איך החיים נגדעים בשבריר שניה?

זה היה עוד ערב שגרתי של אמצע השבוע; אספתי את הילדים מבית הסבא והסבתא והתחלנו לנסוע הביתה כדי לאכול ארוחת ערב משותפת עם אשתי שבדיוק הגיעה חזרה מהעבודה. אור הרמזור שבפנייה שמאלה התחלף לאדום ואני נעצרתי ראשון ברמזור.

את חלל תא הנוסעים מילא שטף של חוויות היום מכיוון המושב האחורי - כולל דיווח מדויק ומפורט על העוגה שאפו בגן, הציורים עם סבתא, הטיפוס על הכתפיים של סבא והמשחקים עם האחיינים. בינתיים התחלף לירוק האור שברמזור והתחלתי לנסוע, מאזין בשקיקה למילים הבוקעות בהתלהבות מפיו של בני הגדול. חריקת בלמים איומה נשמעה פתאום; בקושי הספקתי להפנות את הראש שמאלה כדי להבחין במסחרית השחורה שדוהרת לכיוון הדלת שלי ו... בום!!! חבטה אדירה קטעה את שטף המילים של הילדים והתחלפה בצווחה איומה. צווחה שמהדהדת עד עכשיו באוזניי, למרות הימים הרבים שכבר חלפו מאז. זהו שבריר שנייה שבו אתה מבין כי מישהו התנגש בך ופגע בילדים שלך.

אותה שנייה וחצי שחלפה בין הרגע שזינקתי ממושב הנהג כאחוז אמוק ועד שפתחתי את הדלת האחורית כדי לבדוק אם קרה משהו, נראתה לי כמו נצח; מחשבות על הגרוע מכל הגיעו אל סף התקף חרדה באותו פרק זמן קצרצר, אלא שאז כבר פתחתי את הדלת האחורית וראיתי שהילדים בהכרה ואין שום סימני דם. עד שלא מיששתי כל אחד מהם ובדקתי היטב שהוא בריא ושלם, לא הרשיתי לעצמי לנשום אנחת רווחה. כמה שניות מאוחר יותר כבר מצאתי את עצמי עומד באמצע הכביש עם שני הילדים על הידיים, הרכב החבוט ניצב במרכז הצומת ומספר עוברי אורח ניגשו אלי, סייעו לי להרגיע את הילדים ואספו עבורי את כל החפצים שהתפזרו על הכביש.

ד' הייתה אחת מאותם אנשים שהתגודדו סביבי, אישה נחמדה בת חמישים פלוס שביקשה לברר אם מישהו נפגע. ד' התוודתה מיד שהיא הנהגת שהתנגשה בי ופתחה מיד בסדרת התנצלויות; "אני מצטערת... לא שמתי לב... לא יודעת מה קרה לי...". אבל היא לא ממש עניינה אותי באותו הרגע. כל מה שהיה חשוב לי באותה נקודת זמן הם הילדים שיצאו מהתאונה הזו בריאים ושלמים. חיבקתי אותם חזק, הלבשתי אותם במעילים והמתנתי איתם על המדרכה עד שהסבתא המושיעה תגיע לאסוף אותם.

רק כשהילדים היו בדרך הביתה, התפניתי לדבר קצת עם ד' ולהחליף עימה פרטים לצורכי הביטוח. למרות העובדה שלפני כמה דקות האישה שניצבת מולי כמעט הרגה אותי ואת ילדיי, לא חשתי טינה כלפיה ולא חשבתי שיש טעם בהאשמות. "מודה ועוזב ירוחם" נכתב במקורות, וזה התאים בדיוק למה שהרגשתי באותו רגע. היא שוב התנצלה, הייתה נורא נחמדה ואפילו שאלה אם היא יכולה לסייע במשהו.

בשלב מסוים הרגשתי שלשנינו התחוור באחת כמה ברי מזל אנחנו; נקודת הפגיעה באזור הסרן האחורי של הרכב שלי גרמה לכך שהוא יסתובב ולא יספוג את כל אנרגיית ההתנגשות. המחשבה על מה שהיה יכול לקרות אילו רק הייתי יוצא מהרמזור באיחור של חצי שנייה וד' הייתה פוגעת בדיוק בדלתות – עדיין מעבירה בי צמרמורת.

כמה ימים לאחר המקרה התקשרה אלי ד' כדי לספר לי שהיא עדכנה את חברת הביטוח וכדי לוודא שאכן לא גילינו פגיעות גוף בדיעבד. סיפרתי לה שביקרנו אצל אורטופד והילדים בסדר. גם הכאבים שיש לי בצוואר ובכתף כתוצאה מפתיחת כרית האוויר הצדית יעברו בוודאי תוך כמה ימים.

יכולתי לשמוע את אנחת הרווחה ששחררה אותה סופית מהמועקה שרבצה עליה במהלך כל אותו סוף שבוע. "אני כבר כמה ימים לא יכולה להירדם בלילה מהמחשבה שהיו ילדים ברכב", היא התוודתה בפני. הודיתי לה על הגינותה ועל שלא ברחה ממקום התאונה (לצערי זה כבר לא דבר מובן מאליו במקומותינו) וסיימנו בכמה מילות פרידה ועוד כמה תודות לאלוהים שכך הסתיימו הדברים. המחשבות על "מה היה קורה אם..." המשיכו להעסיק אותי עוד מספר ימים אחרי האירוע, אבל באיזשהו שלב הדברים שקעו והחיים חזרו למסלולם.

ועוד כמה מילים על ד': היא ללא ספק אישה טובה והגונה, היא לא עבריינית תנועה סדרתית ובטח שלא התכוונה לעשות רע לאף אחד. אני לא יודע מה הסיח את דעתה וגרם לה לפספס רמזור שהיא בוודאי עצרה בו עשרות פעמים, אבל זו דוגמה מצוינת לקלות הדעת שאנשים מייחסים לנהיגה; אף אחד מאיתנו לא יעלה בדעתו לענות לשיחת טלפון כשהוא מחזיק בידו מסור חשמלי פועל. הפחד לאבד את האצבע ברגע אחד של חוסר זהירות מחדד היטב את הערנות ואת רגש הזהירות. בנהיגה לעומת זאת, אנחנו מרשים לעצמנו לדבר בטלפון, לשלוח הודעות טקסט, לאכול, לקרוא, לשקוע במחשבות עמוקות ולהתעסק עם שלל מסיחי דעת שונים.

אבל מה שכולנו שוכחים זה שבתאונת דרכים לא מאבדים רק את האצבע, וגם הרבה יותר מאשר כף יד שלמה. מלבד זאת, פציעה לא חייבת להיות רק פיזית; חשוב להבין כי חייו של מי שגרם לתאונה ולקורבנות בנפש לעולם לא ישובו להיות מה שהיו קודם. הוא לנצח ייאלץ להתמודד עם תמונות הזוועה של הפצועים וההרוגים, הרעש הנורא ההוא של חריקת הבלמים, החיכוך הצורם של המתכות הנמעכות ומתערבבות זו בזו, אותו "בום" איום של רגע הפגיעה והשקט המקפיא שמשתרר אחריו.

קחו את זה כחומר למחשבה, ובפעם הבאה שאתם עולים על ההגה - התרכזו בנהיגה ולא בשום דבר אחר. ד', ילדיי ואני אמנם קיבלנו הזדמנות שנייה בחיים, אבל זה יכול היה להיגמר לגמרי אחרת.

עוד מאמרי בטיחות בוואלה! רכב

כנסו לדף הפייסבוק שלנו