384 אנשים יקרים איבדנו במהלך 2011 - לשווא. הם לא נהרגו על הגנת המדינה ולא למען קידוש השם, הם נהרגו סתם כך על הכביש, בדרך לעבודה או ממנה, ביציאה לבילוי או כשחזרו מטיול. יום שמח או שגרתי שבו רגע אחד נוסעים ונהנים מהדרך, ורגע אחד אחרי - הכל נגמר. פוליטיקאים שוחרי שלום אוהבים להשתמש בקלישאה "אין לנו מספיק ילדים למלחמות מיותרות", אבל מה לגבי המלחמה בתאונות דרכים?! האם קורבנות שווא בכבישים כואבים פחות?!
סיבות תמיד אפשר למצוא, אפשר גם להאשים את כולם, אבל הרבה יותר קשה לקחת אחריות; כאשר המלחמה בתאונות הדרכים היא הראשונה ש"זוכה" לקיצוץ של מאות מיליונים מתקציבה, יש למקבלי ההחלטות ולמרימי הידיים בישיבות הממשלה אחריות אישית וישירה על התוצאה. תוסיפו לכך שני מגזרים (חרדים וערבים) שמידת המעורבות והנפגעים שלהם בתאונות ביחס למספרם באוכלוסיה הוא פשוט שערורייה, ותבינו מדוע איבדנו השנה את חייהם של 384 בני אדם. 384!
הכביש אשם
עוד בתשדירי הזהירות בדרכים של שנות ה-70' ניסו קברניטי המדינה לשטוף את מוחות ההמונים בכך שהנהג הוא האשם הבלעדי בתאונות הדרכים ולמדינה אין מה לעשות בנידון. את דמותו של הנהג האומלל שמילל בקול ענות חלושה את המשפט "אני אשם?! הכביש אשם, מה יכולתי לעשות?!" נאלצנו לראות יומם וליל. המטרה הייתה כמובן להראות ב"הפוך על הפוך" שהאשמה היא של אותו נהג שמאשים תמיד את הכביש, קרי: את התשתית, קרי: את המדינה.
אבל "המדינה זה אני" אומר לעצמו כל שר שדואג לביסוס מעמדו ולכן המדינה לא לוקחת אחריות על תאונות הדרכים. תתפלאו אולי לשמוע, אבל אף ממשלה במדינת ישראל עוד לא נפלה בגלל תאונות דרכים. בשנת 1977 התארך טקס קבלת מטוסי ה-F15 הראשונים של חיל האוויר, מה שגרם לכמה שרים להגיע הביתה קצת אחרי כניסת השבת. יומיים לאחר מכן נפלה הממשלה. בגלל חילול שבת ממשלה יכולה ליפול בישראל, בגלל תאונות דרכים ומאות הרוגים בכל שנה עדיין לא!
וכשהלוגיקה הזאת מובילה כעמוד האש את מקבלי ההחלטות, שכהונתם חשובה להם יותר מאשר חיינו, הדבר הפשוט והמיידי שאפשר לפגוע בו, כל אימת שנדרש קיצוץ בתקציב, הוא המלחמה בתאונות הדרכים. הבעיה היא העובדה שגם אחרי קיצוץ של מאות מיליוני שקלים השנה, מספר ההרוגים בתאונות הדרכים השנה זהה כמעט למספר ההרוגים אשתקד. וזוהי מבחינת השר הממונה על הברז, הוכחה ניצחת שאפשר להסתדר גם בלי כל אותם מיליונים "מיותרים". הדבר משול לאותו איכר פולני שהפחית בכל יום את מנת המזון של סוסו - וכולנו יודעים מה קרה לסוס ביום השביעי.
אפשר גם אחרת
לא מזמן ערכתי טיול אופנועים בסרדיניה - מדינה בגודל של מדינת ישראל עם מיליון וחצי תושבים, בעיות כלכליות קשות וכמה עשרות אלפי מכוניות פרטיות. הנסועה, מספר המשתמשים וכמות כלי הרכב בכבישים שם, מגוחכת ביחס למה שאנו רגילים במדינת ישראל, ועדיין הכבישים שם שמובילים אף אחד משום מקום לשום מקום, סלולים כאילו היו מסלול משובח של שדה תעופה.
המצע הוא מצע, האספלט הוא אספלט ואפילו שיפועים קלים בפניות ("באנקים") שעוזרים לרכב להיכנס אל תוך הסיבוב במקום להיפלט ממנו החוצה, דואגים להכניס שם למפרט הסלילה, ממש כמו במסלול מרוצים. וסרדיניה היא רק דוגמה קטנה שאפשר גם אחרת - וזה עוד במקום שאינו מתיימר להיות מפותח טכנולוגית וכלכלית כמו ישראל. כל אחד שנוסע במערב אירופה או צפון אמריקה נפעם מאיכות הכבישים שם - ככה זה כשכספי המיסים שנגבים מהאזרח מוחזרים לתועלתו ולביטחונו האישי במקום לביסוס מעמד הפוליטיקאים בקרב השותפים הקואליציוניים וקבלני הקולות.
384!
האמת היא שמספר ההרוגים בתאונות דרכים לשנת 2011 אינו מדויק מכיוון שלמרבה הצער ישנם עוד כמה שימותו במהלך 2012 כתוצאה מהפציעות הקשות שספגו ב-2011, אבל אלו "למזלם" של הממונים על המספרים היבשים, כבר נכנסים לסטטיסטיקה של השנה הבאה ולא מצריך התמודדות מיידית. (כלל ידוע הוא בפוליטיקה המקומית שאין צורך להתמודד מחר עם מה שאפשר להתחמק ממנו מחרתיים).
כבישים בעלי נתיב אחד וללא גדר הפרדה, היעדר חינוך מקדים של הדורות הצעירים, לימוד נהיגה שגובל בשערורייתיות, תקנים שאינם אחידים לסלילה ולסימון כבישים, איכותם, תיחומם, הארתם, ניקוזם וכו', הם רק חלק מהגורמים לתאונות הדרכים, החלק שניתן בקלות לשפר ולהתגבר עליו בעזרת תקציב והשקעה. אבל במדינת ישראל המתים אינם יכולים לדבר או להצביע, ואת זה - הפוליטיקאים שלנו יודעים היטב...
עוד מאמרי בטיחות בוואלה! רכב
כנסו לדף הפייסבוק שלנו