עובד, אתה מקבל הוצאות נסיעה?

לא אחת מתגלע ויכוח בין העובד למעבידו בכל הנוגע להחזר אותו זכאי העובד לקבל בגין תשלום לשירותי תחבורה על מנת להגיע למקום העבודה ובחזרה ממנו. מומחי חברת 'דטה פקס', מרכז המידע הישראלי ליחסי עבודה, שכר וחישובים, מפרטים מקצת מהמחלוקות שמתעוררות ומשיבים תוך סקירה של החוק והפסיקה בנושא.

בהסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה ובצו ההרחבה שהוצא מכוחו והוחל על כלל העובדים והמעבידים במשק הפרטי נקבע כי "כל עובד, הזקוק לתחבורה, כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו השתתפות, עד המקסימום האמור בסעיף 2, בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו". עוד נקבע כי "הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מינוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר הנסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה". המחיר המקסימלי אגב עודכן בחודש ינואר 2011 והוא עומד על 24.40 ש"ח ליום עבודה ומשמעותו כי ישולם במלואו גם במקרה בו העובד מוציא בפועל סכום כסף גדול יותר כדי להתנייד בין ביתו לעבודתו.

בטרם נתחיל, הנה מספר דברים שכדאי לדעת. "אחזקת רכב" אינו מונח הקבוע בחוק/צו ההרחבה ואין חובה על מעביד לשלם לעובד החזר הוצאות עבור אחזקת רכבו הפרטי. אלא שלעיתים מסכימים הצדדים בהסכם אישי ביניהם כי המעביד ישלם לעובד מעל הקבוע בצו ההרחבה ובהתאם לסכום שנקבע בינהם כהוצאות אחזקת רכבו של העובד, בו הוא גם מגיע לעבודה וחוזר ממנה. קיימים הסכמים קיבוציים שונים הקובעים חובת תשלום אחזקת רכב, עד תקרה, כמו במגזר הציבורי למשל.

מה לגבי אדם המחכיר רכב (ליסינג). הוא משלם שווי מס, אבל האם מקבל עדיין או מזוכה בסכום הוצאות נסיעה/אחזקת רכב? כאשר לעובד "רכב צמוד" מהמעביד, אין המעביד חייב, בנוסף, לשלם לו החזר הוצאות נסיעה (גם אם הרכב הושכר בעסקת ליסינג).

ומה לגבי הוצאות נסיעה לאדם עם רכב צמוד (טכנאי למשל, או נהג משאית עם רכב שמשמש לעבודה)? אם הרכב נשאר ברשותו של העובד בסוף יום העבודה, אין המעביד חייב בתשלום החזר הוצאות נסיעה.

מעביד מארגן לעובדיו הסעה מרוכזת למקום העבודה וממנו, היוצאת ממקום ריכוז אחד במרכז העיר. ישנם עובדים שנאלצים להגיע למקום המפגש ממנו יוצאת ההסעה בתחבורה ציבורית. האם העובדים יהיו זכאים לתשלום החזר הוצאות נסיעתם עד מקום המפגש האמור?

חובת המעביד לשלם לעובדיו החזר הוצאות נסיעה קבועה בהסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה במשק הפרטי ובצו ההרחבה שהוצא מכוחו, שם נקבע, בין היתר, כי "החזר הוצאות לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעסיק או מטעמו". יש לבדוק כל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו המיוחדות. לפיכך, במקרה שתואר, על המעביד, לדעתנו, לשלם לעובדים "הזקוקים לתחבורה" ולו כדי להגיע למקום ממנו יוצאת ההסעה המאורגנת על ידו את החזר הוצאות נסיעתם עד לאותו מקום ולא יותר מהמקסימום הקבוע בהסכם ובצו הנ"ל.

עם פתיחתם של כבישי אגרה בישראל, החלו עובדים להשתמש בהם בדרכם ממקום מגוריהם למקום העבודה ובחזרה. לטענתם, על המעביד חלה החובה לשלם את האגרה כחלק מהחזר הוצאות הנסיעה ובנוסף לתשלום המתקבל כדמי נסיעה. האם הם צודקים?

ההסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה במשק הפרטי וצו ההרחבה שהוצא מכוחו קובעים כאמור כי שיעור החזר הוצאות הנסיעה המקסימלי ליום עבודה, שעל כל מעביד לשלם לכל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע לעבודתו, הינו 24.40 שקלים. אין כל הוראה בהסכם ובצו הקובעת שיעור גבוה יותר או השתתפות המעביד בהחזר הוצאות נסיעה במקרים מיוחדים. לכן, באין כל הסכם אחר בין העובד למעבידו, לא חייב המעביד לשאת בתשלום האגרה בגין שימוש העובד בכבישים שהנסיעה בהם כרוכה בתשלום. לדעתנו, גם במקרה בו המעביד מעמיד לרשות העובד רכב צמוד, הוא לא יהיה חייב לשאת בתשלום האגרה האמורה כל עוד לא סוכם אחרת בין הצדדים.

שני בני זוג עובדים באותו מקום. מידי יום הם מגיעים לעבודה וחוזרים ממנה יחד ברכב המשפחתי שלהם. הבעל מקבל תשלום בעבור "אחזקת רכב" מהמעביד, אולם זה האחרון טוען כי לא חלה עליו החובה לשלם גם לאשה הוצאות נסיעה מכיוון שאין היא נוסעת בתחבורה ציבורית בפועל ולכן לא נגרמת לה הוצאה. האם צודק המעביד בטענה זו?

צו ההרחבה בדבר החזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה, החל על כל המעבידים במשק, מחיל עליהם את החובה לשלם הוצעות נסיעה לכל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו. אין זה מענינו של המעביד באיזה כלי תחבורה משתמש העובד כדי להגיע למקום עבודתו. הצו נוקט בלשון "תחבורה" ולאו דווקא תחבורה ציבורית. לפיכך, זכאית העובדת להחזר הוצאות הנסיעה וממנה, על פי הקבוע בצו ההרחבה. הוא הדין גם במקרה בו עובד מגיע למקום עבודתו במכוניתו של עובד אחר מאותו מקום עבודה או אף אם הוא נוסע ב"טרמפ", למשל, אופניים או מחליט לעשות צעדה רגלית.

עובד עבד בשבת, בהתאם להסכם העבודה בינו לבין המעביד, ולכן דרש החזר הוצאות נסיעתו במונית לעבודה וממנה. העובד מקבל מידי חודש תשלום בסכום עלותו של כרטיס 'חופשי-חודשי' במשכורתו. האם הוא זכאי גם להחזר הוצאות הנסיעה במונית כדרישתו?

בהתאם להסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה ובצו ההרחבה שהוצא מכוחו והוחל על כלל העובדים והמעבידים במשק הפרטי, נקבע כי תשלום המקסימום יעמוד על 24.40 שקלים ליום. אין כל הוראה מיוחדת בהסכם ובצו לגבי החזר הוצאות נסיעה בשיעור גבוה יותר לעובדים הנאלצים לעבוד בשבת. לכן, מאחר והעובד מקבל מידי חודש תשלום של כרטיס 'חופשי-חודשי' בהתאם להוראות הקבועות בהסכם ובצו האמורים ובאין כל הסכם אחר בעניין זה החל על הצדדים, יוצא המעביד ידי חובתו בתשלום החזר הוצאות הנסיעה ואין הוא חייב בכל תשלום מעבר לכך. הצדדים כמובן רשאים להסכים ביניהם על תשלום נוסף עבור הנסיעה לעבודה וממנה ביום שבת.

מעביד הודיע לעובדיו כי אם לא ימציאו לו קבלות על הוצאות דמי הנסיעה שהם משלמים בגין נסיעות לעבודה וממנה, לא יקבלו החזר הוצאות נסיעה. לטענתו, אין הוא יכול לדעת מה התשלום אותו הם מוציאים עבור הנסיעות באשר לא ידוע לו מקום מגוריו של כל עובד ועובד. האם רשאי המעביד לדרוש קבלות, כאמור?

חובתו של המעביד לשלם לעובדיו החזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה אינה מותנית בהמצאת קבלות מצד העובדים על הסכומים אותם הם מוציאים עבור נסיעות אלה. בצו ההרחבה בענין החזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה כאמור, אין כל קושי בקביעת מחיר שהרי תעריפי כרטיס 'חופשי-חודשי' ניתן להוכיח, למשל, באמצעות הגשת מכתב מחברת האוטובוסים. כתובות מגוריהם של העובדים אמורות להיות ידועות למעביד על פי טפסי 101 אותם הם ממלאים מידי תחילת כל שנה.

האם עובד שנדרש להגיע למקום עבודתו ביום שביתה שהוכרזה על ידי ההסתדרות, עקב שביתת התחבורה הציבורית, זכאי להחזר הוצאות הנסיעה שהוציא בפועל כמו למשל נסיעה במונית?

צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה קובע כאמור סכום השתתפות מקסימלי בהוצאות נסיעה אותו חייב מעביד לשלם לעובד. הצו אינו מטיל כל חובה על מעביד לשלם סכום העולה על הקבוע בו וזאת גם במקרים מיוחדים כמו: שביתה, עבודה בימי מנוחה ומועד וכדומה. לפיכך, עובד שהגיע במונית לעבודתו בזמן שביתה זכאי להחזר הוצאות נסיעה המשולמות לו כרגיל ולא יותר מאשר הקבוע בצו הנ"ל, אלא אם יסכימו הצדדים ביניהם על תשלום גבוה יותר.

עובד מתגורר במרחק של שני בתים בלבד ממקום עבודתו. המעביד אינו משלם לו דמי נסיעות, שאותם דורש העובד. האם נוהג המעביד כדין?

ההסכם הקיבוצי הכללי, שדן בהחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה וכן צו ההרחבה שהוצא מכוחו ושהחיל את הוראותיו על כלל המעבידים והעובדים במשק, קובע כי "כל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו זכאי לקבל ממעבידו השתתפות בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל שבו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו".

כדי לענות על השאלה, יש לבדוק כל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו המיוחדות. במקרה שתואר לעיל, מתגורר העובד סמוך מאוד למקום עבודתו, במרחק של שני בתים בלבד ממנו. לכן, סביר להניח שהוא אינו "זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו" ויש להניח גם כי אינו "משתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו", מכיוון שלא מדובר כאן אפילו במרחק של תחנת אוטובוס אחת. אם כך הוא המצב, נוהג המעביד, לדעתנו, כשורה ואין הוא חייב בתשלום אותו העובד אינו מוציא כלל.

אדם עובד במקום עבודה מסויים זמן מה. לאחר תקופה עוברת החברה למקום אחר או מחייבת אותו לנסוע ולעבוד אצל לקוח הנמצא במרחק גדול יותר. האם הוא זכאי לתוספת בהוצאות נסיעה?

העובד זכאי בכל מקרה להחזר הוצאות נסיעותיו בפועל בלבד ולא יותר מאשר עד 24.40 ש"ח ליום עבודה. אם העובד קיבל כבר סכום זה, המעביד אינו חייב בתוספת תשלום, אלא אם יוסכם בין הצדדים אחרת. אם העובד מקבל החזר הוצאות נסיעה בסכום הנמוך מסכום זה, על המעביד להשלים הסכום לתקרה הנ"ל, בהנחה שהמרחק מחייב זאת.

במקרה בו המעביד הוא זה שיוזם את שינוי מקום העבודה למקום מרוחק יותר, האף שמבחינת החוק היבש הכללים שפורטו הם אלה שמחייבים בנושא החזר הוצאות הנסיעה, רצוי, לדעתנו, להגיע להסכמה בדבר פיצוי העובד בגין הוצאות היתר שנגרמו לו.

חברה העמידה לרשותו של עובד רכב. העובד עמד לפרוש מעבודתו בחברה לאחר מספר שנים. לקראת סוף תקופת עבודתו נתקבל בחברה דו"ח חנייה שמתייחס לרכב הצמוד של העובד הנ"ל. העובד סרב לשלם את הדו"ח. לפיכך, שילמה החברה את הדו"ח וב"גמר החשבון" שערכה לעובד, ניכתה את סכום הדו"ח מהתשלומים שהיתה חייבת לעובד. האם פעלה כדין?

על פי החוק, חל איסור על חברה - תאגיד, לשלם קנס בגין עבירה של עובד שלה. חוק העונשין [סעיף 252 (א)] קובע כי "לא ישלם תאגיד, במישרין או בעקיפין, קנס שהוטל על זולתו ולא ישלם מעביד קנס שהוטל על עובדו; העובר על הוראה מהוראות סעיף קטן זה, דינו - מאסר שנה אחת". לכן אם המעביד (החברה) שילם את דו"ח החנייה במקום העובד מאחר והלה סרב לשלמו (הדו"ח מופנה לחברה כבעלת הרכב), הרי עם סיום יחסי עובד ומעביד רשאי המעביד לנכות מכל סכום שהוא חב לעובד, בין הפרשי שכר או פיצויי פיטורים, את סכום הדוח ששילם במקום העובד.

ניתן לראות בסכום הקנס האמור הן "חוב" שהעובד חייב למעביד והן "סכום שהמעביד זכאי לנכותו מפיצויי הפיטורים", כאמור בחוק הגנת השכר.


משפט וביטוח בוואלה! רכב

בואו לדבר על זה בפורום וואלה! רכב

וואלה! רכב גם בפייסבוק