איך נוהגים במכונית פורמולה?

    הוא כבר לא צעיר, קצת חלוד אבל לא מתכוון לוותר לאף אחד. און יעקובסון שנהג בפורמולה רנו באילת מעביר את החוויה ועושה גם לנו חשק

    • פורמולה ישראל
    און יעקובסון

    כניסה למכונית מירוץ חד-מושבית, היא טקס והטקס הזה מתחיל הרבה לפני הכניסה למכונית עצמה. ראשית, יש ללבוש את חליפת המירוצים המוגנת והתקנית, ואז רוכסים את הנעליים. במקביל לפעולות הפיזיות, המוח מתחיל להיכנס ל"מוד" אחר. רמת הריכוז עולה, רעשי הרקע נמוגים אט-אט. ואז עונדים את הכפפות וחובשים את קסדת המירוצים, ואת המתקן תמיכה לצוואר.

    בשלב הזה אני זוכר שקצת הסתבכתי עם המתקן. בתקופה שאני התחריתי במכוניות חד-מושביות, המתקן הזה עוד לא היה קיים. ארז ליבן ניגש לעזור לי. לא זוכר כמה זמן זה לקח, או מה הוא אמר לי. הייתי כבר ב"זון" אחר לגמרי. הנה הגיע הרגע המרגש - הכניסה למכונית עצמה. כל כך הרבה שנים עברו מאז התחריתי לאחרונה במכונית חד-מושבית, אבל את "הטקס" לא שכחתי.

    ראשית מעבירים רגל אחת מעל כיסוי הצד ומניחים אותה על המושב ואז את הרגל השנייה. עכשיו תומכים בגוף בשתי הידיים מרימים קצת את הרגליים באוויר ומשחילים אותם בעדינות לתוך התעלה הארוכה והצרה עד לדוושות. הישיבה עצמה - היא יותר שכיבה. המרווח? מינימאלי. איש הצוות רוכן מעלי ומהדק את החגורות. אני מבקש ממנו להדק אותם במיוחד. ככה אני זוכר שאני אוהב את זה. אולם כשהאוויר יוצא לי מהריאות ואני מתקשה לנשום, אני גם מתקשה להיזכר למה אני אוהב את זה ככה... התודעה - במקום אחר לגמרי. הסביבה, כאילו שאינה קיימת, אבל פתאום אני מודע מאוד לגוף. החליפה מעט לוחצת, האף מגרד והחגורות? החגורות חונקות אותי, אין לי אוויר. מרגיש קצת קלסטרופובי...

    עוד בוואלה! NEWS

    צפו: ירדן ויזל ומיטל ברונר בשופינג כחול-לבן בתל אביב

    בשיתוף HONDA
    לכתבה המלאה
    יח"צ פסטיבל הקולנוע ירושלים

    "קשה לי להיזכר למה אני אוהב את זה ככה"

    להניע מנוע! מסמנים לי אנשי הצוות הצרפתי. רעם מנוע המירוצים משכיח באחת את הכול. הריאות מתרחבות בכוח ואין לפתע שום בעיה לנשום, האף? לא זוכר שיש לי כזה ואין שום בעיות עם חליפת המירוצים. עכשיו זה רק אני, המכונית והמסלול. וכן, עוד משהו. המתחרה: אלון דאי הוא נהג מירוצי המסלול הבכיר ביותר בישראל. הוא על סף חתימה עם קבוצת מירוצים בארצות הברית לעונת מירוצים בליגה השנייה הכי בכירה שם. הוא בן עשרים והוא בשיאו.

    ואני? אני יכול להיות כמעט אבא שלו וחלוד כמו ברזל חשוף בגשם. אין לי סיכוי מולו, אבל הנוכחות שלו נוסכת בי מוטיבציה. זה לא אם אפסיד לו, זה בכמה זמן אפסיד לו. המקצה שאנו משתתפים בו, הוא מקצה הידוענים. התחרות האמיתית היא בין אלון לביני והמדובר בתחרות על זמנים. לא "ראש-בראש". מקצה קצר, של שתי הקפות מדודות בלבד ואין מקום לטעויות ואין מקום לשיפורים. צריך להתחיל הכי חזק בהקפה הראשונה ואז להגביר. נאה דורש, נאה מקיים, אני מנסה לדחוף את המכונית למגבלותיה, מרגיש את הגלגלים הקדמיים קצת מחליקים ובמיוחד את האחוריים זזים תחת כוח ביציאה מהפניה (ויש כוח, הרבה כוח).

    יח"צ פסטיבל הקולנוע ירושלים

    הלו בחורצ'יק, תרגיע!

    הצרפתיים לא אוהבים את הגישה שלי ומסמנים לי להירגע. בפורמולה רנו שאנו נוהגים בה, משתמשים במצמד רק בזינוק, העברת ההילוכים היא סיקוונסיאלית. כלומר משיכת הידית - מעלה הילוך, דחיפתה - מורידה הילוך. אם יודעים, אפשר לבלום את המכונית ברגל שמאל, כמו שהמקצועניים עושים. ההגה, במפתיע, מאוד קל ומאוד מהיר וחד. קצת יותר מסיבוב בין נעילה לנעילה, אז צריך להיות רגישים ועדינים איתו.

    המסלול באילת קצת משובש, אז הצוות הצרפתי כייל והרים את המכונית גבוה ככל האפשר. זה פוגע ביציבות, אבל משפר את מרווח הגחון ומונע פגיעת המכונית בקרקע על הבאמפ הגדול בישורת. לא רק זאת, אלא כיול המכונית נוטה באופן ברור וחזק לכיוון תת-היגוי. זה לא מהיר, אבל זה הרבה יותר בטוח. אפשר להבין את ההיגיון. מסלול צר יחסית, מרווח ביטחון לא גבוה ונהגים לא הכי מיומנים. הכיול הזה מחייב לנהוג עם הרבה בלימה לתוך הפניה, בכדי שיהיה משקל על הגלגלים הקדמיים - מה שימנע מהמכונית להרחיב את הקו ולהחליק החוצה.

    בלימה מאוחרת לתוך הפניה וזה דורש היכרות עם המכונית והמסלול ו... כן, גם קצת אומץ ומחויבות. אז יש לי תירוצים לגבי הכרת המכונית והמסלול, אבל כנראה שבנושא האומץ והמחויבות, אני צריך לעשות שיעורי בית, כי הציון שאני נותן לעצמי בסופו של דבר - הוא טעון שיפור. תחושת הנהיגה במכונית חד-מושבית לא דומה לשום דבר. כוח המנוע מהפנט, הבלמים חזקים והאחיזה מצמיגי הסליקס החלקים מעולה - כשהם חמים, אבל בשתי הקפות הם בקושי מתחממים.

    אז כן, הפסדתי בכבוד לאלון דאי, אבל סיימתי שני במקצה הידוענים. הזמן שלי הוא השישי בטיבו מסך כל הנהגים ועל סמך המקצה הקצר שנהגתי - זה לא רע. אבל נהג מירוצים לא מסתפק בלא רע. חייבים להשתפר. אז לקראת יום שישי, היום השני של התחרות, בו תהיה לי עוד הזדמנות, עוד הזדמנות לשפר זמנים ולצמצמם את הפער מהנהגים הטובים ביותר - אני נוקט בגישה אחרת. חלודה-חלודה, אבל פדיחות, לא יכול לאפשר לעצמי "ביזיון" נוסף.

    יח"צ פסטיבל הקולנוע ירושלים

    מתלמידי השכלתי עוד יותר

    אני בפיגור די גדול ולצמצם על נהג כמו אלון דאי פער של 1.5 שנייה במסלול באורך של כקילומטר, זה כבר דורש התערבות כירורגית. בבוקרו של יום שישי אני מגייס לעזרתי את ארז ליבן, נהג הנבחרת שניצח את מירוץ הפורמולה רנו הראשון. ארז ואני הולכים הרבה שנים ביחד. הייתי המאמן והמלווה שלו כאשר הוא התחרה בפורמולה ב.מ.וו בגרמניה לפני כמעט תשע שנים. עכשיו הגיע הזמן להפוך תפקידים. הוא יהיה המאמן ואני המאומן. ביחד הקפנו את המסלול ברגל, אוסף ממנו טיפים על המסלול ומהניסיון שארז צבר מנהיגה בפורמולה רנו. משנן נקודות החלפת הילוכים, משנה בראש קווי מירוץ, צורב בעיניים נקודות בלימה.

    השעות נוקפות וזמן הנהיגה שלי מתקרב. שוב מתכנס בתוך עצמי, שוב מנסה להעלות את רמת הריכוז, ושוב נחנק מהחגורות הלוחצות ולא מבין למה אהבתי את זה כך, פעם. אלון יושב במכונית מאחורי. לא אראה אותו במסלול, כי התחרות בינינו היא על זמנים בלבד, גם לא אדע מה הזמנים שלנו עד אשר נסיים את המקצה. מקבל סימן להניע ולצאת לדרך והחגורות כבר לא לוחצות בכלל. מתחילים! אני יודע שאני מהיר יותר היום, אני מרגיש את זה. הבלימות מאוחרות יותר, הפניות מגיעות ממש מהר והמכונית על סף החלקה. לפעמים הצמיגים קצת מייללים, והמגבלות קרובות. צריך להיזהר. והנה דגל השחמט, זה נגמר! עכשיו הסקרנות מחלחלת פנימה דרך משקף הקסדה. שיפרתי, אבל בכמה. ובטח גם אלון שיפר, אבל בכמה. מה שמעניין אותי זה ההפרש. כמה שפחות.

    יח"צ פסטיבל הקולנוע ירושלים

    העתיד מאחוריו

    נכנס באיטיות לרחבת הטיפולים ומקבל מחיאות כפיים מהנוכחים. עוד לא מוריד את הקסדה וכבר מדווחים לי שעשיתי את זה. לא, לא ניצחתי את אלון, אבל הפסדתי בכבוד. רק 29 מאיות השנייה הפרידו בינינו. בהתחשב בעשרים השנים שמפרידות בינינו ובכך שבפעם האחרונה שעשיתי מקצה "תחרותי" במכונית פורמולה אלון היה בגיל שש - אני מרגיש מרוצה.

    אלון נהג טוב יותר ממני, זה ברור. העתיד שלו - לפניו; העתיד שלי (בתור נהג תחרותי) - מאחורי. הוא בשיאו, הוא בכושר נהיגה, הוא תחרותי לגמרי ולמרות גילו הצעיר, יש לו גם יותר ניסיון במכוניות פורמולה ממני. במסלול אמיתי, הוא יקרקס אותי לגמרי. אבל ביום הזה, בנמל אילת, הרגשתי מיוחד. הרגשתי כמו ספורטאי מבוגר שכבר פרש, שחוזר לתחרות אחת מול ספורטאי צעיר ומבטיח ולמרות שאין לו שום סיכוי, הוא לא מובס, הוא מפסיד בכבוד. הוא מצליח לתת פייט. פייט לא רע. אלוהים, אני מרגיש בחיים!

    עוד ספורט מוטורי בוואלה! רכב

    ספרו לנו על חוויות הנהיגה שלכם בפייסבוק של וואלה! רכב

    מדברים על מכוניות ואופנועים בפורום הרכב של וואלה!

    הכי מתקדם זה הכי משתלם

    ביטוח חובה החל מ-54 ₪ לחודש

    על ידי חברת הביטוח WE SURE
    לרכישה>>
    יח"צ פסטיבל הקולנוע ירושלים

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully