישרים למדי עם מעט מאוד צמתים וכמעט ללא צורך להאט בגלל הפרעות בכביש, סייעו לנו להקטין מאוד את צריכת הדלק. בעוד שהמתחרים האחרים מדי פעם קוראים במכשירי הקשר את נתוני צריכת הדלק שלהם, אני לא יכולתי לעשות זאת משום שמחשב הדרך באסטרה אינו פעיל עדיין (בקרוב תעודכן התוכנה של הרכב). כל שיכולתי לעשות זה להביט במחוג הדלק ולשמוח שרק בקרבת מצפה רמון ירד המד בשמינית מכל בלבד.

המהירות הנמוכה (שלא לומר רק חוקית) שכפיתי על האסטרה כדי לחסוך בדלק עזרה לי גם לחסוך בדאגות מפני מלכודות מהירות שונות שאורבות בדרך לעיר הדרומית. אולם, כשאורות אילת נראו באופק יכולתי לסכם שוב - זה משעמם נורא לחסוך בדלק. הנהיגה האיטית (להזכירכם, במהירות חוקית למהדרין) מאיימת להרדים את הנהג, בטח שבתוואי השטח הזה ולכן למהירות יש בהחלט לפחות צד אחד מבורך (לתשומת לבכם שוטרי משטרת התנועה). סוף סוף המסע המייגע שארך כמעט שש שעות הגיע לסופו, אך מה גילינו?

ליצן האדרי הזה, בחיי. התרכזנו שלושתנו לבחון איזה רכב מסוגל להגיע לאילת בהכי מעט דלק, והוא החליט על הדרך לבדוק כמה קצר הפתיל של הישראלים. החל מהרגע שיצאנו את מגרש החנייה בבית-רבן, הרגל שלו מונחת על דוושת ההאצה בחצי גובה ומד המהירות מורה על 60 קמ"ש. "מה אתה רוצה אדון בן-טובים, זאת תחרות צריכת דלק!", ככה העיר לי העורך האחראי מר קובי ליאני. לא שזה הזיז לי שהוא זוחל אחרי קלנועיות, אבל רבאק - לפחות שזה יהיה במהירות הגיונית. הוא ממש רוצה לנצח הא?

מהרגע הראשון, ידעתי שאני פה בבעיה רצינית. יש לי בחזית של המגאן קופה מנוע בנפח 2.0 ל' משודך לתיבה רציפה, שגדול הן על האסטרה טורבו בכמה סמק"ים נכבדים, ובטח על הסיאט של ירון, שם הנפח אפילו יותר קטן ועומד על 1.2 ל' טורבו. החיבור הזה הטריד אותי משום שעד היום, וגם מניסיון העבר שלנו עם הגרנד-סניק לה מנוע זהה, צריכת הדלק שלהן איך נאמר בעדינות, מתאימה יותר למשחתות אמריקניות. אז תוסיפו לזה את ממד תנאי הדרך המשתנים, והנה אני מדרים מעמדת נחיתות.

את הנסיעה עד לאילת התחלנו כשאני באמצע, קובי מוביל באסטרה, ואדרי בסיאט קברנים שלו מנסה לבדוק את גבולות השפיות המקומית. צעקתי לו בקשר כמה פעמים שזה מסוכן לצעוד בקווים האלה, בטח בחלקים מסוימים בדרום הארץ, אבל הוא בשלו - נוסע וחוסך כל הדרך למדבר. שיהיה, אח"כ יש כמה פיתולים נחמדים, ונראה מי פה יצא כשידו על העליונה.

מכל מקום, אני החלטתי לשמור כל הדרך על תנאי נסיעה כמה שיותר קרובים למציאות. וזה אומר נהיגה עם מזגן, בלי בקרת שיוט ובמהירות שנעה בין 90 ל-105 קמ"ש, עם פריצות קלות כדי לבצע עקיפות בטוחות. חששתי ממה שאני אראה לאורך הנסיעה בצגים. אבל בעצירה הראשונה במצפה רמון, צריכת הדלק השתפרה משמעותית מארגזי הדלק שהצרפתייה מחסלת בתחומי העיר (ממוצע של 7.3 ק"מ לליטר) כאשר המד הדיגיטלי הורה על 10 קילומטרים לליטר. זה כבר נראה מבטיח, ומכאן ועד אילת האמנתי שאף אוכל לשפר בהרבה.

מלבד הדברים האלמנטריים - לחץ רציף על דוושת הדלק, צפייה מראש של עצירת מכוניות וכדומה, אחד הדברים ששמתי עין עליהם הוא האופי של התיבה הרציפה. כיוון שאין פה הילוכים כמו בתיבה אוטומטית רגילה, התנועה על הסל"ד הרבה פחות כאוטית, וזה אומר שכל עוד שומרים על מהירות שיוט והישורות בדרום מתמשכות בלי סוף, הסיכויים שלי לנצח הולכים וגדלים. וכך גם קרה.

ככל שהתקרבנו לאילת, ומלונות העיר קראו לנו מרחוק הנתון המשיך להשתפר. גם לא יכולתי שלא להתרשם מכך שהמגאן היא באמת מכונית נעימה לנסיעות ארוכות; היא שקטה מאוד, אטומה לרעשים והמושבים מעולים. נכון, היא לא ספורטיבית רצחנית עם התיבה הזאת, אבל הכוח די משביע רצון עם 143 כ"ס והשלדה בפרוש יודעת לתקוף פניות מבלי לעשות לנהג בחילות לקראת ארוחת הערב. טוב, הגענו לכניסה לאילת ולתחנת הדלק לסיכום אחרון. אני אופטימי.

את המתח בכניסה לתחנת הדלק בסוף המסע לאילת אפשר היה כמעט לחתוך בסכין. במכשירי הקשר שררה דממת אלחוט, המכוניות פוזרו בקרב עמדות תדלוק סמוכות והמשאבות התחילו לעבוד. עוד ליטר, עוד אחד ואז אקדחי התדלוק החלו להתנתק זה אחר זה כשהדלק מגיע כמעט עד לפקק, ממש כמו בתדלוק בתחילת היום הארוך.

ולפתע, ניר ניגש בצהלה. ניצחתי! "חשבתם שהרנו היא האנדרדוג פה הא? מי מכם יכול להתחרות עם נתון של 18.4 ק"מ לליטר?" ירון ואני נשארנו המומים ואפילו בלי רוק בגרון כדי לבלוע. סיאט איביזה הציגה חישוב של 18.2 ק"מ לליטר ואילו אופל אסטרה הציגה צריכה של 17.2 ק"מ לליטר. איך זה יתכן שמנוע אטמוספרי גדול נפח יחסית עם תיבה רציפה ינצח שני מנועי טורבו קטנים ומודרניים?

ובאמת איך יתכן הדבר? את התשובה לתעלומה מצאנו מיד כשהתחלנו לבחון את כלל הנתונים שנאספו בתחרות זו. סיאט איביזה TSI צרכה בכל הדרך לאילת רק 16.8 ליטר, לעומת 18.3 ליטרים שלגמה אופל אסטרה וה-18.9 ליטרים שגמעה רנו מגאן קופה, מכאן שהניצחון כבר הולך אל סיאט.

אולם, את העיוות העיקרי מצאנו במדידות המרחק של כל אחת המכוניות. מדידות שנאספו באופן אישי על ידי איפוס מדי המרחק ביציאה לדרך ומאחר שכולן נסעו ב-ד-י-ו-ק באותו הציר יחד, גם המרחק הנצבר אמור היה להיות זהה. אבל רק אמור. כלומר, סיאט איביזה הציגה 305.5 קילומטרים, האופל 315 ק"מ והרנו 348.2 ק"מ! כלומר, הרנו "נסעה" 36.7 ק"מ יותר מהאיביזה ו-33.2 ק"מ יותר מהאופל לפי לוחות המחוונים של השלוש. כאמור, משום שכל המכוניות נסעו יחד ובאותו ציר ודרך, הרי שמדובר כאן בסטייה גדולה מאוד בקרב מדי המרחק המתאפסים של שלוש המכוניות. סטייה של כ-12 אחוזים בין הסיאט לבין הרנו ולכן גם הסטייה בחישובי צריכת הדלק (קלומטראז' מחולק בליטרים).

ובכל זאת, את התשובה האמתית סיפק מכשיר ה-GPS שעקב אחר הנסיעה שלנו וניטר כל נתון אפשרי. זה גילה לנו כי מלבד מהירות ממוצעת של 60 קמ"ש, מרחק הנסיעה המדויק שלנו היה 307 ק"מ. כלומר, הסיאט "נסעה" פחות מהמציאות 1.5 ק"מ, האופל סטתה ב-8 קילומטרים והרנו הגזימה ב-41.2 קילומטרים עודפים. האם הצרפתיה ניסתה לשכנע את עצמה ואת נהגה כי היא המכונית החסכונית ביותר?

חישוב מחדש של הנתונים, עם חלוקה של הליטרים במרחק הנמדד במכשיר ה-GPS גילו שבמקום הראשון ניצבת סיאט איביזה TSI Flow עם נתון של 18.3 קילומטרים לליטר (לעומת 22.7 ק"מ לליטר נתון יצרן), שניה אופל אסטרה עם 16.8 ק"מ לליטר (לעומת 18.1 נתון יצרן) ואחרונה רנו מגאן קופה עם 16.2 ק"מ לליטר (16.6 ק"מ לליטר נתון יצרן) ונתון יפה בפני עצמו.

ועדיין, האם זה השתלם לנו כלכלית (עלות ליטר - 7.2 שקל)? ירון עם הסיאט קיבל חשבון של 108.23 שקל על הנסיעה דרומה (35 אגורות לקילומטר), קובי עם האופל שילם על כך 114.57 שקל (37 אגורות לקילומטר) וניר עם המגאן בזבז 121.57 שקל (39 אגורות לקילומטר). ובכן, וודאי שהשתלם - רבע מכל דלק מגוש דן לאילת לעומת בחזור, כשלא ניסינו לחסוך דלק, צריכת הדלק כמעט שהוכפלה. התוצאות לימדו אותנו גם שניתן להפיק נתוני צריכת דלק מרשימים במיוחד כמעט עם כל רכב שהוא גם כשלצדו לא עומד יתרון הטכנולוגיה ולראיה ההפרש הקטן בין המכוניות. אבל עדיין, נראה לנו שבפעם הבאה, נעדיף טיסה (זה נורא משעמם ומעייף לנהוג באופן חסכוני).


ספרו לחברים שלכם איך חוסכים בדלק בפייסבוק של וואלה! רכב

מדברים על חיסכון בדלק בפורום הרכב של וואלה!