מבחן: שברולט וולט חשמלית

פרשנים בעלי שיעור קומה טענו שנשיא ארה"ב, ברק אובמה, ידע על מקום מחבואו של אוסאמה בין לאדן לפחות שנה לפני שחוסל בוילה הפקיסטנית במאי האחרון. אולי זה נכון. ב-30 ביולי אשתקד, ביקר אובמה גם במפעל שברולט במישיגן, ובחן מקרוב את התקווה האמריקנית הגדולה לענף הרכב ומי שלכאורה תגמול את העולם מהתמכרותו לנפט, שברולט וולט.

בפני עובדים ואחרים בירך על הישגים, הפגין חיוכים, חילק מחמאות וגם שכנע בהגדרותיו המנוסחות ש"יהיה בסדר", למרות הכול, ועל אף הטרור. אולי בכך העביר למבקריו מסר חד וברור: ווסלי סנייפס ידע מה הוא אומר - "Always bet on black".

על אף שבקדנציה שלו ייזכר כדמות מרכזית בשיקומה של ג'נרל מוטורס, אובאמה לא יזקוף לעצמו את התקדמות התאגיד ופיתוח המוצרים בעתות המשבר. שברולט וולט תוכננה בשנת 2006 כשהאמריקנים לא עסקו בהימורים בדיוניים, אלא האמינו שיש בידם פתרון למצוקה האקולוגית בכדור הארץ. עד כדי כך שמו את מבטחם במכונית הזאת, שלא הסתירו מעיני הציבור את תיעוד פיתוחה עד שיצאה לבכורה בשנת 2009.

אולם על רקע הנדנדה הכלכלית, קבלת פנים צוננת חיכתה לוולט מעבר לפינה. לא כל מה שהובטח על הנייר ייושם במלואו על הכביש. התברר שמרבית הציבור האמריקני לא הבין את רזי הטכנולוגיה מרוב סיסמאות ותעמולות, ושיער שהוולט היא חשמלית טהורה והבנזין התייתר טוטאלית. ואז גם הגיע עניין המחיר: מעל 40 אלף דולרים עבור המכונית המשפחתית העממית שמתחברת לשטקר. הפנטזיה נראתה פתאום כמו צעצוע לעשירים בלבד. ועכשיו היא פה, ב-200 אלף שקלים לא רשמיים.

כדי בכל זאת לחדד ולרכז את מעלותיה של הוולט, ניק ריילי, סגן נשיא שברולט אמריקה - ומי שהושם אחראי על השלוחות הקרובות באירופה לאחרונה, ניסח את הוולט בצורה המדויקת ביותר: "תחשבו עליה כמכונית חשמלית, אבל ללא החרדות שמגיעות עם טווח נסיעה מוגבל - מחברים אותה להטענה מתי שאפשר - עניין של 4-5 שעות, ודלק ממלאים מתי שצריך".

מערכת ההנעה של הוולט, כמו באמפרה, עובדת על עקרון נסיעה בלתי-מוגבל, בזכות המצאות מנוע בערה שפועל כמגדיל טווח שטוען את הסוללות. מראש צמצמה שברולט את רשימת הדרישות הלא חיוניות על פי הסטטיסטיקות, ונשארה על הדף עם המרבץ העירוני שרובנו מבלים בו מרבית שעות היממה. כך בפועל, הגיעו למסקנה שטווח נסיעה חשמלי של 40-75 קילומטרים זה די והותר למי שלא נודד הרחק מהעיר.

הליבה המרכזית של הוולט מכילה שני מנועים חשמליים, וסוללות ליתיום יון המותקנות במרכז המכונית בתצורת T. מנוע ה-1.4 ל' שנשלף מהקרוז לו 80 כ"ס, מתפקד כגנרטור בלבד, ומזין אותן בזמן נסיעה כאשר הן מותשות, וגם הבלמים מצטרפים ומטעינים באמצעות אנרגיה רגרנטיבית.

הפטנט הזה שונה מאוד מזה שהתוודענו אליו במכוניות לקסוס למשל, שם הזרם ההיברידי מסייע למנוע הבנזין לפתח מומנט לפרקי זמן קצובים עד להתרוקנות הסוללות. משמע, יותר ביצועים ופחות התחשובת בסביבה. בוולט העקרון שונה - הסוללות זה הבשר, והבערה זה ה-side salad. התמסורת היא אלקטרונית עם הילוך בודד, וזו מעבירה את הכוח לגלגלים בחזית.

הנאחס הגיע מוקדם מידי בתחילת היום ואספנו את המכונית רבע טעונה; "הייתה כנראה אי הבנה אתמול ויש לנו כוח חשמלי לסביבות ה-26 קילומטרים", כך קידם את פני המהנדס האחראי שהמתין להצטרף לנסיעה המשותפת. עשרים ושישה קילומטרים זה בערך הלוך-חזור פתח-תקווה- ת"א, ואם לוקחים בחשבון את המחלף החדש שמקצר עוד כמה דקות זו בכלל חגיגה נטולת בנזין. יאללה שיהיה; הרי ירושלים באופק, מעט תיעוד פוטוגני בעמדת החנייה בפארק ראם ויצאנו לדרך. בדממה מוחלטת.

אז השאלה הגדולה - נוסעת או זוחלת? ובכן, הוולט, בדיוק כמו האמפרה. לא מאכזבת. לרשותכם רכב חשמלי שמפיק בשקלול היברידי 150 כ"ס ו-37.7 קג"מ מסל"ד שמתחיל בטווח אפס. היא מאיצה בגמישות תוססת, ומרגישה בידיים בטוחה מספיק כדי לבצע עקיפות בעליות הרריות. אם מתחילים לשחק על מצבי הנהיגה שלה ובוחרים במצב ספורט - אחד מתוך שלושה, היא אפילו מתחדדת תחת המעטה האדמדם ומקבלת דחיפת מרץ קטנה. את התאוצה ל-100 קמ"ש היא מסיימת באזור ה-10 שניות, ואין לה שום בעיה לטפס למהירות שיוט לאומית בקלות ולהישאר שם בנינוחות.

טווח המכונית כאשר המערכת טעונה במלואה ומכל הדלק (35 ליטרים) מלא, עומד על כ-610 קילומטרים. "זה לא נדיר לשמוע על אנשים שמילאו את מכל הדלק רק פעמיים בשנה", כך הסביר לי המלווה. החלוקה בנתון הצריכה היא לשני היבטים: מנוע הבנזין צורך בממוצע כ-15 ק"מ לליטר, אך היות והמכונית היא בכל זאת היברידית, יש להכניס גם את נתוני המערכת החשמלית. או אז, התצרוכת האמיתית עומדת קרוב יותר ל-25 ק"מ לליטר.

כשהגיע הרגע לתת לסוללות להטען, לאחר נסיעה קצרה יחסית על טהרת החשמל (עם מזגן, שני אנשים באוטו ורגל ברצפה), שהביאה אותנו לפאתי הכניסה הדרומית לבית-שמש טרום שלב ב' של המבחן, זו הייתה ההזדמנות לעצור לכמה רגעים בצד, לשוחח על מכוניות, ולבדוק מה קורה בחוץ ובפנים, ובעצם - מה רואים לפני שבכלל מניעים ונוסעים?

בקצרה, אין כאן יותר מקום להתפלפל על חזות. היא נשענת על פלטפורמת המשפחתית קרוז, והן חולקות מכללים פה ושם. היא אמצה את השראתה מסובארו SVX מאחור, ומלפנים קצת מפורד ודגימות קלות מהונדה. במציאות חובה לומר היא נראית טוב מאשר בתמונות: מרשימה ומכובדת ודי נאה. שאר האלמנטים מקבלים ציון עובר פלוס; החישוקים גדולים ומבריקים וספי המותניים השחורים בכיתובי וולט מוסיפים משהו לתמונה הכללית.

בפנים רטרו משהו - הגה של קרוז ושלל מערכות מגע בקונסולה המרכזית. הדיפונים והחומרים באיכות טובה אבל המרקם משונה, וידית ההילוכים דומה לטלפון קווי משנות ה-80. המושבים מציעים תמיכה סבירה לגוף (נוחים ועמוקים), והצגים המרכזיים אחראיים לכל הנתונים שמורים על מצב הסוללות, כגון מערכת ההנעה וכדומה. למי שמוטרד שהכול רעש בלי צלצולים, ישמח לגלות כי לא חסר כאן אבזור: בקרת אקלים, מערכת שמע מעולה, כניסות לשורה של מכשירים אלקטרוניים ועוד. בצד הבטיחותי - שמונה כריות אוויר.

בשורה השנייה יש פחות מרחב מלפנים וגם נעדר ממנה מושב שלישי - הסוללות מותקנות במרכז המכונית ומפצלות את הספסל. לא בדיוק אידיאלי למי שחושב להתרחב מעבר לשני ילדים, אבל לשבת בהם ולהתרווח בהחלט אפשר. תא המטען יכול היה להיות מרשים יותר בגודל ונגישות, אך זה שטוח ולא נגיש במיוחד, והנפח בסך הכול 310 ליטרים.

את הדרך לכבישים המפותלים עשינו תוך דיון מפרה על מה אפשר ומה לא: "הצמיגים נועדו לחסכון לא לאחיזה אופטימאלית, אבל יש פה תחושה של מנוע מרכזי - אתה תרגיש את זה בסיבובים". למרות שאני יודע ששימי (האחראי המלווה) התלוצץ -לפחות לגביי החלק האחרון של המשפט (אם רק הייתם יודעים אילו מכוניות ספורטיביות רשומות לו ברזומה), לא חששתי שהיא עלולה להיכשל במבחן ההתנהגות. ואכן, הוולט הפתיעה (שוב) לטובה.

ההגה החשמלי, יש לומר, אינו מהגרועים שבכלי-הרכב ההיברידיים. הוא אמנם לא מעביר שום תחושה מוצקה לידיים, אבל המשקל שלו בסדר והמכונית מצליחה לכוון את החרטום לאן שמפנים את גלגל ההגה בלי שהיות - כפי שקורה לא מעט בזמנים מלאכותיים אלה. גם קוטרו של גלגל ההגה (עבה יותר מזה של הקרוז) הולם את גודלה של המכונית ונוטע בטחון גבוה בנהג.

הנסיעה של הוולט על הכביש פחות גמלונית מכפי ששיערתי בהתחלה. מרכז הכובד מאוזן יחסית מפני שהסוללות מאוחסנות במרכז, ואת ה-1.7 טון מרגישים רק תחת עומסים. אין לה כמעט זוויות גלגול, ובקרת היציבות מגלה עירנות ומשתלטת על העסק בזריזות במקרה הצורך. הצמיגים, כצפוי, מאבדים אחיזה בקלות - במיוחד אלה שבסרן האחורי שהקפידו לקטר ולא מעט. אפשר לומר שזה מהנה לפרקים, אבל אולי לנהג הממוצע זה עלול לגרום לחרדה קטנה.

כאן המקום לציין שהדבר שמפריע לוולט בנסיעה רגועה זה הרעש מהסביבה - תוצאה של החרישיות החשמלית שמדגישה כל בריזה או שאון שמנסים לבקע את אטימת חלל הפנים. היא מכונית מאוד נוחה לנסיעות ארוכות, והמתלים שלה סופגים ומשככים את כל חטאי הסלילה הישראלית.

שברולט וולט אינה מסוג המכוניות שאפשר להסיק לגביה כמעט עשרה חודשים לפני השיווק הרשמי, בקיץ הבא, אם תהיינה כדאיות או לא - לפחות לא בשלב הזה, כשלא ברור אם המחיר יעמוד על 200 אלף שקלים או יעלה בהתאם לשיעור המס, ואיפה בכלל נטעין אותה וכמה זה יעלה לנו ברשת החשמל (עמדות בטר-פלייס או לא, מי יודע). בארה"ב אגב, החזר המס עומד על קרוב ל-8,000 דולרים, ובמקומות מסוימים ההנחה גדולה יותר.

ולכן, שברולט וולט, בסיכום ההתנסות עימה, היא הרפתקה אמריקנית שכנראה תקרוץ לחובבי גאדג'טים למיניהם, שלא מוכנים לוותר על המילה האחרונה בתחום החשמל הממונע. יש לה בהחלט מקום בינינו, אבל רק בתור רכב שני עם אמירה פוליטית. למי שיכול כמובן.

עוד מבחני דרכים בוואלה! רכב

כנסו לדף הפייסבוק שלנו